פרויקט אגדות כדורסל II: ראשיד וואלאס – לב פראי / דוד "פאקו" סעדה

כשבאים לבחון שחקן כראשיד וואלאס בראי ההיסטוריה, אפשר להסתכל קודם על מאפייניו ככדורסלן, וכאן מדובר באחד השחקנים המגוונים ביותר שדרכו על הפרקט. פורוורד אתלטי במיוחד, היודע לקלוע מכל הטווחים, כולל מ-3, מה שהפך אותו לסטרץ' 4 עוד לפני שהכירו את המושג הזה. ריבאונדר מצויין, ואחד המגינים אחד על אחד הטובים בתקופתו. בהיבט הזה, מייק דנליבי, מאמנו בפורטלנד, אמר עליו שאין לו צורך בדאבל טים כאשר וואלאס שמר על מי משחקני היריבות. למרות שוואלאס לא העמיד סטטיסטיקות מפלצתיות (לא עבר אף פעם ממוצע של 20 נקודות או 10 ריבאונדים לעונה), הוא היום היה שייך לאבטיפוס של השחקנים המבוקשים ביותר בכדורסל המודרני. אלא שסטטיסטיקה אחת הייתה עומדת לו לרועץ בהקשר הזה: זו של העבירות הטכניות, 317 במהלך הקריירה אם לדייק, איתה הוא כנראה היה שורד הרבה פחות מ-16 שנות קריירה מקצוענית בתקופתנו. וכאן נכנס למשוואה המאפיין הבולט והזכור ביותר של וואלאס – האופי. והיה לו אופי. בערימות.

סיפור אחד (פחות ידוע) נותן קדימון טוב לאופי של וואלאס, והוא מימיו בתיכון סימון גראץ בפילדלפיה: לראשיד הייתה בכל ימיו בתיכון עבירה טכנית אחת ויחידה, מימיו כפרשמאן. מתברר שבאחד מהמשחקים, מאמן הקבוצה ביל אלרבי התרה בשחקניו שאם מי מהם יחטיא הטבעה במקום שבו יכול היה לעשות ליי אפ קל – הוא יורחק ע"י המאמן לשאר המשחק. לאחר שראשיד החטיא ניסיון להטבעה אימתנית, הוא ידע כי הוא סיים את המשחק באותו הרגע. התגובה שלו הייתה חבטה בעוצמה רבה בקורת הסל, על מנת להיות מורחק מהמשחק ע"י השופט, לפני שהמאמן יעשה זאת. השופט המופתע שרק לו מייד לעבירה טכנית, אך בלי להרחיקו. העניין נגמר בעבירה טכנית נוספת שנשרקה למאמן אלרבי, לאחר שהבין את הסיטואציה וניסה להסבירה לשופט.

בסיום שנותיו בתיכון הוא נבחר לשחקן השנה בתיכונים (ע"י USA Today), אך גם הספיק להיזרק לפי הסיפורים ממשחק ה-All American, לא דבר שכיח. מכאן הגיע וואלאס לאוניברסיטת צפון קרוליינה, אחת המכללות המפוארות ביותר בכל הקשור לכדורסל (שהעמידה בין השאר אחד, מייקל ג'ורדן). כיאה לוואלאס, הוא הותיר חותם בחבריו לקבוצה כבר באימונים הראשונים שלו כפרשמאן במכללה. כך מסופר שבאימון הראשון, שניים מחברי הקו הקדמי של הקבוצה, אריק מונטרוס וקווין סלוואדורי (שזכו עם הקבוצה באליפות במשחק הידוע מול הפאב פייב ממישיגן), ניסו להשפיל את הרוקי במהלך האימון. וואלאס לא נותר חייב, ובהזדמנות הראשונה הטביע בצורה מהדהדת מעל ראשי שניהם. להטבעה הוא צירף ברכה בה צעק לשניים: "Your job is mine, motherf–rs". על המגרש, ותחת אימונו של דין סמית', וואלאס וחברו החדש, ג'רי סטאקהאוז, היו הצמד המלהיב ביותר ב-NCAA, כשהשניים מתחרים מי יזכה את הקהל בהטבעות מרהיבות יותר.

וואלאס מטביע את היריבה השנואה דיוק

אלא שכאן כבר התחלנו לראות את האופי של ראשיד מבצבץ, כשהעבירות הטכניות החלו להיערם. לא היה ניתן להכחיש את העובדה שהן היו מוצדקות בחלקן הגדול, אך לדברי המאמן סמית', השופטים לקחו כאן איזשהו תפקיד קבוע בהצגה, ממנו התקשו להשתחרר. כך וואלאס היה מקבל עבירות טכניות על צעקות בזמן הטבעות, צעקות שסמית' אומר שהיה מוציא אף הוא (אם הייתה לו את היכולת להטביע בצורה כזו). עדיין וואלאס וסטקהאוז הצליחו להגיע עם הטאר הילס לפיינל פור של 1995. השניים החליטו לחתוך את קריירת המכללות בסיום השנה השנייה, מה שהביא אותם להיבחר במקומות 3-4 בדראפט. סטאקהאוז הגיע מהמקום השלישי לפילדלפיה, עיר מולדתו של וואלאס, ושאליה האחרון לא הגיע מעולם בקריירה המקצוענית שלו. וואלאס עצמו נבחר ע"י הוושינגטון בולטס, שלמרות קו קדמי עמוס למדי, הכירה בכישרון של וואלאס הצעיר. אלא שפציעה בבוהן שגמרה לו את העונה, בתוספת 22 עבירות טכניות ועבירות משמעת שונות, הספיקו לבולטס כדי להגיד לא תודה לכישרון הצעיר, והם שלחו אותו בטרייד לפורטלנד. העונה הבודדת במדי וושינגטון הייתה היחידה שבה וואלאס לא הגיע לפלייאוף.

