לפני שאתחיל, זו שנה שנייה שאני כותב פריוויו עבור הופס ואני רוצה להמליץ על החוויה. בשנה שעברה כתבתי על מינסוטה, קבוצה מעניינת למדי, והצלחתי ללוות אותה גם במשך העונה ואל תוך הפלייאוף. בתור מישהו שלא אוהד קבוצה או שחקן ספציפי (גם בחיים אני עדיין רווק), הכתיבה ממש העשירה את העונה שלי. מצאתי את עצמי עוקב אחרי התפתחות של שחקנים אלמונים (הי, ג'וש מינוט) ואחרי האתגרים וההתפתחות של הקבוצה במהלך העונה (ד"ש לג'וליוס רנדל).

ועכשיו קליבלנד

בשנה שעברה: שנה שעברה הייתה שנת השיא של קליבלנד בעידן שאחרי לברון. למרות מעט מאוד שינויים בסגל (בעיקר המאמן קני אטקינסון ודאנדרה האנטר שהגיע בדדליין החורפי) הקבוצה השתפרה מ-48 ניצחונות ב-2024 ל-64 ניצחונות, מקום ראשון במזרח. בפלייאוף הדברים עבדו פחות טוב והקבוצה הודחה בסיבוב השני מול אינדיאנה המפתיעה (אז עוד לא ידענו כמה) 4-1 כשדונובן מיטשל בכמה הופעות הרואיות מנסה, אבל לא מצליח, לפצות על העדרותו של דריוס גארלנד הפצוע.

מה עבד בשנה שעברה?

בעיניי שני הרכיבים העיקריים להצלחה של השנה שעברה היו אימון ואמון בסגל. נתחיל עם מאמן השנה לשנת 2025 – קני אטקינסון. אטקינסון אימן בעבר בהצלחה בברוקלין אך נזרק משם בשיא עידן הסופר-טימס כשדוראנט וקיירי מינו את סטיב נאש למאמן-סחבק. אטקינסון המשיך משם למשרת עוזר מאמן בגולדן סטייט שעקרונות ההתקפה שלה ניכרים כאן מאוד, וגם לנבחרת צרפת שם זכה במדליית כסף כעוזר מאמן באולימפיאדה האחרונה.

מבחינת סגל, אחרי שנים של דיבורים על צמצום הכפילות בסגל וטרייד על אחד הכוכבים הקבוצה הלכה לכיוון הפוך ולמדה לנצל את היתרונות שבשתי זוגות כוכבים. ברב דקות המשחק לפחות אחד מצמד הגארדים ומצמד הגבוהים היה על המגרש, בדרך כלל דאריוס גארלנד עם ג'ארט אלן ודונובן מיטשל עם אוון מובלי. הדבר אפשר לקבוצה לכתוש קבוצות במשך 48 דקות ובמקביל לצמצם את דקות המשחק של הכוכבים. מיטשל לדוגמא שיחק רק 31.4 דקות לערב, פחות מבעונת הרוקי שלו ביוטה. מבחינה אינדיבידואלית ההתפתחות של מובלי, מפלצת הגנתית עוד קודם, כיוצר התקפי הייתה מאוד בולטת ובעונה שעברה היה אפשר לראות אותו מוביל כדור הרבה יותר וקולע ב 45.2 בלאדי אחוז מהשלוש (גם אם בכמות נמוכה של זריקות). עוד יתרון משמעותי במהלך העונה הייתה החזרה של גארלנד מפציעה, לפחות עד הפלייאוף.

מלבד הכוכבים הקבוצה נשענה על סגל רחב של שחקני רוטציה שניכר היה שיודעים בדיוק מה הם עושים. ביניהם הקלעים מקס שטרוס וסם מריל (מברוכ על הארכת החוזה), דין וייד הלא מוערך מספיק שנותן הרבה גמישות הגנתית, דאנדרה האנטר שהגיע באמצע העונה והיה נהדר ועוד. אגב סגל, כדאי לתת פה צל"ש לבעלים דן גילברט, בעבר שנוא נפשו של לברון, שמוכן לשלם על הדבר הכי יקר בליגה – שימור סגל מצליח. נכון לעונה הבאה, הקאבס הם הקבוצה היחידה בליגה מעל האפרון השני כשבמקביל היא הוציאה את כמעט כל בחירות הדראפט העתידיות שלה על חיזוקים נקודתיים.

הקבוצה הובילה את הליגה בהתקפה עם 119.4 נקודות למשחק, יותר מחמש נקודות מעל אוקלהומה השנייה הקבוצה גם דורגה ראשונה בכמות השלשות שהיא קלעה (חמישית באחוזים), הישג מרשים בהתחשב בעובדה שמדובר בקבוצה שפותחת עם שני גבוהים, כשג'ארט אלן לא מרווח כלל אך רב השחקנים מגיעים לשיאים אישיים באחוזים. בניגוד לבוסטון לדוגמא, זה לא הושג עם הרכבי פייב אאוט וכדורסל קשה לצפייה (מחילה מאוהדי הסלטיקס), אלא בעזרת המון חיתוכים וחסימות ללא כדור עם דגש על נגיעות בצבע ששחררו שחקנים לקליעות נוחות. אני מצרף פה את הסרטון של דניאל לי שמסביר יותר טוב ממני איך זה עובד.

