הפלייאוף של הניקס הסתיים. הפסדנו בגמר המזרח מול הפייסרס שלמרבה ההקלה הפתיעו במשחק הראשון את אוקלהומה, בשניות האחרונות אחרי קאמבק היסטורי, ממש כמו שעשו בMSG במשחק הראשון, לקראת ניצחון בסדרה וזכייה באליפות המזרח. לא שאכפת לי מי תהיה אלופה, אבל זה מקל לדעת שלא הפסדנו לנמושה.

ועדיין, לפני שנגיד הם טובים מאיתנו וזה למה, ננסה ליטול את הקורה מבין עינינו ולחשוב מה עשינו לא בסדר, ואיך בשנה הבאה נגיע שלב אחד, לפחות, גבוה יותר. ובשם ההיסטוריה – שלוש הקבוצות שהפסידו בגמר המזרח לפני הניקס היו מיאמי, בוסטון ואינדיאנה, כולן ניצחו בו בשנה שלאחר מכן. נקווה, נתפלל, אבל גם נראה איך אפשר לעזור לגורל שכבר נכתב להתממש.

ונתחיל במאמן.

טום ת'יבודו – בימים שחלפו מאז חזרתי לחייכם הספיק ליאון רוז, מנהל העניינים בניקס, לקבל את ההחלטה הנכונה ולהיפרד לשלום ממי שאימן את הניקס לחמש העונות הטובות שהיו לקבוצה מזה שלושה עשורים לפחות, כשגם בשנות בתשעים העליזות היה הרקורד שלנו יוצא דופן, עבורנו כמובן. ארבע הופעות פלייאוף בחמש עונות, סיבוב ראשון, פעמיים סיבוב שני, גמר המזרח, ניצחונות בארבע סדרות מול ניצחון יחיד ללא פחות מ13 המאמנים שלפניו בשניים וחצי עשורים, ובשורה התחתונה והחשובה מכל, הניקס היום הם קבוצה רלוונטית בצמרת המזרח, מועמדת קבועה לגמר המזרח לפחות, וכוח שאין לזלזל בו בליגה. מה זה קשור למאמן? קשור מאוד.

כי ת'יבס של היום הוא מאמן של שחקנים, לפחות של אלה שהוא מחשיב לטובים. הוא נותן להם לשחק, הוא סומך עליהם, הוא דורש מהם, ואם ת'יבס מאמין בשחקן הוא הולך איתו עד הסוף. 82 משחקים, 42-45 דקות במשחק, אחריות מלאה, רק תוכיח שאתה מבצע על המגרש כמו שצריך. ובניגוד לכמה שלא מבינים אומרים, החמישייה של הניקס אדירה, גם אם לא חסרת בעיות. נגיע לזה.

אבל ת'יבס לא הוציא מהקבוצה את המיטב. לא בגלל שהוא שחק את השחקנים ובלה בלה בלה שטויות רגילות של תוכים שמצטטים בלי להבין. מאחורי הספסל שלנו יושב קייסי סמית. קייסי סמית היה אחראי בדאלאס על הבריאות של השחקנים. בשנות עבודתו במועדון המאבס היו הקבוצה הבריאה בליגה. אז לניקו טמבל האריסון היה ברור מה נדרש ממנו, והוא עשה את ההוקוס פוקוס ביליבוקוס צינגלה בינגלה לך לך לך הידוע שלו. ליאון רוז קפץ על המציאה, אסף לחיקינו את הקוסם, ותנחשו לבד מי הקבוצה הבריאה בליגה. רמז, הניקס.

ומילה אחרונה בנוגע לדקות, אתמול נובאק דיוקוביץ' בן ה38 החזיק מעמד איזה ארבע שעות מול ההפצצות וההרצות הבלתי פוסקות של יאניק סינר האיום, יומיים אחרי שניתח את זברב במשחק קשה לא פחות. דיוקוביץ' לקראת סוף העשור הרביעי של חייו, אחרי עשרים שנות קריירה, עם כושר משחק לשמונה שעות מפרכות תוך שלושה ימים, אז אנונובי בשנות העשרים, בשיא הכושר, באמת משנה אם משחק 35, 40, או 45 דקות כשאיתו עוד ארבעה חברים על הפרקט לחלוק איתם עומס? נו באמת.

ת'יבודו לא הוציא את המקסימום מהקבוצה, ולכן פוטר, לא בגלל שחיקה של השחקנים. ת'יבס פוטר כי הוא מאמן תקוע. מאמן תקוע בלי שיטת משחק, ועם מספר מוגבל ומצומצם של שחקנים שהוא סומך עליהם, ובלי שהוא עושה שימוש משמעותי בשחקני הספסל.