שבע וחצי העונות אותן בילה וואלאס במדי הבלייזרס היו הסוערות בקריירה שלו, ויש שיאמרו שגם מהסוערות בתולדות הליגה. כבר בעונה הראשונה (96-7), למרות פציעה חוזרת בבוהן, היכולת הטובה בסיום העונה, כולל בסיבוב הראשון של הפלייאוף מול הלייקרס (קבוצה אותה יפגוש עוד רבות בקריירה) שכנעה את הבלייזרס כי לפניהם הכוכב של הקבוצה בשנים הבאות. זה התבטא בהחתמתו על חוזה ארוך טווח בסוף השנה, ובהבאתם של אולסטארים כדי לסייע לראשיד להביא את הקבוצה לצמרת. גם ראשיד עצמו הגיע לאולסטאר פעמיים במדי הבלייזרס (בעונות 99-00 ו-2000-1). פורטלנד נסקה, אך נעצרה פעמיים בגמר המערב ע"י שניים מהכוחות החזקים ביותר בליגה – סן אנטוניו של דאנקן ורובינסון, ותחילת השושלת של שאק וקובי בלייקרס. בשני המקרים הזדקקו היריבות לשבעה משחקים על מנת להכריע את וואלאס וחבריו. הסדרה השנייה, זו שמול הלייקרס, היא מהזכורות ביותר לחובבי הענף, בפרט המשחק השביעי שלה. פורטלנד עלתה ליתרון מבטיח של 16 נקודות לקראת הרבע האחרון, אך בתצוגת היחנקות היסטורית החמיצה סל אחר סל במהלך הרבע המכריע, בעוד שקובי ושאק מפליאים בה את מכותיהם עד לזכייה במשחק (ובאליפות הצפוייה מול הפייסרס לאחר מכן). לראשיד לא עזרה העובדה שקלע 30 נקודות במשחק הזה, כמו גם העובדה שקלע יותר נקודות מאשר קובי בכל הסדרה. העובדה שהחטיא שישה נסיונות קליעה רצופים ברבע האחרון מיצבה אותו כצ'וקר, בנוסף להתנהגותו הבעייתית. אותו האלי הופ של קובי לשאקיל מעל לראשו של ראשיד בסיום המשחק היה כסכין בליבו, כמו בליבה של כל פורטלנד, שממנו לא הצליחה להתאושש בעונות הבאות. בכל העונות הבאות עם ראשיד בסגל, פורטלנד הצליחה להגיע רק לסיבוב הראשון של הפלייאוף. בעונה המלאה האחרונה של ראשיד בקבוצה, הבלייזרס כמעט הצליחו לחזור היסטורית מפיגור 3-0 בסדרה מול דאלאס, אך זה נגמר בעוד הדחה בסיבוב הראשון.

אני צ'וקר?

אלא שככל שהסטטיסטיקות והמספרים של ראשיד בעונותיו בבלייזרס היו יכולים לעניין, מספרים אחרים שלו היו אלו שקיבעו את התדמית שלו. כך הוא שבר ב-2000 את שיא העבירות הטכניות בהעמידו אותו על 38 בעונה, רק כדי לשבור אותו שוב בעונה הבאה ולהעמידו על 41. בכלל, ראשיד היה נער הפוסטר של מה שנודע אז כג'ייל בלייזרס, חבורת שחקנים שבילתה מאחורי סורג ובריח בתדירות גבוהה כמעט כמו על הפארקט. זה כלל הסתבכויות של שחקנים כקינטל וודס (קרבות כלבים ומריחואנה), רובן פטרסון (תקיפה מינית), שון קמפ (אלכוהול וסמים), בונזי וולס (היכה שופט ואיים על מאמנו) וזק רנדולף (הואשם בתקיפת חשפנית). וואלאס כמובן כיכב במופע המטורלל הזה עם שלל הסתבכויות עם החוק ועם הליגה. זה כלל תקריות ידועות כמו המריחואנה שנמצאה ברכבם של וואלאס וחברו לקבוצה דיימון סטודמאייר (שאחריה קיבל את הכינוי Rashweed), תקיפת השופט טים דונהי מחוץ למגרש, שעליה קיבל השעיה משישה משחקים (אירוני למדי לאור העובדה שדונהי נשלח לאחר מכן לכלא על הטיית משחקים). גם זריקת המגבת על חברו ההמום לקבוצה, ארווידאס סאבוניס, שהועברה בשידור חי של משחק חג הפסחא, תוארה ע"י שדרני הטלויזיה כאחת מנקודות השפל בה צפו בליגה. אלא שהמשולש הזה, שכלל את ראשיד, הליגה והתקשורת, היה כזה שכל אחד בו שיחק את התפקיד המיועד לו. לראשיד היה נוח לאמץ את תפקיד פרא האדם, מבלי להתאמץ להשתפר. הליגה מצידה, בעיקר באמצעות השופטים, חיפשה אותו בכל הזדמנות, גם כשכל חטאו היה בהייה בשופט.

