תודה לאתר הופס שנותן לי את הבמה להעלות תובנות כדורסל (קרוב ל150 אסיסטים) ועל החיים בכלל, לספר בדיחות שלא תמיד מצחיקות ולבזבז את זמני במספר כניסות אינסופי לעקוב אחרי התגובות שלכם ולבדוק מה אתם חושבים על זה.

תודה למנחם, בלעדיך באמת אין טעם לעיתות הפנאי המתארכות שלי בתקופת הקיץ. בלי ה"מעורבב היומי"(כל הזכויות למומי) באמת היה משעמם לפתוח את היום והקפה היה ממש תפל.

תודה לאדם סילבר על הליגה המרתקת הזו, נדבר תיכף על משחק 7 המבעס לגמרי, אבל היה פלייאוף מ-ט-ו-ר-ף עם עליות וירידות ואלופה לא ממש מפתיעה אבל ראויה. בימים של ממ"דים וטילים שעפים לנו על הראש, להצליח לחלום על משחקי כדורסל זה הרבה יותר ממה שניתן לצפות במציאות המטורפת שלנו.

תודה לכם הקוראים שנכנסים לכאן לקרוא להגיב ולפרגן, וגם אלה שמבקרים מכל מבקרי השכלתי.

מספיק להשתפך, המדור סוגר עונה. לעבודה.

הצד הצהוב- ברייאן ווינדהורסט: "זו חגיגה לNBA ולאלופה החדשה, אבל הבטן מתהפכת ממה שקרה ברבע הראשון, מעולם לא הרגשתי ככה במשחק כדורסל"

"קליבלנד, דיס איז פור יו!!!", מייקל מחבק את הגביע הקדוש ושוכב על הרצפה ממרר בבכי, גארנט צורח "Anything is possible" , פירס עומד על השולחן עם גביע הMVP ועוד ועוד ועוד.

בסדרה הזו טייריס עושה ים-מדר. מחליט שכל עוד הוא יכול לעמוד הוא יעלה לשחק. זה היה מרגש ונפלא במשחק שעבר, זה היה שובר לב במשחק הזה.

ונסכם בסצנה שאני אזכור מהגמר הזה: 'האלי' עומד במסדרון ען רגל מגובסת וקביים ונותן כיפים לחברים ולמקונל שיורד במנהרה ממרר בבכי.

זה היה הפלייאוף הכי צפוי, כי הקבוצה הכי טובה בליגה הגיעה לקו הסיום אחרי עבודה קשה בעונה הרגילה, התבגרות תוך כדי הפלייאוף וניצחון בסדרת מבחן אמיתית כמו דנבר, והתאוששות מלשלשל במכנסיים במשחק 6 ועדיין להצליח לנצח.

זה היה הפלייאוף הכי מפתיע כי הניקס גנבו את דטרויט, ואז אינדי גנבו ממנה וכל פעם השתאינו מחדש איך הפופקורן מביסים את שברירי הסיכוי שפנדואל מתעקש לתת להם.

זה היה הפלייאוף הכי צודק כי הקבוצות שהגיע להן אחרי בניה ארוכה, חשיבה לטווח ארוך ומאמנים רציניים ויצירתיים שהוציאו יותר מסך החלקים הוכיחו שכדורסל הוא משחק שגם למאמנים יש מה לתרום בו.

זה היה הפלייאוף הכי משעמם כי השחקן הכי טוב דומה לנחש, שחקן ההגנה דומה לטורף, המאמן הכי רציני דומה לקומיקאי. ואנחנו בכלל מקווים לסדרת גמר בה לברון מעביר את השרביט ללוקה, או את סטף וג'ימי מביאים תואר, את התקווה האמריקאית אנט-מאן לוקח אליפות כנגד כל הסיכויים, אולי דונובן מיצ'ל שמביא אליפות לקליבלנד ועושה אצבע משולשת לכל מי שזלזל בו. כמה סיפורים היינו רוצים לראות וקבלנו את שתי הקבוצות הנהדרות "כדורסלנית" אבל משעממות הוליוודית.

אז אם בכדורסל עסקינן, ניתן כמה נקודות לסיכום.

מי שהכריע את המשחק 1#- J-DUB

המתח העצום טשטש את פערי האיכות בין OKC המוכשרת לאינדי נטולת האלי. על ג'יילן וויליאמס זה היה ניכר יותר מכולם. הוא היה מבוהל סלאש פצוע במרפק(כמה נוח לציון במחצית הראשונה כשלא הפסיק לפשל), אבל כשהוא השתחרר, וזה היה ברור שזה יקרה כי הביתיים שלטו במשחק בכדורים החוזרים ובגרימת איבודי הכדור ליריבה. זה היה רק עניין של זמן עד שהבניין הצהוב יפול.

כשהוא התחיל לקלוע הבעיה נפתרה ודווקא בדקות של שרגא בחוץ ג'יי-דאב החדש היה שם לבריחה ולחיסול המשחק.

אז אם לסכם את מה שהיה במחצית הראשונה: 18:42 דק', 5 נק', 3 אס', אפאטיות מוחלטת אולי פחד מגודל המעמד.

