אני תמיד אוהד את המפסידות. בתור נער ירושלמי אוהד הפועל שגדל על אגדות אייץ' וולדמן, פפי, קני וויליאמס ודריק המילטון, תמיד היה לי ברור שאני אוהד את הקבוצה המפסידה. חוץ מאותו גביע של פיני גרשון… כמו שאני תמיד מסביר למה אני אוהד את יוטה – בגיל 10, הגמר הראשון שראיתי בערוץ הירדני ב4 בבוקר היה של קבוצה עם חמש אליפויות מול קבוצה שזו רק השנה השנייה שלה בגמר, היה לי ברור בעד מי אני.

אז איך נער ירושלמי ששונא את מה שצ'ורציץ עשה, ואת כל מה שנדב הנפלד מייצג, שמארק בריסקר ודריק שארפ מוקצים בעיניו, איך דווקא העין שלו נמשכה לדורון שפר?

אולי זו העובדה שהוא שייך לקבוצה היחידה שניצחה את מכבי בסדרה בשנים שבהן באמת כל הליגה היתה שייכת למכבי? אנחנו לא הכרנו מציאות של פיינל פור, או הפועל תל אביב חזקה, או הפועל ירושלים עם ארנה וכדומה. אבל גדלנו עם אגדה שהייתה, עם קבוצה אחת ויחידה שבאמת ניצחה את מכבי בסדרת משחקים והמשיכה לאליפות היסטורית, ושהכוכב שלה היה בחור גבוה עם יד נהדרת שריכז וניהל בקור רוח את הקו האחורי כבר בגיל 18. אולי.

או אולי ההילה הזאת של הקולג', של לקלוע יותר מהקלע שכרגע הוא השני בהיסטוריה אבל הוא בטח אהוב עלי מהשלישייה של קרי-מילר-אלן, לזכות בכינוי נחשק שקשור למצב צבירה שבכלל אין בארץ (מי בכלל ידע מי זה ג'ורג' גרווין בירושלים של שנות ה90…), ואז – הבחור מהפרבר של רמת גן הופך לישראלי הראשון שנבחר בדראפט, מי שמע כדבר הזה, הוא בטח איזו אגדה.

שנות הקטשפר לא תרמו לחיבה אליו, למרות שמהרגע שכבר ראיתי אותו בעיניים מגיע למלחה, או בימי חמישי עם החברים המכביסיטים, הבנתי שהוא לא בחור שהולך לפרסם קורנפלקס וכאלה. זה רכז של אמת, עם איום מחצי מרחק בזריקה נקייה כמו בספר – יד ב90-90, יד מלווה, סיבוב של הכדור, עם קור רוח ומנהיגות, ואת השואו הוא ישאיר לעודד השודד.

אבל רגע, אתם רוצים להגיד לי שבמקביל לזה שאני מתחיל ללמוד בישיבה תיכונית, הבחור הזה שאני עוקב אחריו מרחוק מוצא את עצמו במסע רוחני, נוסע להודו, מגדל שיער, ואז בדיעבד אנחנו מגלים שהוא גם החלים מסרטן? יש כאן כבר סיפור, זה כבר מריח כמו גבורה, יש כאן עניין וברור לנו שיש כאן שחקן, בן אדם, אישיות, של מישהו שמדבר אחרת בספורט הישראלי, נראה אחרת וחושב אחרת. השפעה.

שנה קצרה ולא משמעותית שוב במכבי השנואה, כשהוא נראה עייף, לא זריז, פצוע ולא קולע, והנה דעיכה של שחקן בגיל 30 אחרי שפרש וחזר, בסדר לא כולם ג'ורדן. מוכר.

