ברוכים הבאים לשנת 2019.

למרות האליפויות האחרונות של הווריורס, נדמה שהקליפרס יצרו את הקבוצה לנצח בליגה, בה״א הידיעה. כריס פול, ג׳יימס הארדן וקוואי לאונרד הם אולי שלושת השחקנים הטובים בעמדות שלהם בליגה (טוב, יחד עם סטף קרי). בראדלי ביל וברוק לופז הם טופ 5 בעמדות שלהם. בוגדן בוגדנוביץ׳, ג׳ון קולינס וקריס דאן הם צעירים מבטיחים מאד והוכיחו רבות בסקרמנטו, אטלנטה ושיקגו, ואפילו ניקולה באטום נמצא בשיא כוחו. אחח.. זאת קבוצה שיכולה ואמורה לנצח 70 משחקים העונה.

אה, רגע, אומרים לי שמתחילים את עונת 2025-2026, אז עזבו שטויות. נתחיל מהתחלה.

מה היה לנו שנה שעברה:

גם אחרי העזיבה של פול ג׳ורג׳, ולמרות עונה חצי פצועה (כרגיל) של קוואי לאונרד, נדמה שהקליפרס היו קבוצה תחרותית לאורך העונה כולה. ג׳יימס הארדן נתן אולי את עונתו הטובה ביותר מאז עזב את יוסטון, ואיביצה זובאץ׳, סנטר שכבר נמצא אי אלו שנים בליגה, נתן קפיצה עצומה והפך לאחד הסנטרים הטובים בעולם, בשני צדדי המגרש. השניים האלה, יחד עם המשחקים הבריאים של קוואי לאונרד ועם 42 אחוז מהשלוש של נורמן פאוול, שכמו זובאץ׳ חיכה איזה עשור בליגה כדי לתת את העונה הטובה ביותר שלו בה, משכו את הקבוצה ל 50 נצחונות במערב החזק, כולל סיומת אדירה של 3-17 בעשרים המשחקים האחרונים של העונה, וגם לסדרה אלמותית אחת שבה הם הפסידו לדנבר בשבעה משחקים, שזאת לכל הפחות לא בושה גדולה מדי. עונה שעברה בהתאם לציפיות, ועם סגל לא נוצץ מדי, בטח פחות נוצץ מזה של השנה הקרובה.

מה היה בקיץ

הדבר הכי חשוב שקרה בקיץ בכלל לא קרה בגזרת השחקנים החופשיים והטריידים אלא בגרסת מאחורי הקלעים הנכלוליים של הנ.ב.א, שם מסתבר שסטיב באלמר דרך חברות קש כאלה ואחרות נתן 30 מיליון דולר יותר מדי לקוואי לאונרד (כן, נו, זה שלפעמים משחק ולפעמים לא. לזכותו ייאמר שבעונה האחרונה הוא כן היה בריא בפלייאוף. לפחות זה. מצד שני, זה אומר שבעונה הקרובה, סטטיסטית, הוא לא יהיה). בכל מקרה, בדיעבד שוב מתברר שקוואי הוא קצת חרא של בן אדם (ע״ע יחסיו עם פופ) שזה צפוי, מה שמפתיע יותר זה שגם באלמר הוא לא טלית שכולה תכלת, למרות הפדחת החמודה הורודה והחמודה, ותדמית הדוב אכפת לי הכללית שלו. בסדר.

עונש? עוד יגיע מן הסתם, ואם נחיה גם נראה.

בגזרת השחקנים שהובאו, הקליפרס היו פעילים מאד. קודם כל, ברוק לופז בא כשחקן חופשי, לעבות את עמדת הסנטר. אחר כך היה טרייד משולש שבו אמנם נורמן פאוול ועונת הקריירה שלו עזבו את הקבוצה, אבל ג׳ון קולינס שכבר כמעט עשור נותן כמעט 20 נקודות, 8 ריבאונדים ויכולת קליעה סבירה פלוס הגיע בשביל לעבות גם הוא את עמדות הפנים. אבל הקליפרס היו צריכים עוד זקנים. קודם כל הם ניכסו לעצמם את ברדלי ביל שבדיוק הועף מפניקס, למה הוא הועף? כי הוא חרא של שחקן, זה למה. אבל הוא שם גדול, אז הקליפרס לקחו אותו. אחרי כך, הם גם הביאו את כריס פול שראה מושבת זקנים כי טוב, ואמר שבגיל 40 , כאן הוא סוף סוף יכול לפרוש, וגם הוא הגיע.

עם פיזור העשן מסתבר שבמקום פאוול המעולה (אבל ההרבה פחות מעולה בסוף העונה ובעיקר בסדרת הפלייאוף) ואמיר קופי, השלשן, הגיעו שחקנים בכל זאת, טובים יותר. מה שאומר שהקליפרס התחזקה, אבל בואו נראה איך זה נראה ב depth chart/ . אה, ואומרים שגם עבר שם שנה שעברה אחד, בן סימונס שמו. ברוך שפטרנו.