נהוג ונחמד לזלזל בשחקנים. זה כיף וזה מעביר את הזמן בנעימים. עד כדי כך בנעימים שאנחנו שוכחים שכל אחד ואחד משחקני הNBA הגיע לליגה אחרי שהיה כוכב איפשהו, מתישהו. אלה השחקנים הטובים בעולם. לכל אחד יש כישרון, לכל אחד יש יכולת. בכל אחד אפשר לעשות שימוש. הוכחה? אובי טופין.

טופין נבחר ע"י הניקס במקום השמיני, אחד לפני אבדיה וארבעה לפני הליברטון. הוא אמנם היה שחקן השנה בביג איסט, אבל כשהגיע נראה שכוח העל שלו הוא הכישרון היחיד שלו, וזה להטביע. או להוריד כדורים שנתקעים על הלמעלה של הקרש. את זה הוא עושה פרפקט, ולהטביע ולזכות בתחרות ההטבעות הגרועה בהיסטוריה (בחיי שסבתא שלי השאירה לי וואטסאפ מהקבר שאני אארגן דחוף סיאנס ואז היא צעקה עליי שחבל שהיא מתה לפני שלוש שנים, כי גם במצבה הנוכחי היא הייתה מועמדת ראויה. האנגלים האלה יש להם לפעמים שפה מלוכלכת שאתם לא מאמינים). אז טופין שימש את ת'יבודו כאידיוט השימושי שעולה מהספסל, פה מטביע וכולם שמחים, שם עושה איזה משהו מבריק ופעם ב גם קולע שלשה. ואז הוא עבר לפייסרס לידיו של ריק קרלייל, מאמן ראוי שמוצא את הטוב בכל אחד ובזכותו מקונל, נייסמית, נמבהארד ואמממ… טופין, הם חלקים עם מקום ראוי בקבוצה שצריכה לנצח רק עוד שלושה משחקים כדי להיות אלופה. אתם בטח זוכרים מי תקע בניקס את הדאגר משלוש במשחק השישי, ויכולים לדמיין כמה מתוק זה היה בשביל אובי וואן קרטושקה שהפך לנסיך.

ואין לו תכנית משחק. הניקס הגיעו, מגיעים ויגיעו לאן שיביאו אותם השחקנים. זה גורם להם לקחת אחריות, ולדפוק על החזה ולהרגיש משמעותיים, אבל בשביל להיות מועמדת לתואר קבוצה צריכה טביעת יד של מאמן. תכנית ברורה. הברקות ושליפות של הפתעות, רוטציה לא צפויה, מישהו שיעלה מהספסל בלי אזהרה, נייסמית שולף מהרקטום שש שלשות, קארוסו שומר על יוקיץ'… הפתעות, אתם יודעים. לא 44 דקות במשחק של אותו דבר, ולא משנה כמה זה טוב, מתרגלים לשחק מול זה.

אז תודה לת'יבודו. הבנאדם אין לו זוגיות ומשפחה, אין לו תחביבים, יש לו רק כדורסל בחיים. קשה לדמיין כמה קשה לו לבלום פתאום ממאה מייל לשעה בMSG הרותח והלחץ הלא הגיוני של להיות מאמן הניקס, לישיבה בבית עם עוד 30 מיליון דולר שהקבוצה חייבת לו, ואפס מעשה. באמת אוהב, מכבד ומעריך אותו. הוא הפך בשנים בניקס לבנאדם נחמד שהשחקנים אוהבים ומעריכים, מהסיבות שהזכרתי אבל גם כי הוא הפך לאנושי. אבל אליפות הוא לא יוכל להביא לניקס. ואליפות זה מה שאנחנו רוצים.

אז מי כן? יש לי הוכחות כתובות שכבר לפני חודשיים, לקראת סיום העונה, אמרתי שהניקס יפסידו בצורה מאכזבת בפלייאוף (הייתי בטוח שסיבוב שני), ת'יבודו יפוטר וג'וני בראיינט יתפוס את מקומו. בראיינט היה עוזר של ת'יבס בניקס ארבע שנים, הלך לרעות בשדות של קליבלנד עם אטקינסון שנה ועכשיו הוא מוכן. פיניקס העדיפו על פניו את ג'ורדן אוט, והוא פנוי עבורנו, אבל יש שמות אחרים שמועמדים לצידו. רוז כבר דיבר עם ניקו האריסון על האפשרות להביא את ג'ייסון קיד בטרייד לניקס. קיד אימן את ברונסון בדאלאס ואת יאניס במילווקי. מה קשור יאניס? קשור מאוד. נדבר על זה בפעם הבאה. בינתיים יש לי מבער גז חדש לנסות, עשיתי סיזונינג לווק ואני מוכן להפוך לתאילנדי מהרחוב ולהתחיל להקפיץ ולשרוף לעצמי את הגבות. ניפגש בפעם הבאה לדבר על השחקנים של הניקס, מה היה טוב, מה פחות ולמה, ומה צופן לנו העתיד.

תודה על ההקשבה חברים, נעמתם לי מאוד.