קלוזה

במדי לאציו, קבוצתו החמישית והאחרונה בקריירה אחרי המבורג, קייזרסלאוטן, ורדר ברמן וביירן מינכן, קלוזה מתרומם לכדור קרן שמוגבה לרחבה, מנצל את הערבוביה שנוצרת, ודוחק את הכדור לרשת. בידו. חבריו עטים עליו בשמחה, שחקני היריבה, נאפולי, רצים לעברו בכעס, וקלוזה עצמו פונה לשופט, (טרם עידן ה-VAR), ו-"מודה באשמה". השופט פוסל את השער.

עבור קלוזה היה אך טבעי להודות. עוד בביתו, מגיל אפס, ינק מצמד הוריו, אימו כדורידנית נבחרת פולין ואביו הכדורגלן, חינוך ליושרה והגינות. גנטיקה.

השורה הסטטיסטית של קלוזה, מתאזרח גרמני מפולין, מסתכמת ב-213 שערי ליגה, 2 אליפויות במדי ביירן מינכן, כמובן, בתוספת 2 גביעים. גולת הכותרת הם 71 שעריו במדי נבחרת גרמניה, ה"מאנשאפט", במשחקים בינלאומיים, (שני רק ללותר מתיאוס הנפלא), ובכלל זה זכייה בגביע ב-2014, ו-16 שערי מונדיאל ב-23 משחקים, מספר שמציב אותו במקום הראשון בתולדות הטורניר, כולל עקיפת רונאלדו הברזילאי (9R).

לתהילה זו הגיע תוך עבודה קשה, ריצה בלתי פוסקת אחר כדורים, וחטיפות אין ספור. ברור שמי שכובש בנבחרתו יותר שערים מגרד מילר, אובה זיילר, רודי פלר, יורגן קלינסמן, קרל היינץ רומינגה ורבים אחרים, יכול להיחשב כיהלום שבכתר, גם אם יחסי הציבור שלו צנועים יותר, והקשיים אותם עבר במרוצת הקריירה שלו היו רבים, כולל הרהורי פרישה ל… נגרות. קלוזה הוסיף לכיבושיו נופך חדש מעולם התעמלות הקרקע, כשעשה סלטה / סבב יעף לפנים לאחר כל כיבוש, וגם על כך שקד והתאמן ברצינות אופיינית.
אזכיר לסיום כדורגלן מפורסם ממנו – הלא הוא מארדונה שנמנע מלהודות על שער היד המפורסם, ב"כאילו" נגיחה מול אנגליה בגביע העולמי ב-1986, שהסתיים לבסוף בהנפת גביע ארגנטינאית. ההיסטוריה של הגביע העולמי היתה משתנת לו מארדונה היה קלוזה.

לכן, ברור שקלוזה ראוי להיכלל בכל רשימה של ספורטאי על !

בנואה לקונט

נון במקום סמך!

רציתי לדלות מידע נוסף על טניסאי העל רנה לקוסט, עליו כתבתי בעבר, ולפתע נודעתי לסיפורו המדהים של חוצה האוקיינוסים – בנואה לקונט, וכך בזכות טעות הקלדה קלה הרווחתי סיפור מהסרטים. כעת תורכם להנות.

"רוח האדם כרוח הים היא – למרחבים תשאף וגבולותיה אין קץ". גם הפעם מדובר בצרפתי, אם הבנתם לפי שם משפחתו – לקונט, והפרטי – בנואה, המכונה בן. לקונט השתקע בארה"ב, וב-1998 יצא לטרק ימי מחופי מסצ'וסטס שבצפון-מזרח ארצו של הדוד סאם, לקיברון שבחוף המערבי של צרפת. ביניהן שוכן לו האוקיינוס האטלנטי. בן תכננן לחצותו ב-73 יממות, כדי ליצור תהודה ולאסוף תרומות לחקר מחלת הסרטן, שהמיתה את אביו. משימה בלתי אפשרית?

ב-2/3 הדרך, באיים האזוריים, "עשה" לקונט חנייה הכרחית בת שבוע כדי לתדלק ולנוח. מאחוריו כבר 6000 ק"מ של שחייה (!), ממוצע יומי של 8 שעות, מלווה בסירת מפרש, מאויישת ב3 חברים, בה אכל וישן לקראת היום הבא. הסירה יצרה שדה אלקטרמגנטי בהיקף 7 מטרים, כד להרחיק ממנו כרישים ושאר מריעין בישין. למרות זאת נתקל בן, לא אחת, בצבי ים, מדוזות ודולפינים, שלא רק התחככו בו, אלא כנראה גם ספקו סנפיריהם בהשתאות וברחשי כבוד על שחייתו המתמדת. מובן שבן שחה "חנוט" בחליפת שחייה, שנורקל, ומסכת פנים כדי להקטין את השפעת המים הקרים. כשהגיע לבסוף ליעדו, מיהר להכריז שלעולם לא ייקח על עצמו אתגר מסוג זה.

המפרש הקרוע הזכיר לי את הסדין הלבן בו התכסתי בסדיר בתעוז "נוזל" בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. היינו שריונרים צעירים שמשאת נפשם היתה לראות סרט 16 מ"מ אחת לשבוע. אבל מה עושים כשאין מסך ? משאילים מרפי את הסגין, שמזמן שינה את צבעו מלבן, שהרי צחצחתי בו את נעלי השחורות, ייבשתי בין קפליו את הנשק האישי ואת ידיי בתום הארוחות. וכך הוא הפך לצבעוני – כמו גם סרטי השחור לבן שקיבלנו והפכו בזכותו לצבעוני.