רציתי לכתוב על הדטרויט פיסטונס של עונת 2003-04 כי זו קבוצה ייחודית ומדהימה. בעונה אחת הם שינו מאמן, הביאו בטרייד שחקן ששינה את הקבוצה בדדליין, וזכו בטבעת ללא שחקן טופ 10.

לארי בראון, מאמן הפיסטונס ב-2004, הגיע עם הרבה ניסיון בליגה – הוא אימן את הפייסרס, הספרס, הקליפרס ואת פילי לפני שהגיע למישיגן. הוא אף רשם הופעה אחת בגמר, עם פילדלפיה, ב-2001.

הוא הביא סכמות הגנתיות שכללו לחץ על הפרימטר, הגנה טובה בקו הקדמי על הפוסט, העדפה לשמירה אישית, הימנעות מהדג' (Hedge), ושמירה כפולה בסוף שעון כי לשיטתו זה יוצר יתרון להתקפה.

העונה הסדירה של דטרויט פיסטונס

העונה של הפיסטונס התחילה במאזן 14-6. לאחר מכן הגיע רצף של 9 משחקים במאזן 2-7 שלילי. על כן, המאזן לקראת שליש העונה היה 16-13. עם העליות והמורדות, הפיסטונס יצאו לרצף מרשים של 13 ניצחונות שכלל תצוגה הגנתית מרשימה – פעם אחת בלבד קבוצה עברה נגדם את רף 100 הנקודות – הדאלאס מאבריקס ב-11 בינואר 2004. למרות הרצף המרשים חוסר היציבות נמשך, והמאזן של הפיסטונס בתחילת הרבע האחרון של העונה עמד על 33-22.

בפברואר, הפיסטונס עשו טרייד ששינה את גורל העונה, כשהנחיתו את ראשיד וואלאס בן ה-29. וואלאס הביא סט יכולות הגנתיות מרשימות אשר יסייעו לבן וואלאס בנטל ההגנתי בצבע, ובצד ההתקפי יוסיפו איום קליעה מחצי מרחק ואף מ-3.

הטרייד המשולש

הפיסטונס מקבלים – ראשיד וואלאס, מייק ג'יימס (הרכז של בוסטון סלטיקס באותה עונה)

הסלטיקס מקבלים – צ'אקי אטקינס, לינדזי האנטר, כסף מדטרויט, ובחירת סיבוב ראשון בדראפט 2004

ההוקס מקבלים – כריס מילס, בוב סורה, ז'ליקו רבראצ'ה, ובחירת סיבוב ראשון מוגנת של הבאקס ב-2004.

זה מה שהיה לג'נרל מנג'ר של הפיסטונס בזמנו, ג'ו דומארס, לומר:

"אנחנו מודעים לכל הבעיות. אנחנו מרגישים שזה שחקן שיכול לעזור לנו לעשות ריצה בפלייאוף. אנחנו אמרנו לא מעט זמן שאנחנו רוצים שחקן משפיע וחשוב בקבוצה, ואנחנו מרגישים שראשיד הוא סוג השחקן שיכול להשפיע על הקבוצה שלנו".

לאחר הגעתו של "שיד" לדטרויט הם נראו קבוצה שלמה שיש לה את כל הכלים בשני צידי המגרש, ניצחו 20 משחקים מתוך ה-26 שנותרו, ועלו לפלייאוף מהמקום השני במזרח.

פלייאוף

בסיבוב ראשון חיכתה מילווקי באקס בראשותו של מייקל רד, שהיה בעונת פריצה בעונתו הרביעית, ונבחר לאולסטאר. לצידו, הגיע בטרייד דדליין קית' ואן-הורן שעזר בנטל ההתקפי עם 15.7 נקודות למשחק באחוזים טובים (47.2%).