אבל הצלע המעניינת ביותר במשולש הזה הייתה זו שבין וואלאס לתקשורת. זו הייתה זקוקה למי שימלא את תפקיד הנבל, וראשיד היה בחירה אידיאלית לתפקיד. מהבחינה הזאת, היה לתקשורת נוח להבליט את העובדה שראשיד הגיש תוכנית ראפ ברדיו בפורטלנד, כי זה התאים לנראטיב. לעומת זאת, העובדה שהקים את קרן ראשיד וואלאס, שתמכה בילדים בכל אחת מהערים בהן שיחק, כבר זכתה להרבה פחות הבלטה. בכל זאת, מערכת היחסים של ראשיד עם התקשורת הפכה אותו לאחת הדמויות הזכורות בתולדות המשחק. זאת לא הייתה רק העובדה שהוא לא טרח להתייצב כפי שנדרש לראיונות של אחרי המשחקים (כשפחות ידועה הייתה העובדה שזה היה בגלל שדיבר עם אימו מחדר ההלבשה מייד לאחר כל משחק). זאת הייתה העובדה שיחסי האהבה-שנאה שלו מול המדיה הניבו פנינים שנזכרו שנים לאחר מכן. לאחר אותו כמעט קאמבק מול דאלאס, זכורה מסיבת העיתונאים שלו, בה על כל שאלה שנשאל ענה את התשובה: "Both teams played hard" (מעשה שעליו ספג קנס נוסף בשורה הארוכה שהושתה עליו, הפעם בסך $30,000). מהבחינה הזאת, ראשיד אמר את כל מה שעלה על דעתו, בלי להקדיש רגע מיותר לתדמית (או למורשת) שלו. כך גם בעונתו האחרונה בפורטלנד, בה טרייד צפוי שלו היה באוויר, טבע ראשיד את המושג CTC, שציין שישחק עם הקבוצה שתעשה הכי טוב את ה- Cut The Check. הטרייד אכן הגיע באמצע עונת 2004, בו נשלח וואלאס לאטלאנטה למשחק אחד ויחיד, ומשם הוא נשלח בעסקה של שלוש קבוצות לדטרויט על הבאזר של הטרייד דדליין.

ההגעה של וואלאס לפיסטונס מצאה אותו בקבוצה לא רעה, שהגיעה לגמר המזרח בעונה הקודמת, אך כזו שחטפה שם סוויפ מצלצל מניו ג'רזי. החבורה שאסף ג'ו דומארס בדטרויט, עם בן וואלאס, ריפ המילטון, צ'ונסי בילאפס וטיישון פרינס, היוותה אוסף של דחויים ונטושים, ללא סיכויי הצלחה ממשיים באף מקום אחר. הכימיה של ראשיד עם החבורה הזו הייתה מיידית. יחד עם ראשיד, הפכו הפיסטונס לגלגול הבא של הבאד בויז משנות השמונים. לא באד בויז מהסוג שוואלאס הכיר בקבוצתו הקודמת, אלא כאלו המרכיבים קבוצה מגובשת ונטולת כוכבים ואגו, השמה מול העיניים את ההגנה לפני הכל. לוואלאס הפוזיציה החדשה התאימה בול. הוא כבר לא היה צריך להיות זה שסביבו סובבת הקבוצה, והציפיות שירדו ממנו היו משא שהוא לא רצה וגם לא יכול היה לסחוב. גם היחס אליו מסביבתו, כמו גם מהתקשורת, השתנה מהקצה אל הקצה. מאותו Rashweed של האנדראצ'יברים מפורטלנד הוא הפך ל-שיד של האנדרדוגים מדטרויט. וכולם אוהבים אנדרדוגים. הוא עדיין המשיך להציק לשופטים ולעשות את כל אותן ההעוויות המוכרות, אבל עכשיו, פתאום כולם התחילו לשים לב למחוייבות ולרצון הבלתי מתפשר שלו בהצלחת הקבוצה. את הערך המוסף שלו לעומת העונות הקודמות ראתה קבוצתו בגמר המזרח מול אינדיאנה, אותו השלב בו ניגפה בעונה הקודמת. לאחר ההפסד במשחק הראשון, שיד טבע מושג חדש – Guaransheed, בו התחייב לניצחון (חוץ) מול הפייסרס, התחייבות בה עמד יחד עם הקבוצה, במה שהמשיך לניצחון בסדרה ולעלייה לגמר. בגמר פגש שיד שדים מוכרים בדמות קובי ושאק עם הלייקרס. אי אפשר היה למצוא שתי קבוצות שונות יותר. זה היה כמעט סטריאוטיפי. החבורה הקבוצתית וההגנתית נטולת האגו מהמזרח מול הכוכבים הנוצצים אך מסוכסכים מהמערב, שצירפו אליהם את גארי פייטון וקארל מלון. צעד פורמלי שנועד לספק לשניים טבעות אליפות. זה נגמר ב-4-1 לשיד ולחבריו (כשגם ה-1 ללייקרס הושג בזכות שלשה הזוייה של קובי). המהפך הושלם. הנקמה הוגשה קרה. העובדה שהסדרה פירקה את שושלת קובי שאק הייתה הבונוס. שיד, כאות הוקרה למשפחה החדשה אליה הצטרף, קנה לכל חבריו לקבוצה חגורת אליפות בסגנון WWE. רק שכאן זה היה אמיתי.