מי בא, מי הולך:

הולכים: טיי ג'רום, אייזיק אוקורו 

באים: לונזו בול, לארי נאנס ג'וניור, תומס בראיינט, טייריס פרוקטור (בחירת סיבוב שני)

העזיבה הבולטת ביותר היא של הרכז המחליף טיי ג'רום, שחקן שהיה בעיניי מהמובילים בשנה שעברה גם בקטגוריית השחקן השישי וגם בקטגוריית השחקן המשתפר. ג'רום קלע 12.5 נקודות לערב באחוזים נהדרים והשתלב נהדר מעולה לכל הרכב עם או בלי שני הגארדים הכוכבים. חוץ ממנו, גם הגארד ההגנתי אייזיק אוקורו עזב בטרייד לשיקגו כשמי שהגיע באותו הטרייד הוא ההימור הגדול לונזו בול. בול שהיה פצוע בכמעט כל ארבעת השנים האחרונות הוא רכז גבוה (6,6), שומר טוב ומוסר מצוין ואם יחזור לעניינים יכול לפצות על החולשה העיקרית של שני הכוכבים הנמוכים. מצד שני, לאחר כמעט ארבע שנים של פציעות רצופות, אני מתקשה להאמין שזה יקרה.

הקאבס גם ענו על עוד צורך מרכזי שלהם והביאו את לארי נאנס ג'וניור ותומס בראיינט כמחליפים לגבוהים. נאנס הוא שחקן חכם ומובילי וודאי עדיף על טריסטיאן תומפסון אבל גם הוא סובל מפציעות ושיחק רק 24 משחקים בשנה שעברה. ברייאנט שיחק דקות מוגבלות באינדיאנה שנה שעברה והוא יכול לתת מימד נוסף כגבוה שזורק מבחוץ.

בסיבוב השני בדראפט הקבוצה הביאה את טייריס פרוקטור, גארד עם מוניטין הגנתי מדיוק שיכול לקבל דקות במקרה הסביר של פציעות לרכזים. הקבוצה גם בחרה בסאליו ניאנג שהראה פוטנציאל במדי נבחרת איטליה ביורו באסקט. ניאנג יאופסן השנה בוירטוס בולוניה השנה ובתקווה יצטרף בעתיד ויהפוך למחליף של ג'ורג'י ניאנג.

חולשות: לסגל יש שתי חולשות בעיניי, אחת היא עדיין כפילות הכוכבים בסגל. זה נראה נהדר בעונה הרגילה, אבל לא ברור אם בפלייאוף כשהרוטציות מצטמצמות זו הדרך הכי יעילה לבנות קבוצה. החולשה שנייה היא כמובן הפציעות. גארלנד, היד הקדושה של מקס שטרוס (שמתחיל את העונה פצוע), דין וייד, וכאמור גם המצטרפים החדשים בול ונאנס מאוד נוטים לפציעות. גם מיטשל, שבמצבים האלו חוזר להירו בול, לא סיים את שני הפלייאופים האחרונים בריא. הקבוצה אמנם תעשה את המיטב לחלק את הדקות במשך העונה (דבר שכנראה יהיה קל במיוחד במזרח הפצוע העונה) אך, כמו שראינו השנה, זה לא מבטיח תוצאות. החל מהשנה השנייה, המחיר של להשאר מעל האפרון השני נהיה כבד מנשוא וכולל הקפאת בחירות דראפט כך שפחות מאליפות השנה כנראה כן תגרום למהפך בסגל בשנה הבאה.

תחזית אופטימית: הקבוצה משסעת את דרכה במזרח הפצוע ופוגשת את אוקלהומה בגמר. אחרי שבעה משחקים לפנתיאון, ההתקפה של אטקינסון יכולה להגנה של דייגנולט וקליבלנד אלופה. לברון, ברוני וברייס (הבן שמגיע למכללות השנה) מגיעים לעונת פרישה.

תחזית פסימית: עייפות החומר משחקת תפקיד והקבוצה שוב מגיעה פצועה לפלייאוף ומודחת מול הסוס השחור של המזרח, אורלנדו, שבתורה תפסיד לאוקלהומה בגמר. בקיץ, אלן וגארלנד מוטרדים ליוטה בתמורה לחבורה של צעירים חסרי משמעות.

תחזית ריאלית: קליבלנד תצליח לעבור את המזרח שחסר את טייטום והליבורטון אבל לא תצליח לנצח את מי שתעלה מהמערב החזק הרבה יותר.