אבל רגע, מה? הוא חותם בהפועל ירושלים? נראה אותו במלחה לאורך העונה? נהדר! יחד עם שרון דרוקר הצעיר, טונג'י, הישראלים ארז כץ ורביב לימונד הצעירים, מוכתרי בתור הסבא, ומשה מזרחי בתור הקלע, אליהם נוסיף את הזר הנמוך והמסקרן וויל סולומון, ויאללה נראה מה יצא מהעונה הזאת. ואנחנו תופסים טרמפים למלחה כל יום שלישי לראות את הקבוצה מתמודדת בכבוד עם קבוצות אירופאיות במפעל היול"ב. ומבחינתי האישית כל שלשה של דורון שפר, עם השיער המתנפנף משל היה מדריך בבני עקיבא, אבל בעיקר עם המנהיגות, היא התרגשות גדולה ומיוחדת, יותר מבלוק של טונג'י או דאנק של קלי מקארתי שהצטרף במהלך העונה.

יש לנו נטייה לצחוק על ה-15 שנה האחרונות של האסלם במיאמי, על השנה ההיא שגארנט היה עם קא"ט במינסוטה והגיעו לפלייאוף, על העונות של וינס קארטר בסקרמנטו ובאטלנטה, או על העונה האחרונה והמדדה של נוביצקי. והתשובה היא תמיד משהו שקשור במנהיגות, ואנחנו אומרים שזה חמקמק, לא מדיד, ואנחנו בטח לא מבינים או יודעים את כל מה שקורה בחדר הלבשה, וכמה שחקן כזה נחוץ ליציבות הקבוצה.

אני, אני חושב על כל מה שהיה קורה להפועל ירושלים כששפר היה על המגרש בעונה המופלאה ההיא. כל אחד במקומו, ניווט, קור רוח, קליעה כשצריך, הנהגה גם על רגל פצועה מפעם שלא יכולה לעבור שומר אירופי זריז. סולומון עשה פחות שטויות, ומשה מזרחי ידע לנעוץ את השלשה החשובה כששפר היה על המגרש, טונג'י ידע להתמקם כמו שצריך בהגנה ומתי לעזור, וקלי ידע לתת החצי מרחק הנכון. ושפר מדי פעם היה תופר איזו שלשה מהפינה והשיער היה מתנפנף, ואנחנו מאחורי הסל במלחה היינו צורחים מהתלהבות.

והעונה ממשיכה והקבוצה לא עוצרת והנה גמר גדול בבלגיה, גמר אירופי לקבוצה שאני מכיר רק כקבוצה מפסידה, המקבילה האישית שלי ליוטה, איזה כבוד, איזה הישג. מה כבר יש לנו למכור מול הקבוצה המלכותית והלאומית של ספרד, עם שמות כמו בנט, קמבלה, פוציס, הררו. גם להפסיד זה חשוב כי הייתה עונה כיפית, נהנינו לצחוק על ניקולה בולאטוביץ, היה כיף. תודה לך הפועל.

אבל אז, עם 15 נקודות, 5 ריבאונד, ו-4 אסיסטים של המתנה שניתנה לנו, הפועל עשתה את הבלתי יאמן וניצחה וחגגה גביע היסטורי.

במאמר מוסגר – לפני שנתיים פגשתי את נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל בטיסה, ואיתן את המאמן שרון דרוקר. השתפכתי בפניו על העונה ההיא, הודיתי לו בהתרגשות והוא שמח והזמין אותי למשחק של הנבחרת. המשחק היה מול בלגיה שמתברר שהיא בטופ 5 נבחרות נשים בעולם אז הובסנו ב50 הפרש אבל שיהיה.

ואני נער בכיתה י', מאושר, ורואה את מי שכבר רשמית האליל שלי, גיבור ילדותי, חוזר בתשובה ופונה לאפיקים עוד יותר רוחניים, עד שכיום הוא גר באמירים, לא רחוק ממני. שחקן מנצח, מנהיג, צנוע ועניו, מייצג של כדורסל "נכון", (אני יודע שזה מושג עמום אבל בחיים יש גם אינטואיציה…), המנצח את מכבי, הנבחר בדראפט, המנצח של מכבי ואז של הפועל שלי.

תודה לך דורון שפר.