קומץ הרהורים על חלוקת הדקות בסגל / מאנו

קומץ הרהורים על חלוקת הדקות בסגל / מאנו

בסדרה על השחקן השישי המשפיע ביותר בכל הזמנים נגענו, בין השאר, בחלוקת הדקות בליגה בין שחקנים שונים. העיסוק בסוגיה העלה אצלי קומץ הרהורים בנושא, שאינם קשורים ישירות לסוגית השחקן השישי, ולכן נציג אותם בפוסט נספח זה. אין כאן איזו שורה תחתונה או מסקנה חד משמעית, יותר חומר למחשבה ומצע לדיון, וכל דעה ותובנה יתקבלו בברכה.

אשכולות שונים של שחקנים

נתחיל בתזכורת בנוגע לחלוקת הדקות בין אשכולות שונים של שחקנים, ולאחר מכן נצלול לדיון

כ-20 שחקנים בליגה שיחקו מעל 35 דקות בממוצע למשחק

נמצא כאן את החשודים הרגילים בדמותם של לברון, דוראנט, טייטום, דונצ'יץ', לילארד ובראדלי ביל – שחקנים מרכזיים שהקבוצות שלהן תלויות בהם במידה רבה, ולכן ממקסמות את היוסאג' של המשאב הנדיר.

כ-75 שחקנים בליגה שיחקו בין 30 ל-35 דקות בממוצע למשחק

גם כאן נמצא, בין השאר, שחקנים מובילים שפשוט משחקים מעט פחות מחבריהם באשכול הקודם, דוגמת טרה יאנג באטלנטה, שרגא באוקלהומה, דז'ונטה בספרס, זאק לאבין בשיקגו, פול ג'ורג' בקליפרס, קרי בגולדן סטייט, בוקר בפיניקס, אדוארדס במיניסוטה, אינגראם בפליקנס, באטלר במיאמי, מיטשל ביוטה, יוקיץ' בדנבר, אמביד בפילי וכו'. האמת היא שרובם מדורגים בקצה העליון של האשכול הזה, כך שבפועל ההפרש בינם לבין אבירי האשכול הקודם עומד בדרך כלל על דקה או שתיים ותו לא.

מצירוף של שני האשכולות הללו ניתן לשער שכוכב הקבוצה, אם הוא בריא, ישחק לפחות 30 דקות במשחק.

בנוסף, האשכול השני כולל שחקנים שהם השחקן השני/שלישי בטיבו בקבוצה דוגמת מידלטון והולידיי במילוואקי, וויגינס בגולדן סטייט, קוזמה בוושינגטון, קולינס באטלנטה וכו'. כך שניתן לשער שבדרך כלל יהיו כ-3 שחקנים שישחקו למעלה מ-30 דקות במשחק – הכוכב הראשי ושני שחקנים מרכזיים נוספים.

כ-85 שחקנים בליגה שיחקו בין 25 ל-30 דקות בממוצע למשחק

כאן נמצא ידידנו מהניתוח של הספסל, ג'ורדן פול, שהירבה לשחק הן כשעלה מהספסל והן כשעלה בחמישייה, והרבה שחקנים מהדרג השני והשלישי, בקבוצתם ובליגה, דוגמת דזמונד ביין, טים הארדוואי ג'וניור, אינפרני סימונס, בובי פורטיס, פי.ג'יי טאקר, וקמרון ג'ונסון המופלא.

כ-95 שחקנים בליגה שיחקו בין 20 ל-25 דקות בממוצע למשחק

בקבוצה זו נמצאים מחליפים חשובים כגון טיוס ג'ונס בממפיס, ג'ו אינגלס ביוטה, ברוס בראון בברוקלין, לוני ווקר בספרס, קווין לאב בקליבלנד, וטרנס רוס באורלנדו.

כ-110 שחקנים בליגה שיחקו בין 15 ל-20 דקות בממוצע למשחק

נמצא כאן מחליפים טובים כמו גארי פייטון ג'וניור, ברנדון קלארק, ת'אד יאנג, קלי אולייניק וחוזה אלבאראדו, וטרנים כמו איגודאלה, ג'אבל מגי, רודי גיי ורונדו, ושחקנים צעירים בתחילת דרכם כמו זיק נאג'י בדנבר, קומינגה בגולדן סטייט, טרה ג'ונס בספרס, ונאז ריד במיניסוטה.

כ-225 שחקנים בליגה שיחקו פחות מ-15 דקות בממוצע למשחק

נמצא כאן שחקנים בפרופיל דומה לזה של האשכול הקודם, פשוט פחות טובים/בשלים/נדרשים בסגל או יותר זקנים – מחליפים כגון פייטון פריצ'ארד, חואן טוסקנו אנדרסון, צבי מיכאליוק, פרנק נטיליקינה; וטרנים דוגמת לו-וויל, מילסאפ והאסלם; צעירים כמו ברנדון בוסטון בקליפרס, סנטי אלדאמה בממפיס, ופול ריד בפילי; ושחקנים "יעודיים" כמו ברטאנס, בובאן ובול בול.

פיזור השחקנים בין האשכולות השונים

כפי שניתן לראות בגרף להלן, מבנה המשפך מאוזן למדי – בסיס רחב של שחקנים שמשחקים מעט דקות, חלק אמצעי עבה יחסית, וצמרת צרה וגשומת עפעפיים שכוללת, כאמור, בעיקר כוכבים. מייקס סנס.