שיד והפיסטונס. מנוע שהתחיל לעבוד בתפוקה מלאה כשנוספה הבוכנה החמישית.

בכל חמש העונות הבאות היה לשיד חלק גדול בהצלחת הקבוצה, גם אם היא לא הצליחה לשחזר את הישג האליפות. זה הגיע עד לסדרת אליפות בשבעה משחקים מול סן אנטוניו בעונה הבאה, ובהגעה לגמר המזרח בשלוש העונות שלאחר מכן. שיד עצמו היה הרבה יותר רגוע אחרי שהוריד את הקוף הענק מהגב. הוא הוסיף לעצמו עוד שתי הופעות באול סטאר, ארבע סך הכל. גם מספר העבירות הטכניות וההרחקות שלו פחת, אם כי לא בצורה דרסטית (שעל זאת נאמר, למה מי מת). בחלק מהמקרים, במקום להתעסק עם השופטים לאחר שריקה לא מוצדקת לעבירה, בחר שיד להביע מחאתו באמצעות אחד הביטויים הידועים שטבע – Ball don't lie. ביטוי בו השתמש כשהשחקן שעליו נעשתה העבירה החטיא את הזריקה. אלא שגם הזמן לא משקר, ובתום חמש שנים בדטרויט, חוזהו של שיד לא חודש. זה לא הפריע לו להמשיך ולשמור על קשר עם חבריו מהקבוצה עד היום, גם במהלך העונות בבוסטון ולבסוף בניו יורק (בה שיחק לאחר שנתיים של פרישה בגיל 38), ועליהן לא כדאי להכביר יותר מדי מלים.

את הדמות האניגמטית ששמה ראשיד וואלאס קשה למדי לסכם. האם מדובר בשחקן מגוון המתאים לכדורסל המודרני, או במקרה ראש חסר תקנה שהיום לא היה שורד באקלים הנוכחי והסינתטי משהו של הנבא?  שחקן מחוייב שיעשה הכל להבטיח ניצחון לקבוצתו או פרימדונה שיחסל לה כל סיכוי לנצח? מלך אמרות הכנף הכה חביב על חברי קבוצתו או אחד שעדיף להם יהיה להתרחק ממנו? מה שבטוח, הוא עשוי מהחומר שממנו קורצו אגדות.

פאקו

ממונה על איזור 51 בהופס.

לפוסט הזה יש 85 תגובות

  3. Mbk

    16 יול 2018 08:24:38

    תודה רבה פאקו מעולה !
    ראשיד הוא דוגמא מעולה לשחקן שהמספרים לא מספרים את כל הסיפור שלו
    הד קייס גדול ושחקן גדול לא פחות
    אחד ה PF הכי טובים בכל הזמנים
    היה רחוק מהלך הגנתי על רוברט הורי מ 2 טבעות
    האליפות שלקח בדטרויט הייתה מהיותר מרגשות אי פעם בליגה ניצחון הקבוצתיות על השחקן
    אחד המהלכים הכי מצחיקים שאני זוכר מראשיד שחטף טכנית והרחקה על מבט (די מאיים ) בשופט
    גמר המערב מול הלייקרס ב 2000 היה אחת הפאשלות הגדולות של פורטלנד בכל הזמנים ,קבוצה עמוסת כישרון ועומק שלא הגיעה לכלום

    1. אסף

      16 יול 2018 09:19:16

      כל מילה מידן, הקדים את זמנו בכמה שנים במובן מסוים מבחינת התפקוד שלו על המגרש כסטרץ' 4 כמו שפאקו הזכיר בפוסט. ראוי בהחלט להיות כאן בפרויקט האגדות.

    2. פאקו

      16 יול 2018 11:04:59

      תודה מידן. אם הזכרת את הורי, אל תשכח ששיד שרף אותו משלוש לאורך כל הסדרה.
      והסרטון שמראה שהוא הורחק על המבט בשופט מופיע בפוסט.

  4. שמעון טבדי

    16 יול 2018 08:28:15

    שחקן נהדר שהקדים את זמנו. אני חושב שהוא היה מפוספס ויכל להגיע ליותר. היה טוב התקפית והגנתית והכי חשוב הוא הביא לעולם את המושג האלמותי

    THE BALL DONT LIE

    אחלה פוסט פאקו

  5. בוני

    16 יול 2018 08:30:25

    בחירה מצוינת.