DEPTH CHART

פוינט גארדים: ג׳יימס הארדן, כריס פול, קריס דאן. גיל ממוצע 36, מס׳ משחקים בממוצע בשלוש השנים האחרונות – 56 (אם כי פול שיחק 82 בעונה האחרונה, ודאן שיחק רק 3 משחקים לפני 3 עונות)

ציון: B – אם בעבר ,השניים שיחקו הרבה לצד השני ביוסטון, הפעם סביר להניח שהם ישחקו בעיקר האחד במקום השני, כפותח ומחליפו. הארדן כאמור עדיין נותן עונה מעולה, והוא עדיין אחד מעשרת הגארדים הטובים בליגה. ולמען האמת גם כריס פול הוא עדיין משחק עילי, ואפילו די בריא לאחרונה, גם אם זקן מאד. בואו נגיד שהוא רכז מהסוג שכבר לא עושים בליגה. קריס דאן הוא לכל הפחות לא נפילה גדולה מדי ברמה, ושחקן הגנה טוב פלוס. בפלייאוף זה פחות יעבוד ,כי ג׳יימס הארדן לא יהפוך בגיל 36 להיות שחקן פלייאוף טוב (במיוחד לא במשחקים מכריעים) אבל לעונה הרגילה זה בהחלט אמור להספיק ויותר מכך.

סקנד גארדים: ברדלי ביל, בוגדן בוגדן, קאם קריסטי. גיל ממוצע (של השניים הראשונים) – 33.5, מס׳ משחקים ממוצע בשלוש השנים האחרונות – 44 בלבד (שניהם לא משהו בגזרה הזאת)

ציון: C – כבר אמרתי שאני לא סובל את ברדלי ביל, אז אגיד שוב. שחקן מגעיל, לא משחק הגנה, סוליסט, וגם כך פצוע חלק גדול מהזמן. את בוגדן בוגדן אני דווקא די אוהב, אבל ילד הוא כבר לא, למרות הבייבי פייס, וגם הוא כבר בן 33. שחקן טוב יותר מביל בעיניי, אבל ספק אם יתנו לו לשחק גם יותר דקות מביל, בכל מקרה סביר להניח שרק אחד ורבע מהם יהיה זמין כל משחק, לאור היסטוריית הפציעות. יש עוד כמה נו-ניימז בעמדה, אבל קאם קריסטי הוא בן של ואח של, והאחרים הם לא

סמול פורוורדים: קוואי לאונרד, דרק ג׳ונס ג׳וניור. גיל ממוצע 32, מס׳ משחקים ממוצע בשלוש השנים האחרונות – 62 (כשלאונרד מן הסתם מפספס הרבה יותר מג׳ונס)

ציון: B – שאלת הבריאות של קוואי היא שאלה אחת, שאלת העונש שיוטל עליו היא שאלה אחרת. אבל בסופו של דבר, כשהוא כן בריא הוא עדיין אחד הסמול פורוורדים הטובים בעולם, והוא אף נתן סדרה נהדרת בשבעת משחקי ההפסד מול דנבר (25 נק׳, 7 ריב׳, 5 אס׳). כבר לא הלוק-דאון דפנדר שהוא היה אבל סקורר מעולה כשנחה עליו הרוח, ושחקן הגנה טוב בהרבה מהממוצע. דרק ג׳ונס משחק הגנה באותה רמה היום, ולמד גם לקלוע שלשות בעונות האחרונות (36 אחוז השנה) אחרי שבתחילת הקריירה הוא רק פזל משם. D & 3 קלאסי, אם כי אתלטי בהרבה מרובם ובקלות אחד המעופפים הטובים בליגה.

פאוור פורוורדים – ג׳ון קולינס, ניקולה באטום. גיל ממוצע 34. מס׳ משחקים ממוצע בשלוש השנים האחרונות – 66

ציון: B- (יעני מינוס) – אני אוהב את ג׳ון קולינס, גם בגלל שהסטטיסטיקה המתקדמת די אוהבת אותו, וגם כי הוא מוכיח את עצמו כשחקן שיודע לקלוע היטב מכל טווח כבר הרבה זמן. אבל קשה שלא להתעלם מהעובדה שהוא מסריח מ… איך נקרא לזה… שריף עבדול רחימיות שכזו, שחקן שנותן מספרים כבר עשור, אבל לא מביא את הקבוצה שלו לשום מקום, ועובדה שגם לאטלנטה וגם ליוטה לא היתה בעיה גדולה מדי לוותר עליו, עבור לא יותר מדי. אבל כן צריך לומר שמדובר בשדרוג בעמדה אחרי שלא היה לה הרבה שנה שעברה פרט לסמול פורוורדים מוסבים. לצידו, ניקולה באטום שבגיל 36 הוביל את כל שחקני הליגה (ששיחקו מינימום סביר של משחקים) בשיתוק היריב – כלומר ,בהורדת אחוזי השדה של היריבים עליהם הוא שמר, שזה נתון מדהים בעיניי. אז אמנם לא נתנו לו את הכוכבים של הקבוצה מנגד, ועדיין – נתון מדהים בעיניי, שאומר שגם בגילו, הצרפתי הזה יודע לשמור טוב. שלא לדבר על זה שהוא כבר שנים יודע לקלוע ממש ממש טוב (43 אחוז).

