יום הכיפורים הוא החג המופלא והמפחיד ביותר בחגי ישראל. תחילתו בתפילת "ונתנה תוקף" שמילותיה מסבירות את טיבו:

"ְּ…בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ."

ע"פ המסורת זהו היום הסופי בו נגזר סופית דינו של אדם, לחיים או למוות. מי שנמצא בבית הכנסת משך כל השנה יודע שזהו היום היחיד בשנה בו יורדים אל הרצפה ומשתחווים.

והנה יום הכיפורים הגיע אלינו. ובמדינה הזו, ביום הזה, כולנו (או לפחות רובנו) עושים חשבון נפש. חשבון נפש לאומי, על המצב הכללי במדינה, חשבון נפש שבטי, חשבון נפש של סוג האוכלוסייה אליו אנו שייכים, חשבון נפש משפחתי, ו… חשבון נפש אישי.

לאוהדי הספורט, יש גם חשבון נפש קבוצתי: איך תהיה הקבוצה השנה? מה יהי בגורלה? ככתוב ב"נתנה תוקף":
"מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם…"

השנה, חוששני שנפלו בחיקי קבוצות שבעיקר יקבלו את "מִי יִשָּׁפֵל." ופחות את "וּמִי יָרוּם…". גם הפועל ירושלים בכדורגל, גם הניו אורלינס סיינטס בפוטבול ובעיקר הניו אורלינס פליקנס בליגה האהובה עלינו. קצת " יָרוּם" כן יש לי מהפועל ירושלים בכדורסל.

אני יודע מניסיון העבר שאין דין התחלת עונה כדין סיום עונה. קבוצת האוהדים של הפועל ירושלים מתמחה בלהתקשות ולהיכתב בראש השנה, ואיכשהו לא להיחתם ביום הכיפורים.

אני יודע שמקום אחרון, או בין האחרונים מאפשר סיכוי לבחירה גבוהה בדראפט.

אני יודע שירידת ליגה, או סיום במקומות האחרונים אינם באמת "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת", אבל גם יודע שהן במפורש כן "מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ", ולא בא לי, פשוט לא בא לי שהרנסנס, שתחושת התחייה שחשתי בחמש השנים האחרונות עם הפועל ירושלים בליגת העל תסתיים. בא לי לחוש עם הפליקנס בפעם הראשונה טעמו של גמר, יודעים מה, מוכן אפילו להסתפק הגמר אזורי, בא לי – ואני מוכן לרדת לשם כך ולהשתחוות – שכל המדינה שלנו (ולא רק הקבוצות שלי) תיכתב ותיחתם לא רק לספר החיים, אלא שהשנה היא תיכתב – ותיחתם לספר החיים הטובים.

אז אני מתלבט, ושואל לעצתכם: כתבו לי איך יכול אוהד, ביום הכיפורים, לעשות למען קבוצתו?

מבחינתי, אני יודע שאני השנה החלטתי לא להתעצבן על שחקני קבוצתי ולא על שחקני הקבוצות האחרות, להפסיק לקלל הן בקול-רם והן בלב, הן במגרש והן מול הטלוויזיה.

אז לסיום, מבקש סליחה אם פגעתי במי מכם בכוונה או שלא בכוונה, אם בפרסום ואם בתגובה, וכאמור, השנה אני גם מבטיח לנסות להימנע ממצב בו הדם יעלה לי לראש ויצריי ישתלטו על שיקול הדעת שלי וגבולותיי ייטשטשו.

ויודעים מה? הלוואי שכך יהיה לא רק אצל האוהדים, אלא גם אצל כל בני האנוש.

חתימה טובה וגמר חתימה טובה ובעיקר: רק בריאות לכולנו.