    בניגוד לפיטון מדובר בשחקן ראוי שהיה חלק נחשב מקבוצה אותנטית שלקחת אליפות.
    מעבר להיותו דמות, ואלאס היה שחקן מצוין. אין לי ספק שהיה מפרק בצבע ליצן כמו גרימונד גרין.

    1. יואל יצרן בובות מדופלם

      16 יול 2018 10:05:37

      בוני ידפקט,לך דחוף לקרדה יחננה .
      קלטנו אותך ,אתה נורטון האהבל בתחפושת חדשה.
      לך חפש מי ינענע אותך ,
      תעשה טובה יגחבה ,תוציא את הלשון המדובללת ש'ך מהטוסיק של הפלול,תהפוך אותה לאיזון בבקשה ,היא חומה ומסריחה רק מצד אחד

  7. עידו גילרי

    16 יול 2018 09:00:09

    נהדר דוד. קשה שלא לאהוב שחקן כמו שיד למרות כל הצדדים הבעייתיים.
    עוד עובדה מעניינת לגבי הייתה ששינה את מספר הגופיה שלו מ-30 ל-36 אחרי שנת האליפות לזכר אחיו שמת בגיל 36.

  8. Berch

    16 יול 2018 09:07:00

    מבין את הבעייתיות שלו אבל תמיד אהבתי אותו. גרסה משופרת של סטפן ג'קסון 🙂
    תמיד נתן את הנשמה למשחק בלי קשר לסטטיסטיקה וזה היה תענוג לראות.

  10. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

    16 יול 2018 09:51:49

    נהדר פאקו. ראשיד היה שחקן שלא נשארת אליו אדיש. מאוד אהבתי את צורת המשחק שלו וההאסל אבל לא סבלתי את מה שמעבר ואת כל הטכניות.
    הוא היה יודע להתאים את עצמו מצוין למשחק של היום, היה נרגע קצת.
    ball don't lie זו פנינה

  12. הערבי

    16 יול 2018 10:15:23

    אני אוהב את שיד כי אי אפשר להיות אדיש אליו או שאתה אוהב את המטורף הסה או שאתה מקללל את האדמה שהוא דורך עליה

  19. צביקה

    16 יול 2018 12:01:11

    פוסט נהדר. בעשור הזה של 2000 עד 2010 פחות עקבתי אחרי הליגה, אבל האליפות הזאת של דטרויט הייתה ציון דרך נהדר.

  21. Smiley

    16 יול 2018 14:21:47

    כישרון גדול.
    הדיבורים עליו שהיה חבר לקבוצה מאוד אהוב
    היה קרוב גם לאליפות עם הסלטיקס uאף השאיר הכל על המגרש מול הלייקרס מה שלא הספיק

  22. אשך טמיר המקורי

    16 יול 2018 14:23:54

    ראשיד הוא אחד השחקנים האהובים עלי בהיסטוריה.
    בתקופתו בפורטלנד הוא היה בעיניי אחד הבלתי-עצירים אי פעם, בקליבר של מייקל, האקים ובירד.
    התפללתי שיגיע לדטרויט וזה אכן קרה, והשידוך היה משמיים.
    הוא היה עמוד תווך בקבוצה הנפלאה ההיא והמנהיג יחד עם צ'ונסי.

    מגיע לו פוסט מושלם וכזה הוא קיבל.

  24. אשך טמיר המקורי

    16 יול 2018 14:30:19

    הג'אמפ שלו בסיבוב בשיאו בפורטלנד היה 2 נקודות בטוחות ברמת ההוק שוט של קארים.
    תוסיפו לזה פיזיות מתחת לסל, אתלטיות, יד לשלוש וחוכמת משחק וקיבלתם שחקן בלתי עציר (רק הטכניות עצרו אותו).
    הוא שחקן שידע לשחק את המשחק "נכון", כמו שהוא אמור להיות, מאוד קבוצתי, נטול פוזות ובעל ביצי שור.

    1. עידו גילרי

      16 יול 2018 14:39:23

      שחקן נהדר ובאמת כמו שאתה אומר – team first אבל כהרגלך אתה קצת נסחף אם השחקנים שאתה אוהב. בלתי עציר זה רחוק מהמציאות כמו גם להגיד שרק הטכניות עצרו אותו.
      בסופו של דבר שחקן שלדעתי יש לו מקום ב-HOF אבל כנראה לא יגיע לשם.

      1. פאקו

        16 יול 2018 14:48:30

        גם אני חושב שלא יגיע לשם. הליגה לא רוצה שום קשר עם העידן של הג'ייל בלייזרס, ואם הוא יגיע ל-HOF, זה ייתן לגיטימציה גם לתקופה שלו שם. הם אפילו לא מוכנים לשחרר חומרים לסרטים תיעודיים על הקבוצה הזאת.

      2. אשך טמיר המקורי

        16 יול 2018 16:37:09

        HOF לא HOF זה לא מעניין אותי, זה בולשיט כמו כל הבחירות של הליגה וכמו האוסקר. פוליטיקה.

        אני מסתמך על זכרוני (לא הלכתי לראות וידאואים) – כשראיתי אותו אז התרשמותי הייתה שהוא פשוט בלתי עציר לשומריו.
        לא קרה לי הרבה שהתרשמתי כך משחקן (וזה לא בגלל שמותר לו לדחוף, לעשות צעדים, או לקבל פאול אוויר אוטומטי של המגן… כדורסל נטו).

