רק לפני חמישה חודשים, ברביעי ליוני החלטנו שאנחנו עוברים לארה״ב. חודשיים וקצת אח״כ, ב-13 לאוגוסט היינו כבר על המטוס. בין לבין קרו המון דברים – למרות הזמן הקצר שינינו את היעד מניו-ג׳רזי לניו-יורק (וזה אומר למצוא דירה מחדש, עבודה מחדש ועוד הרבה שינויים), הייתי במילואים כבר ממאי ועד הראשון לאוגוסט, היינו צריכים לארוז בית, לקנות רכב בחו״ל, למכור שניים בארץ, ומיליון ארגונים שאנשים נורמאליים פורסים על שנה ואנחנו עשינו בחודשיים. אבל בין לבין קרה עוד דבר אחד – נוצר הקשר עם הופס והבנתי שאני הולך לסקר את הניקס. שום דבר אחר כבר לא היה חשוב (טוב נו, כל שאר הדברים האחרים היו סופר חשובים עדיין אבל לפחות היה את הדבר האחד הזה שאליו אני מחכה בכל ליבי). מהרגע שהגענו רק חיכיתי כבר למשחק הראשון שאלך אליו – עברתי ליד האצטדיון המדהים של היאנקיס ודמיינתי את עצמי נכנס לגארדן, ישבתי עם חבר לראות ״סאנדיי נייט פוטבול״ ודמיינתי את עצמי בשריקת הפתיחה במשחק הניקס. כשהיה קשה בגלל המעבר או ההתאקלמות או משרד ממשלתי כזה או אחר מיד ניחמתי את עצמי ״עוד מעט העונה מתחילה ואני הולך לראות את הניקס״.

והנה, הרגע הגיע.

אני נכנס ל״מכה של הכדורסל״ ושוקל ״להתאסלם של הכדורסל״ כי אני לגמרי עולה לרגל. האולם ענק ומדהים ועל הפרקט כבר מתחמים בצד אחד לאנדרי שאמט ומיטשל רובינסון ובצד השני ג׳אבון קארטר וקווין הוארטר. אני ממשיך למסיבות העיתונאים לפני המשחק של שני המאמנים. הלחץ אצל מייק בראון ניכר מהרגע הראשון ובמיוחד כשאיאן באגלי שואל אותו על חוסר העקביות של הקבוצה. לעומתו בילי דונובן נראה נינוח לגמרי עם המאזן המושלם מתחילת העונה.

לפני שאני חוזר לפרקט אני מחליט לברר האם יש דוכן אוכל כשר ועוד לפני שהספקתי לשאול מישהו, כבר ראיתי תעודת כשרות על הדוכן מולי, תאמינו לי הניקס האלו כאלו דוסים. בכל אופן, אני יורד חזרה והפעם על הפרקט קא״ט ומקברייד בוחנים את עצמם מה-3. קא״ט פתח את העונה עם קליעה לא טובה ונראה שהוא לוקח ללב כל החטאה גם בחימום, כשברור לו שהוא חייב לאפס את היד כדי שהניקס יוכלו לעמוד במטרות ובציפיות. אח״כ הארט עולה לחימום עם חבישה באצבע והכתב של קלאץ׳ פוינט מספר לי שהארט החליט לדחות את הניתוח עד לקיץ אם יצליח, כי ההחלמה מהניתוח עלולה לקחת חודשיים וזה לא הזמן לצאת לחופשת מחלה. לא עם מאמן חדש שצריך ביטחון מהסגל שלו, לא העונה הזו כשמאמינים שמשהו גדול באמת אפשרי.

אני עולה מהפרקט למושב שלי ואז ההצגה מתחילה – האולם כמעט מלא והאוהדים של הניקס חמים עם שריקות בוז בהצגת שחקני שיקגו ותרועות רמות בהצגת שחקני הקבוצה הביתית שכוללת מופע אורות מרהיב ואפילו זיקוקים לסיום ומגיעות לשיא בהצגת הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה ג׳יילן בראנסון.

ראיתי הרבה משחקי נבא בחיי ותמיד אמרתי לעצמי שהקהל האמריקאי שונה מהקהל האירופאי. הקהל האירופה חי את הקבוצה ובזמן משחק כל הרגשות שלו תלויות אך ורק במה שקורה עם הקבוצה שלו במשחק. הקהל האמריקאי לעומת זאת חשבתי לעצמי, בא לחגוג, הרי זה הכל שואו וגם אם הקבוצה לא מנצחת לפחות נהננו. ובכן, כשאתה באולם, או לפחות באולם של הניקס, הקהל לגמרי חי את המשחק ותואם דווקא את הקהל האירופאי בתיאוריה שלי. כל מהלך חיובי של היריבה או החטאה של הניקס מלווה באכזבה גדולה שנשמעת בקהל וכל סל או חטיפה של הניקס מוגש עם התלהבות רבה מצד האוהדים הביתיים. הרבע הראשון מתחיל צמוד אבל בדקות האחרונות בראנסון משתלט לגמרי על המשחק ומוביל את הניקס ל34-24 כשהוא עם 19 נקודות וזה רק ברבע אחד. הקהל בהתאם נלהב ורועש.