מה שהיה ברבע השלישי: 9 נק', 2 חט', ו+/- של 14 נק'!!!

זה התחיל בסל-של-המשחק כשהוא חוטף את המסירה של נמבהארד למת'ורין ומסיים נהדר בצד השני(צעדים??).

הוא סוף סוף משחיל שלשה אחרי כיווץ נהדר של שרגא, ההגנה קורסת וJ מחטיא וקולע באותה זריקה.

ואחרון לרבע, הוא הולך שמאלה כרגיל (קרלייל לא קורא את המדור??) ומסיים על תומאס בראיינט.

מי שהכריע את המשחק והאליפות #2- הגנה

"מקונל הוא השחקן היחידי שהייתי מגייס לסרט HOOZIERS" (אורן יוסיפוביץ')

זה שונה לשחק מצויין כשאתה "סופר-סאב", המחליף האולטימטיבי שעולה מהספסל לעשות בלאגן. דרק שארפ היה כזה. ומקונל הוא סופר סאב שעושה קסמים. אבל אחרי הפציעה של טייריס, נשאר לו לעבור לכסא הנהג ולהוביל את הקבוצה על הגב שלו כל הדרך לתואר. הוא היה טוב, אבל לא מספיק טוב כדי להביא את הניצחון לבדו.

כשאתה הכוכב של הקבוצה שמשחקת מול OKC אתה משחק עם מטרה על הגב. 7 איבודים היו למקונל במשחק ששברו את אינדי.

תראו פה את מקונל יוצא מחילוף ומי שמחכה לו הוא לא פחות מהולמגרן. הוא יודע שמקונל לא מסוכן מחוץ לקשת וממתין עם הידיים הארוכות שלו לעצור את החדירה והפול-אפ שלו. זה נגמר במסירת רוחב שנחטפת על ידי קארוזו.

כאן מקונל מנסה לעשות 'ספליט' (זוכרים?) סטייל SGA אבל קייסון וואלאס יושב לו על הצואר ומונע את המעבר.

כאן הוא מקבל את הטיפול המיוחד מדורט. כזה ששמור לגדולים ביותר סטייל לוקה והאליברטון. דורט כל כך אגרסיבי ומקונל לא עומד בזה ומוסר לוויליאמס.

ואחרון על מקונל, אפילו דאבל אפ היה לנו, כשהארטנשטיין עוטף אותו לגמרי בפינת המגרש עם קארוזו ולוקח לו כדור נוסף.

ומה למדנו?

"הסיסטם זה אני" אמר פעם ג.הארדן. אז זהו שתם עידן. כל שנה אני מנסה ללמוד במבט לאחור על העונה טרנדים חדשים שילוו אותנו בעונות הבאות, כי "כולם מעתיקים מכולם" אמר רבינו גרשון.

אחרי ה5-OUT של בוסטון שלימד שלוקחים אליפות עם 5 שחקנים שמסוגלים לקלוע מבחוץ, דנבר, הלייקרס של הבועה ומילווקי שלימדו שצריך שני גבוהים טובים בעמדות 4+5 כדי ליצור דומיננטיות ליד הסל, ועד לגולדנים שלימדו אותנו שג'אמפ-שוטינג-טים יכולות להביא אליפות ניתן להגיד ששתי הקבוצות שהגיעו לגמר מביאות מספר בשורות:

1- תם עידן נתניהו. סליחה הכוכבים. כבר לא חייבים להביא BIG-3 כדי להביא אליפות. בניה נכונה והתאמות לכוכב העל שלך יביאו אותך קרוב לתואר. קבוצות מאוזנות IN, קבוצות לא מאוזנות (מי אמר הלייקרס של לוקה-לברון) OUT.

2- ההגנה חוזרת לאופנה. אם הניצחונות הגיעו בזכות ISO מרשים של קיירי, אנט וקאוואי. עכשיו צריך למצוא את הבולדוגים שינשכו את היריבה וינצחו משחק בחטיפות וגרימת איבודי כדור.

3- מאמן טוב זה לא קללה. הריברסים, הבראונים והטיירון לואים שהגיעו בעיקר כדי ללטף את האגו של הכוכבים ולא להפריע כבר לא מספיקים. המייקל מלונים רוצים שהכדור יזוז, ואם לא הם יקומו ויעזבו. יודוקה עקשן ובעל דעה ומוציא מים מהנגרים של יוסטון, קרלייל, דייגנולד, פינץ' וסטיב קר מביאים סיסטם שדופק כמו שעון ומגיעים להצלחות.

4- פציעות זה בלאאטט!!! הליגה צריכה להיות מקס' 70 משחקים. נמאס לנו לראות את שחקני העל נופלים כמו זבובים עם פציעות אכילס וברכיים למינהם. הכדורסל התקדם האינטנסיביות עולה, וכמה שבארקלי יבכה שהמיליונרים האלה צריכים להגיד תודה שהם משחקים כדורסל ולא אורזים בסופר, הססטטיסטיקה לא משקרת. בכל עונה יש לנו לפחות שחקן-על שלא מסיים אותה ומונע מאיתנו להנות יותר ממה שאנחנו נהנים ממילא.

חופשה נעימה, ובשורות טובות לעמישראל.