        1. עידו גילרי

          16 יול 2018 16:45:10

          הזיכרון יכול להיות דבר מאד מתעתע במיוחד כשיש לנו דעה על מגובשת.
          בפועל הוא היו לו כמה מהלכים אפקטיביים אבל הוא לא היה בלתי עציר.

      3. אשך טמיר המקורי

        16 יול 2018 16:49:26

        חיפשתי עכשיו טיפה ביו-טיוב סרטונים מימיו בבלייזרס.
        הסירטון הראשון שעלה הוא ממשחק 7 המפורסם נגד הלייקרס.
        תראה את הג'אמפ בסיבוב – בלתי עציר (השדר גם אומר זאת בדקה 4:20).
        הוא הכניס אותו באחוזים גבוהים מאוד.

        תוסיף לזה את המשחק המשובח מתחת לסל וגם שלשות וקיבלתי שחקן שהוא מיס-מאץ' לכל צורה של מגן ושחקן שאי- אפשר לעצור כשהראש שלו במקום.

        יש פה מקרה של הערכת חוסר בגלל הזמן.
        בפורטלנד כשהוא היה בשיאו הוא פשוט יכל לעשות סל מתי שרצה, הייתי רואה אותו אז ונדהם.

        1. עידו גילרי

          16 יול 2018 16:56:01

          מה זה אחוזים גבוהים מאד? אתה לא יכול לזכור רק את המקרים שנכנסו. אני זוכר אותו טוב מאד. הוא בהחלט היה קלעי יעיל. אבל יש מרחק גדול עד בלתי עציר. ומשחק 7 ההוא הוא דוגמא מצויינת ל"יכול לעשות סל מתי שהוא רצה". אני מאמין שהוא מאד רצה לעשות עוד סל או שניים ברבע הרביעי ההוא.

          1. עידו גילרי

            16 יול 2018 17:07:09

            זה שאי אפשר למנוע ממנו את הזריקה זה ברור. אבל השאלה היא באיזה אחוזים הוא קולע אותה. לשיד היה משחק פוסט מצויין אבל זה לא כאילו הוא היה קובר את הזריקות האלו באחוזי בארקלי.

          4. אשך טמיר המקורי

            16 יול 2018 17:33:23

            הגדרות זה כבר העניין שלך.
            אני מגיב על סמך התרשמות, במקרה הזה – זיכרון של התרשמות.

            תגיד לי אתה מה אתה מבין מזה כי אני לא מבין בכל נתוני הסטטיסטיקות השונים: (תתייחס לעונות השיא של כל שחקן, של ראשיד זה פורטלנד)

            ראשיד – https://www.basketball-reference.com/players/w/wallara01.html

            קווין גארנט, שחקן "מסוגו", הול אף פיימר אבל לדעתי שחקן פחות "בלתי עציר" –
            https://www.basketball-reference.com/players/g/garneke01.html

            האקים, אחד השחקנים ה"בלתי עצירים" הגדולים בהיסטוריה –
            https://www.basketball-reference.com/players/o/olajuha01.html

            ו… מייקל –
            https://www.basketball-reference.com/players/j/jordami01.html

            כמובן שנפח הזריקות וממוצע הנקודות לטובת הסופרסטארס, שיד לעולם לא שיחק כסופרסטאר ולא לקח נפח זריקות כזה.
            אפילו בסירטון הנ"ל מול הלייקרס השדר אומר שכל התקפה שהוא לא נוגע בכדור זה טעות.

          5. עידו גילרי

            16 יול 2018 18:39:31

            גארנט לטעמי רחוק מבלתי עציר אבל גם היה לו משחק מיד ריינג' מצויין. האקים על הגבול אבל מבחינתי הוא בעיקר מגוון מאד אבל עדיין לא בלתי עציר. מייקל בהחלט היה בלתי עציר. בארקלי היה בלתי עציר. לברון בלתי עציר. סטף ודוראנט בלתי עצירים.
            שיד היה יעיל אבל לא בלתי עציר. המיד ריינג' הקרוב שלו טוב אבל לא מדהים מבחינת אחוזים. כשאתה מוסיף לזה נפח זריקות נמוך זה בהחלט פועל לרעתו.
            לגבי השדר – זהו מצאת לך רופא ערבי?

          7. אשך טמיר המקורי

            16 יול 2018 18:51:34

            שאק, ווילט, לברון – קודם כל בגלל אלמנטים פיזיים.
            ללברון נוסף גם אלמנט לא מבוטל בכלל של העדפות שיפוט נרחבות ביותר.

            האקים הוא בחמישיית "הבלתי עצירים" שלי של כל הזמנים (פוסט לשמעון?).

            דווקא בארקלי בעיניי פחות יעיל.
            אם כבר אז הג'אמפ בסיבוב של מלון יותר הרשים אותי כ"בלתי עציר".

            לגבי נפח הזריקות, הוא בהחלט היה שחקן מוביל בקבוצותיו אבל ללא אופי של "סופרסטאר". אם היה זורק יותר היה קולע יותר, באותם אחוזים.