כמיטב המסורת הרבע השני נפתח כשבראנסון על הספסל וכמיטב המסורת כשבראנסון על הספסל הפער הולך ומצטמצם עד ש-5 דקות בתוך הרבע הבולס משווים. הקהל בהתאם משתתק. קלארקסון מעיר את הקהל עם שלשה ומיד אחריו מקברייד צולף גם הוא מעבר לקשת ומקבל מהקהל את קריאת ה״דוס״ ששמורה לקליעות שלו. עוד שלשה של קלארקסון, חזרה של בראנסון לפרקט והניקס שוב ביתרון 9 נק׳ כשדונבן ממהר לקחת פסק זמן. בפסק הזמן יש תחרות הטבעות לילדים בני 6 והקהל משולהב ביותר. אולי בכל זאת באו גם בשביל השואו. הניקס שומרים על היתרון וזה 68-60 בסיום המחצית כשהניקס סוף סוף קולעים כמו שצריך עם 13 מ-21 מעבר לקשת ו-13 מ-13 מקו העונשין. אצל הבולס גידי מוביל את הקבוצה עם 11 נק׳, 9 אס׳ ו-7 ריב כבר במחצית.

ברבע השלישי הניקס ממשיכים בערב הקליעה המטורף שלהם ובהגנה מצליחים לגרום לבולס לאבד 6 פעמים (אותה הכמות כמו כל המחצית הראשונה) ומגדילים את היתרון ל-16 הפרש 105-89. החגיגה בגארדן בשיאה והקהל לא מפסיק להריע ולחגוג במהלך המשחק ובהפסקות. אני כבר לא בטוח אם הם באים יותר בשביל המשחק או בשביל השואו אבל אני כבר בטוח שזה לא באמת משנה כרגע.

הרבע האחרון נפתח כולו ניקס והיתרון עולה כבר ל-23. בשלב הזה הבולס התחילו לצמצם ולמרות שבראון ניסה לעצור עם פסק זמן, הכדורים לא נכנסו לניקס, ונראה שהאינטנסיביות ירדה עם ביטחון עצמי מופרז והיתרון צומצם ל-12 בלבד 2 דקות לסיום. הניקס לקחו עוד פסק זמן וחזרו ממנו עם 3 נק׳ של בראנסון במהלך של סל ועבירה וקריאות MVP מילאו את הגארדן מקצה לקצה. בסיום הניקס מנצחים לקול סטנדינג אוביישן מהקהל 128-116 ומשווים את מאזנם ל-3-3 כשהם מנצחים את כל משחקי הבית ומפסידים את כל משחקי החוץ. הבולס סופגים הפסד ראשון העונה ויורדים למאזן 5-1.

במסיבת העיתונאים בסוף המשחק מייק בראון כבר נראה אחרת לגמרי. הוא הגיע מחויך ומיד התחיל לדבר בצורה שוטפת איך כל הדברים שהוא דיבר עליהם לפני המשחק הסתדרו במשחק הזה – שמירה על היכולת לאורך משחק שלם ולא רק התעלות במחצית אחת, תרומה מגוונת מהרבה שחקנים, וגם הספסל שסוף סוף הצליח להביא קליעה משמעותית במשחק טוב של קלארקסון והארט. הוא אמר שהקבוצה עוד לא הגיעה לתקרה שלה, בטח לא מבחינה התקפית, אבל היא מתחילה להבין ולשחק לפי עקרונות שיגדילו את הריווח והריווח מחדש (re-spacing after a cut) מה שהביא באמת לערב קליעה טוב ולהגעה מרובה לקו. הוא אפילו הרשה לעצמו להריע בקול כשאחד העיתונאים הודיע לו שהפורטי ניינרס ניצחו (פוטבול) ואז התנצל כי הם ניצחו את הג׳ייאנטס מניו יורק.

אבל היה לפחות מישהו אחד יותר מרוצה ממייק בראון באולם – אני. לא יודע מי החליט שכגודל הציפיות גודל האכזבה אבל זה כנראה לא תמיד נכון כי הציפייה שלי הייתה מקסימלית והחוויה פשוט התעלתה עלייה.