ככלל, הסדרה הייתה חד צדדית. עם זאת, במשחק השני, הייתה תקלה מבחינת דטרויט – שילוב של יכולת ניהול משחק טובה של דיימון ג'ונס ומייקל רד, לצד תרומה משמעותית של 26 נקודות מצד טוני קוקוץ' וברווין נייט מהספסל, סיפקו ניצחון מפתיע לבאקס – 92-88. ועם זאת, בסיום הסדרה הפיסטונס ניצחו את שאר המשחקים בפער דו-ספרתי, ספגו 85.6 נקודות בלבד בממוצע למשחק נגד הקבוצה הרביעית בטיבה בנקודות למשחק בעונה הסדירה, וגרמו למייקל רד לאבד כמעט פי שלושה יותר כדורים מאשר בעונה הסדירה.

בסיבוב השני, קיבלנו שחזור של גמר המזרח מהשנה הקודמת, אך הפעם סדרי הכוחות היו שונים – בראש ובראשונה, בעמדת המאמן הראשי. ב-2003 זה היה ביירון סקוט בצד של הנטס, נגד ריק קרלייל בצד של הפיסטונס. הפעם זה לורנס פרנק, בצד של הנטס, נגד לארי בראון בצד של הפיסטונס.

לפלייאוף הזה, כזכור, הפיסטונס הגיעו עם ראשיד וואלאס. הנטס הגיעו עם לוסיוס האריס בדעיכה וספסל חלש. למרות החמישייה החזקה של הנטס – קיד, קיטלס, ג'פרסון, קניון מרטין וג'ייסון קולינס. היה ברור שיהיה לנטס קשה נגד הפיסטונס, ושזה לא ייגמר בסוויפ כמו ב-2003.

שני המשחקים הראשונים היו חד צדדיים לטובת הפיסטונס. במשחק הראשון, הם עצרו את הנטס על 56 נקודות בלבד! ואת המשחק השני ניצחו 95-80 בזכות תצוגה התקפית טובה יותר בקליעה ל-3 ומהעונשין לצד כפיית 20 איבודים.

בשני המשחקים בניו ג'רזי, הדינמיקה השתנתה – במשחק השלישי, הפיסטונס לא קלעו אפילו שלשה אחת, סיימו את המשחק עם 64 נקודות בלבד, והפסידו ב-18 נקודות. במשחק הרביעי, הנטס לקחו שליטה מלאה מתחת לטבעת, עם יתרון 49-33 בריבאונד, והפסידו 94-79.

המשחק החמישי מאוד משמעותי בכל סדרה, אבל אף תסריט לא יכל לכתוב משחק כזה – בתום 48 דקות, שוויון 88. שחקני הקו הקדמי בחמישייה של הנטס – ג'ייסון קולינס וקניון מרטין – יצאו בעבירות. אצל הפיסטונס ריצ'ארד המילטון יצא בעבירות. ראשיד ובן וואלאס היו עם 5 עבירות. המשחק הלך ל-3 הארכות, ומי ששמר על יותר שחקנים זמינים בחמישייה שלו ניצח. הנטס שמרו על שלושה שחקנים בחמישייה שלא יצאו בעבירות (קיד, ג'פרסון וקיטלס), לעומת 1 של דטרויט (בילאפס). בסיום 127-120 לנטס.

במשחק 6, הפיסטונס גילו אופי של ווינרים. הם קלעו טוב יחסית ל-3 עם 5/12 ושלטו מתחת לטבעת עם 46-31 בריבאונדים, בדרך לניצחון חוץ גדול 81-75.

המשחק השביעי והמכריע היה במעמד צד אחד, 90-69 לפיסטונס. הם היו מעולים בהגנה – עצרו את הנטס על 35.8% מהשדה וכפו 16 איבודים. ללורנס פרנק לא היו תשובות לסגירת הצבע של הפיסטונס – הנטס הגיבו עם 3-16 (18.8%) מחוץ לקשת.

לגמר המזרח הפיסטונס לא הגיעו עם יתרון הביתיות. גם לא עם יתרון בקליעה ל-3. אינדיאנה פייסרס עמדה בצד השני עם חמישייה שכללה את טינסלי, רג'י מילר, ג'ף פוסטר, רון ארטסט וג'רמיין א'וניל. מהספסל, אל הרינגטון השלים את הקו הקדמי. ובעמדת המאמן, האקס שלהם – ריק קרלייל.