            לגבי הרופא הערבי – אני מטופל ע"י ד"ר גמל נואף (הופיע באחד מיומני האשך), אז כבר יש לי אחד.

          8. עידו גילרי

            16 יול 2018 18:56:46

            אני מוכן להכניס את האקים למועדון בגלל הרבגוניות שאין שני לה. גם מאלון על הגבול מבחינתי. את בארקלי אי אפשר היה לעצור. בהחלט היו לו משחקים שאי אפשר לעצור אותו אבל בכללי אני לא חושב שהוא שם. את אותו דבר אפשר להגיד על רג'י מילר.
            אין כמעט שחקן שקולע יותר טוב על נפח זריקות גדול יותר. זה כמעט תמיד יפגע לך באחוזים כי המשמעות היא גם זריקות פחות טובות.

  25. אוהד ס"א

    16 יול 2018 14:43:34

    בטח ששייד שחקן נפלא ודמות צבעונית, אבל אני רוצה לומר משהו על דטרוייט, דטרויט של 2004, היתה נפלאה, שוברת את השושלת של הלייקרס ומחזירה את ימי הבאד בויז, אבל כשמסתכלים על פרספקטיבה של שנים רואים שזאת קבוצה שלא מיצתה את היכולות שלה:
    6 עליות לגמר המזרח משנת 2003 – 2008, הביאו רק ל- 2 זכיות באליפות המזרח, ואליפות אחת.

    עוד 2 רגעים חשובים מאד בביוגרפיה שלו שחשוב שנדגיש אותם:
    א. "התיגרה בפאלאס" (palace brawl) – אולי הרגע הכי שחור בתולדות הליגה. הוא היה שם, אבל יותר בתור מפשר ומרגיע (לא בדיוק הלך). העובדה שהוא לא נענש ולא נקנס באירוע הזה, אומרת משהו
    https://www.youtube.com/watch?v=VPaZ4zRb5G0&has_verified=1

    ב. סדרת הגמר 2005, משחק 5, בסדרה "ספרס – פיסטונס: 2-2, דטרוייט מוליכה 95-93, 9.4 שניות לסיום, מהלך אחרון של הספרס. מאנו רץ לפינה לקבל את הכדור. שייד מקבל החלטה לעזוב את השחקן שלו ולרוץ לעשות דאבל טים על מאנו. מאנו מוצא מהר מאד את השחקן של שייד פנוי ל- 3.
    ומי שמשאיר את ביג שוט בוב לבד נענש על כך באופן מיידי. הספרס מנצחים 96-95 ומנצחים במשחק 5.
    רבים טוענים שהעונש על הטעות הזאת של שייד, היה אובדן האליפות ב- 2005. נקודה שהפיסטונס מעולם לא חזרו להיות בה מאז ועד ימינו:
    https://www.youtube.com/watch?v=GjPgAQQst7U

    לטעמי מדובר באחת הסדרות הכי מרתקות בתולדות הגמרים, מול קבוצה שאני מודה שהייתה טובה יותר… והפסידה

    1. עידו גילרי

      16 יול 2018 14:51:00

      הוא בכלל היה די חלש בסדרה ההיא אבל זו הגזמה להגיד שהטעות הזו עלתה להם בסדרה. קודם כל היה להם כדור אחרון שריפ החטיא ודבר שניסן אנטוניו עדיין היו יכולים לנצח את שני המשחקים בבית.

  29. עידן

    16 יול 2018 15:15:19

    תודה ענקית פאקו.
    אחרי קובי,ראשיד הוא השחקן שהכי אהבתי בעשור הראשון של שנות ה 2000.
    הד קייס אבל כל כךמוכשר.לקח לי מעט זמן להתאושש מההפסד ההוא של הלייקרס בגמר לדטרויט כי אשכרה הייתי שמח בשבילו(גם בשביל צונסי וריפ.לבן וואלאס וטיישון פרינס פחות התחברתי).
    קובי בשבילי תמיד היה מעל כולם אבל אחריו ישר בא ראשיד.אהבתי אותו ברמה שאני אוהב היום את דריימונד גרין.

    שידדדדדדדדדד

  33. ולדי קוגן

    16 יול 2018 16:37:46

    פוסט נהדר.אני לא מסכים עם מי שציין שהם לא מיצו את עצמם רק כי הגיעו ל-2 גמרים ב-6 שנים הטובות שלהם. להגיע ל-2 גמרים זה דבר ממש לא טריויאלי, ולקחת אליפות זה בכלל מטורף. יכלו כמובן יותר, אבל וואלה ההישג שלהם זכור עד היום וימשיך להיות זכור עוד שנים רבות

  34. מנחם לס

    16 יול 2018 17:03:36

    אחד מהשחקנים האהובים עלי ביותר כי הוא היה מין עארס ללא ערסיות רעה. אפילו בטכנים שלו היה משהו משעשע.
    שחקן גדול – אפילו שלא מהגדולים ביותר – שלצערי לא ייכנס ל-HOF, וכיף שדוד היה זה שכתב עליו כי הגיע לשיד פוסט מצויין כזה כפי שפאקו העניק לנו.
    תודה גדולה, דוד!