סנטרים: איביצה זובאץ׳, ברוק לופז. גיל ממוצע 33.5, מס׳ משחקים ממוצע בשלוש השנים האחרונות – 77

ציון: A- (כלומר, גם פה יש מינוס קטן) – אני לא יכול לתת A רגיל בעמדה שבה משחק גם יוקיץ׳, כי אז, מה הוא כבר יקבל? אבל צריך לומר את האמת, ההבאה של ברוק לופז היא שיחוק רציני ולו משום שהוא טוב בדיוק בשני הדברים שזובאץ׳ פחות טוב בהם – שלשות וחסימות. אבל כן, הוא זקן ומתדרר. כבר דיברנו על זובאץ׳ ועל העובדה שבגיל 27 ואחרי הרבה שנים בליגה הוא נתן עונת קריירה מטורפת, עם שיאים בנקודות, ריבאונדים, אחוזי שדה (63 אחוז אפקטיבי!) וגם מיצב את עצמו כאחד משחקני ההגנה הטובים בליגה (חמישיית הגנה שניה). ממש הביאה השניה של מרק גאסול בשיאו. ברוק לופז כאמור כבר לא בשיאו אבל הוא פספס חמישה משחקים בלבד בשלוש העונות האחרונות, קולע 37 אחוז מהשלוש וחוסם פעמיים במשחק. אני רואה איך השניים משלימים אחד את השני בדיוק, כשג׳ון קולינס נותן איתם הרכב פנים אדיר ממש. יופי.

תחזיות

אופטימית בטירוף:

בסוף העונה, תולים את הגופיות של כולם על האולם, לאחר ששבעת כוכביה בני ה-33 פלוס מחליטים ביחד שהאליפות המדהימה אחרי סוויפ על נציגת המזרח, מספיקה להם לסיום הקריירה והם פורשים המונית, משל היו מייקל ג׳ורדן גרסת 1997.

אופטימית אבל אפשרית:

אם זה היה המזרח, הייתי אומר גמר ליגה, אבל זה המערב, אז לא גמר ליגה, אבל בסיטואציה מסוימת שבה קוואי בריא, זובאץ׳ נותן עוד טיפ טיפה שיפור, ביל בריא, בוגדנוביץ׳ בריא, הארדן לא הורס בפלייאוף, פול בריא ונותן הרבה אסיסטים, לופז בריא וקולע כמה שלשות מעל כולם וג׳ון קולינס מוכיח שגם בקבוצה מנצחת הוא יודע לתת 15+8, אז במקרה שכל זה קורה – זאת קבוצה ברמה של גמר מערב ואולי אולי אם קוואי באמת יזכיר נשכחות, אז אפילו קצת יותר מכך.

פסימית:

אם זה היה המזרח, הייתי אומר פלייאוף, אבל זה המערב, אז לא פלייאוף, אבל בסיטואציה מסוימת שבה קוואי משחק 25 משחקים ואז גומר את העונה, זובאץ׳ מראה שהוא אמנם חבר במועדון 27 של ג׳ופלין, הנדריקס, וקוביין אבל יש סיבה שבגללה הם לא הגיעו לגיל 28, לופז זקן, ביל ממשיך להסריח את המגרש. פול מסיים את העונה באמצע, ברוק לופז מאבד את מעט הצעירות שעוד היתה לו, הארדן אולי בריא, אבל שוב הורס בדיוק כשצריך וג׳ון קולינס מוכיח שהוא שחקן של קבוצות קטנות, אבל בקבוצות גדולות הוא יודע רק לתת 8+5, אז מקום 8-9 ככה, והפסד במשחק הפלייאין השני (או הראשון, תלוי אם סיימו במקום השמיני או התשיעי).

ריאלית:

תראו, זאת קבוצה חזקה מאד על הנייר, הבעיה היא שהמערב עוד יותר חזק. אוקלהומה ודנבר בוודאי חזקות יותר על הנייר, מינסוטה ויוסטון אולי גם הן, ויש גם את החידה שהיא דאלאס עם קיירי בריא, פלאג רוקי עונה והגבה – בקיצור, עוד עונה של בין מקום 4-6, כשבתלות בקלפים ובמפגשים מול אוקלהומה או דנבר, הם יכולים או לעבור סיבוב אחד ואז להפסיד בכבוד, או להפסיד כבר בסיבוב הראשון, אבל עדיין בכבוד.