במשחק הראשון, הפייסרס ניצחו בקלות בזכות קליעת 2 שלשות יותר מדטרויט, וכפיית 19 איבודים. המשחק השני היווה תצוגה הגנתית מטורפת של הפיסטונס, שעצרו את הפייסרס על 67 נקודות ב-27.5% מהשדה! במחצית השנייה הכריעו את המשחק וניצחו 35-24, ובסיום המשחק 72-67.

במשחק השלישי הפיסטונס ניצחו בזכות ייצור יותר נקודות בצבע – 37 נקודות משותפות של בן וואלאס וראשיד וואלאס, לצד יתרון 42-30 בנקודות בצבע, סיפקו ניצחון ב-7 נקודות (85-78). וזה למרות שהפיסטונס קלעו שלשה אחת בלבד לעומת 5 של הפייסרס.

המשחק הרביעי היה במעמד צד אחד – 8 סלי שדה יותר לאינדיאנה, 3 מתוכם שלשות, והופעה מפתיעה של אוסטין קרושייר שקלע 14 נקודות ב-5/8 מהשדה ולקח 3 ריבאונדים, לאחר שעלה בחמישייה במקום ג'ף פוסטר. בסיום, ניצחון מרשים לפייסרס 83-68.

למשחק החמישי הפיסטונס הגיעו עם הגב לקיר. הם שיחקו בחוץ כשהמומנטום נגדם, והפכו את התוצאה, ב-3 נקודות יותר מהפייסרס – הם לא ניצחו ב-15 נקודות, הם ניצחו ב-18. תצוגת קליעה גדולה של המילטון וראשיד וואלאס עם 55 נקודות משותפות, לצד קליעת 4 סלי שדה ו-10 סלים יותר מהעונשין לעומת הפייסרס סיפקו ניצחון 83-65 לדטרויט.

במשחק השישי, אל הרינגטון עלה בחמישייה יחד עם ג'רמיין א'וניל. במחצית הראשונה, היה נראה כי הניסוי עובד והפייסרס סיימו ביתרון 6 נקודות (33-27). גם לאחר 3 רבעים היתרון של הפייסרס נשמר ובעלייה לרבע האחרון הוא עמד על 4 נקודות לטובתם. אך ברבע הזה הפיסטונס פגעו מכל טווח – 2-2 מחוץ לקשת, 7-16 ל-2 ו-100% מהעונשין. הם עצרו את הפייסרס על 33.3% מהשדה כל הדרך אל ניצחון ב-4 נקודות – 69-65 ואל הגמר הראשון מאז 1990.

בגמר, פגשו הפיסטונס את הלוס אנג'לס לייקרס. הלייקרס הגיעו פייבוריטים ונחושים מאוד לקחת אליפות רביעית ב-5 שנים. הם החתימו בקיץ את גארי פייטון וקארל מאלון נטולי הטבעת, ופתחו איתם בחמישייה לצד קובי, שאק ודיבן ג'ורג'.

במשחק הראשון דטרויט הפתיעה את הלייקרס וניצחה 87-75. קובי בראיינט לקח הרבה זריקות (27), וקלע 10 בלבד. הלייקרס קלעו 3 שלשות בלבד, וב-39.7% מהשדה. מחצית שנייה גדולה של דטרויט, שהסתיימה בתוצאה 47-34, ניצחה עבורם את המשחק. הפיסטונס היו קבוצה יותר מאורגנת ומחוברת וזה בא לידי ביטוי ביחס אסיסטים/איבודים. את המשחק הזה הפיסטונס סיימו עם 5+ לעומת 1- של הלייקרס ביחס אסיסטים – איבודים.

המשחק השני היה דומה למשחק הראשון – המחצית הראשונה הייתה של הלייקרס ,והשנייה של הפיסטונס, אך הפעם לא הייתה הכרעה בתום 48 דקות. בהארכה הניסיון דיבר, כשקובי ושאק קלעו 10 נקודות משותפות. הפיסטונס קלעו 1/9 מהשדה בלבד, למרות שכל שחקני החמישייה שלהם היו זמינים , ובסיום 99-90 ללייקרס, הסדרה עוברת לדטרויט.