    נ.ב: ה-OCD שלך הם קטעים ארוכים כאורך הגלות, אבל קטעים מצויינים שהייתי מחלק כל אחד ל-3-4 קטעים. אבל ה-OCD הוא כוח שאין מה לעשות נגדו…

  36. פינקי

    16 יול 2018 19:36:52

    שחקנים כאלה הם לא ממש הקאפ אוף טי שלי, אבל יש בראשיד משהו שונה.
    לתקופה בג'ייל בלייזרס פחות התחברתי, אבל הפיסטונס איתו היו אחת הקבוצות האהובות עליי.

    פוסט מעולה!

  37. שמעון

    16 יול 2018 19:38:59

    ראשיד חייב להיות hof ויהיה גם לדעתי. בטוח יותר מדוויט. ראשיד בהתקפה מאד הזכיר את קאזינס של היום. שניהם דומים בתנועות בפרצופים בהד קייס למרות ששייד היה הרבה יותר טוב. הקטע שהראש דפק אותו והוא מעולם לא התיימר להיות סופרסטאר ולא זרק כמו סופרסטאר ולא דרש את הכדור אבל בהחלט היה לו טאלנט לזה ולכן אמרתי שהוא מפוספס. הוא באמת היה שחקן קטלני בפורטלנד. דטרויט היא הקבוצה היחידה שזכתה באליפות בלי סופרסטארים ועם שחקנים על גבול האולסטאר זה הכי מטורף שהיה כי שייד שם כבר היה מעבר לשיאו

  38. no funny shtuff

    16 יול 2018 22:00:03

    פוסט מצויין על אחד השחקנים שהכי אהבתי (וססעמק על הרבע הרביעי במשחק 7 מול הלייקרס…)
    איזה כלי קטלני היו השלשות שלו.

    HOF?
    מאמין שכן. מגריידי פשוט כל כך הוריד את הרף שכבר אי אפשר להתווכח כמו שצריך על מועמד זה או אחר.

  41. דרור

    17 יול 2018 00:29:17

    רשיד בליגה אחרת מבוגי. בוגי בקטסל, שיד אלוף נבא. אה, רגע…שיד גם שיחק הגנה. מאסטר הגנה. אחד מהגדולים בצד הזה של המגרש. עם כל הכבוד לבוגי….הוא עוד לא יכול לצחצח לשיד את הנעליים. ספק אם יוכל אי פעם. פאקו כתבה נפלאה על שחקן מהמיוחדים שהיו בליגה. אני אשכרה מתגעגע לבד בויז 2 ואני בכלל אוהד ס"א. בית ספר לכדורסל, הם היו קבוצה אדירה. ושיד….פואטרי אין מואשן. שחקן ענק. זכור לי שהבד בויז 2 סיפרו באיזה סרט שמהאימון הראשון איתו הם קלטו שהוא מקפיץ אותם מיידית לקונטנדרית רצינית ביותר עם הדיבור שלו בהגנה, הניסיון הבנת המשחק וכמובן היכולת. גאמפ מושלם היה לו. שחקן נדיר ולוחם אדיר. תודה פאקו.

  42. הסולי

    17 יול 2018 01:39:41

    אגדה אמיתית- איך האהבתי בו (כמו בכל הקבוצה הזו) באליפות של דטריוט. הוא היה בלתי עציר בהתקפה ומגן עליון (שמר הרבה דקות על שאקיל כשהיה צריך לתת מנוחה לבן וואלאס).

  43. A.f

    17 יול 2018 06:27:42

    טוב…
    כאילו כל משנאמר עליו על התקופה בפורטלנד לא נכתב….
    בוגי שחקן הרבה הרבה יותר טוב ממנו התקפית שחקן שאפשר לבנות סביבו קבוצה לעומת ראשיד שעם כל הכבוד היה מספר 3-4 בדטרויט
    צ'ונסי ריפ ובן מן הסתם לפניו.
    אוהב אותו מאוד ומתגעגע לתקפה ההיא אבל להשוות ביניהם?
    אגב גם לבוגי אליפות עם הלוחמים.

  45. Reignman

    17 יול 2018 22:51:46

    לדעתי צריך להיות בהיכל, ולו מהסיבה שמגריידי ומיץ' ריצ'מונד שם… שחקן ענק ולפי ההופעות שלו ב-area 21 של גארנט עושה רושם של בחור אינטליגנטי מאד.

  46. ChaiCo

    20 יול 2018 22:55:32

    לא הצלחתי למצוא וידאו שלו קופץ מהספסל כעוזר מאמן עם תגובה שאין סיכוי לראות מאף עוזר מאמן בליגה.

    כמה צבע!

    אי אפשר להישאר אדיש לאופי!

    יופי של כתבה

  47. שמחי בן משה

    20 יול 2018 23:09:53

    פורטלנד גיי בלייזרס…חחח איזו קב של מטורללים…
    אבל כשכיוונו אותו נכון קיבלו ממנו משהו אחר לגמרי.

    מה עם כתבה על גרי סטקהאוס?

כתיבת תגובה

תגיות: ,
סגירת תפריט