במשחק השלישי הפיסטונס הביסו את הלייקרס. הם סגרו להם את הצבע. בשני המשחקים הראשונים, הלייקרס זרקו 30 פעמים ל-3. במשחק השלישי, 27 פעמים מחוץ לקשת. הלייקרס איבדו 16 כדורים, 11 פעמים הפיסטונס חטפו. שליטה מתחת לטבעות עם 51-39 בריבאונדים הבטיחה את הניצחון (88-68), ואת יתרון הביתיות לדטרויט.

המשחק הרביעי היה שקול לכל אורכו במשך שלושה רבעים, אך ברבע האחרון המילטון וראשיד וואלאס התפוצצו עם 21 נקודות. הלייקרס עדיין היו טובים – 24 נקודות ב-52.9% מהשדה ו-50% מהעונשין על 12 זריקות, אבל הפיסטונס טובים יותר – 32 נקודות ב-58.8% מהשדה ו-66.7% מהעונשין על 15 ניסיונות. בסיום 88-80 לפיסטונס שהגיעו למרחק משחק מאליפות.

המשחק החמישי היה במעמד צד אחד. הפיסטונס הגיעו ל-23 נקודות יתרון לאחר שלושה רבעים. כל שחקני החמישייה של הפיסטונס קלעו בספרות כפולות, לצד שליטה בריבאונדים – 50-36. והלייקרס נעצרו על על 41.3% מהשדה.

בסיום 100-87 לפיסטונס.

והאלופה לעונת 2003-04 היא… דטרויט פיסטונס.

הפיסטונס עשו היסטוריה. הם עצרו את היריבות שלהם על 80.7 נקודות למשחק כאשר הם שיחקו הכי הרבה משחקים בפלייאוף (23). הם החזירו את האליפות למישיגן לאחר 14 שנים בעונה הראשונה שלארי בראון אימן אותם. הם עשו זאת ללא שחקן אחד שהוא טופ 10. ראשיד וואלאס השתלב מעולה ברוטציה בפלייאוף לצד פרינס, המילטון, בן וואלאס, בילאפס, אוקור, וויליאמסון והאנטר.

קרדיט לתמונה – Yahoo Sports

יתר על כן, הפיסטונס לא זכו לשום הנחות ושום מזל בסדרות קלות. בסיבוב הראשון הם פגשו את אחת מקבוצות ההתקפה הטובות בליגה, שלא חסרה אף אחד מהשחקנים הבכירים שלה. בחצי גמר המזרח, הם פגשו את הנטס בהרכב מלא. בגמר המזרח את הפייסרס עם כל הכוכבים שלהם – ג'רמיין א'וניל, רג'י מילר ורון ארטסט, ובגמר את הלייקרס עם קובי, שאק, פייטון ומאלון.

השפעות האליפות

באופסיזן של 2004 דייויד סטרן וחבריו להנהלת הליגה כנראה לא אהבו את העובדה שקבוצת השוק הגדול מקליפורניה, שמזוהה עם הוליווד, הפסידה בסדרת הגמר לדטרויט. לכן, בין היתר הם חוקקו את חוקי ה-Hand check.

כתוצאה מהחוק הזה, היכולת לעצור את החדירות לטבעת ואת היוצרים עם הכדור הצטמצמה. המשחק הפך להרבה פחות פיזי. לא היה פשוט לשחקן הגנתי להתמודד עם השחקן התוקף כמו קודם. ביטול החוק הזה גרם לצמצום סט הכלים של המגן, ולפגיעה בקבלת ההחלטות בזריקות של השחקן התוקף.  

להסבר תמציתי על החוק –

ההשפעה הישירה על הליגה נראתה כבר בעונה הראשונה שהחוק הזה נכנס לתוקף – הפיסטונס היו קבוצת ההגנה הטובה ביותר גם בפלייאוף 2005, אך הם ספגו 85.6 נקודות למשחק, 4.9 יותר נקודות מאשר בפלייאוף 2004.

בעונה האחרונה לפני כניסת חוק ה-Hand check, שחקן אחד בלבד קלע 25 נקודות ומעלה בממוצע למשחק ב-65 משחקים ומעלה – טרייסי מגריידי. עונה לאחר מכן המספר הזה עלה ל-7 שחקנים, וזו הוכחה לכך שהיה יתרון רב יותר לשחקן התוקף.

השפעת לארי בראון

עד שלארי בראון הגיע לדטרויט, הפיסטונס היו במגמת עלייה במשך 2 עונות. בקיץ 2001 ריק קרלייל קיבל את עמדת המאמן, קליף רובינסון הגיע בטרייד מהסאנס תמורת ג'וד ביוקלר וג'ון וואלאס, טיישון פרינס נבחר בדראפט, והפיסטונס עלו מ-32 ניצחונות ל-50 ניצחונות. קרלייל זכה בתואר מאמן העונה, אך בפלייאוף 2002 הם הפסידו ב-5 משחקים לבוסטון סלטיקס.

שנה לאחר מכן בפלייאוף 2003, הפיסטונס התקדמו עד לגמר המזרח אך הובסו בסוויפ על-ידי הנטס. בקיץ 2003, ריק קרלייל פוטר עקב מחלוקות עם הנהלת הפיסטונס ובמיוחד עם הג'נרל מנג'ר, ג'ו דומארס, ובמקומו מונה לארי בראון, מאמנה היוצא של פילדלפיה.

תחת בראון הפיסטונס הפכו מקבוצת הגנה טובה לקבוצת הגנה טובה מאוד. בעונת 2002-03 הפיסטונס ספגו 87.7 נקודות למשחק ו-99.9 בדירוג ההגנתי, לצד עצירת היריבות על 43.8% מהשדה ו-34.4% ל-3. בעונת הבכורה של בראון, הפיסטונס ספגו 84.3 נקודות למשחק, 95.4 בדירוג ההגנתי, ספגו 43.5% מהשדה ו-34.4% מחוץ לקשת. בשלושה מתוך ארבעת הפרמטרים הייתה עלייה, ואותה ספיגת אחוזים ל-3. בסיום עונת 2003-04 הפיסטונס עלו מ-50 ניצחונות ל-54 ניצחונות וזכו באליפות.

העונה השנייה של הפיסטונס תחת בראון הציגה גרסא משופרת שלהם בספיגת האחוזים שלהם מהשדה ומ-3, אך בינואר 2005, הצהרתו של לארי בראון כי חלומו הוא לאמן את הניקס, הכניסה אותו לסכסוך עם הנהלת הפיסטונס, ובסיום עונת 2005, לאחר שבראון כמעט והוביל את הפיסטונס לאליפות שנייה ברציפות, ולמרות שנותרו לו עוד 3 שנים בחוזה, הוא פוטר. יכול מאוד להיות שדטרויט צדקו כי גם בניקס היו לו בעיות עם ההנהלה, ועם סטפן מרבורי, ובראון פוטר מהניקס לאחר עונה אחת בלבד.

לסיכום, לפיסטונס של לארי בראון לא היה תחליף. למרות שלאחר שפוטר הם הגיעו שלוש פעמים ברציפות לגמר המזרח, ונותרו אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. אני חושב שהם איבדו חלק מהקילר אינסטינקט שהיה עם בראון, ומהאופי הווינרי שלהם. החסרונות ההגנתיים של הקבוצה החריפו, והפיסטונס לא הצליחו לשחזר את הישג השיא שלהם, שהוא לספוג הכי פחות נקודות למשחק בפלייאוף.

בפלייאוף 2006-2008 הם אפילו לא הגיעו לטופ 3 קבוצות בהגנה בפלייאוף. ולא הצליחו להשאיר את בן וואלאס שסיים חוזה ב-2006 וחתם בבולס. יכול מאוד להיות שהמרקם הקבוצתי וגם הסגל היה נשמר תחת בראון, ואם כם מה שקרה הוא פספוס גדול לכולם – לפיסטונס, ללארי בראון ולאוהדי הכדורסל.