חלוקת דקות בין שחקנים ברמות שונות

על פניו נראה ששני האשכולות הראשונים מאוכלסים בעיקר בכוכבים, והאשכול השלישי בהרבה שחקני דרג שני ושלישי, ועולה השאלה מדוע – האם השחקנים הטובים יותר מתעייפים פחות ולכן יכולים להישאר על הפרקט יותר זמן? אולי קצב הירידה שלהם ביכולת שונה? או אולי הם מתחילים מרמה גבוהה יותר ולכן למרות הירידה ביכולתם לאורך המשחק הם עדיין טובים יותר מהאלטרנטיבות הטריות שעל הספסל?

נדון בשאלות הללו בעזרת אילוסטרציה שתציג את רמתם של שחקנים שונים, והירידה ברמתם כתלות במספר הדקות שלהם.

בגרף להלן ציר Y מציג את רמת השחקן לפי מדרגות – A היא הרמה הגבוהה ביותר, B היא דרג שני וכו'. ציר X מציג את מספר הדקות למשחק. סטף למשל הוא שחקן במדרגה A, ונניח שהוא שומר על רמתו בערך עד הרף של 30 דקות למשחק (נעזוב כרגע את מינון המנוחות לאורך המשחק, שהוא סוגיה נפרדת), ואז מתחיל לרדת ברמתו לאור העייפות המצטברת, כך שהוא יורד למדרגה B אחרי כ-33 דקות, למדרגה C אחרי כ-38 דקות וכו'.

אז אם אני סטיב קר אני יודע של-30 דקות יש קרי "על מלא", אחרי 33 דקות מתקבל קרי ששקול לשחקן טרי במדרגה B, נניח ג'ורדן פול, ומאותה נקודה כבר עדיף ג'ורדן פול טרי על קרי עייף. זה נכון גם בנוגע למדרגות הבאות, כלומר נניח שאני מגדיר את דרק וייט כשחקן במדרגה C, אז אחרי 38 דקות, כשקרי העייף מגיע למדרגה C הוא כבר שקול לדרק וייט. כפי שניתן לראות להלן, זו תהיה הנקודה, פחות או יותר, שבה כבר עדיף לי לשחק עם דרק וייט ולתת לסטף לנוח.

למעשה, הדפוס הזה רלבנטי, ככל הנראה, לא רק לכוכבים אלא גם להחלפה של שחקנים בדרגים נמוכים יותר. כך למשל דרק וייט פתח בשורות הספרס בעונת 2022, עד שהוטרד לבוסטון, ולעתים הוחלף על ידי טרה ג'ונס. גם כאן סביר להניח שיש נקודה שבה דרק וייט עייף כבר שקול לטרה ג'ונס טרי, שמגבילה את הדקות של וייט על הפרקט. בנוסף, אם סטף היה משחק כ-42 דקות, היה מתעייף גם הוא לרמת טרה ג'ונס, אבל זה כמעט ולא קורה ולכן, כל עוד סטף בריא, גארדים דרג D בגולדן סטייט יסתפקו בדקות מעטות במשחק תחרותי.

ומה יונאס עושה שם בגרף? ובכן, תפקידו של יונאס להציק לאמביד ולהעלות היבט נוסף של הסוגייה והוא מספר הדקות למשחק שאחריו העייפות מתחילה להשפיע. כלומר, אם עד עכשיו שתי הדוגמאות שלנו, סטף ודרק וייט, התבססו על ההנחה שהעייפות מתחילה להשפיע אחרי 30 דקות משחק במצטבר, אזי בנוגע לאמביד, שנחשב לשחקן שמתעייף מהר יותר, נניח שהעייפות מתחילה להשפיע כבר אחרי 25 דקות. המשמעות היא שהנקודה שבה אמביד עייף שקול ליונאס טרי מגיעה מוקדם יותר מאשר בדוגמאות של סטף ודרק וייט, כפי שניתן לראות בגרף להלן, כבר אחרי 30 דקות.

היבט נוסף שיכול להשפיע הוא קצב הירידה ברמת השחקן לאורך המשחק. כלומר גם אם שחקנים מתחילים לרדת ברמה אחרי מספר זהה של דקות, אזי יתכן שאצל אחד מהם הירידה תהיה פחות תלולה.

נניח, למשל, שכמו סטף גם יאניס הוא שחקן דרג A, ושכמו סטף גם יאניס מתעייף אחרי 30 דקות, אבל שקצב הירידה של יאניס איטי יותר – המשמעות היא שנקודת השקילות של יאניס לשחקן דרג C תהיה, נניח, רק אחרי 43 דקות ולא אחרי 38 דקות כמו במקרה של סטף.

כמובן שזו רק אילוסטרציה, ושהסוגייה מסובכת יותר, הרי מגוון גורמים כגון פציעות, ניהול עומס, באק-טו-באק, טנקינג, או סתם משחק עם הרבה גארבג' טיים, "יעוותו" את האילוסטרציה הזו במהלך העונה, אבל אני חושב שניתן לראות כאן הגיון ש"מסדיר" את מינון הדקות בין שחקנים שונים בליגה כשכולם בריאים ובמשחק תחרותי.

חלוקת דקות בחתך עמדות שונות

שמתי לב שבאשכול הרביעי, עם 20-25 דקות, נמצאים ברוק לופז, זובאץ', פלאמלי, פרנק קמינסקי, וג'קסון הייז – שחקנים ברמות שונות ומקבוצות שונות, אבל כולם סנטרים, ותהיתי האם סנטרים, שהם בדרך כלל כבדים יותר, מוגבלים יותר במספר הדקות יחסית לעמדות אחרות? ובכן, נראה שהתשובה חיובית גם אם לא בהפרש גבוה במיוחד.

כפי שניתן לראות בגרף דלעיל הפער בין הסנטרים לבין ממוצע כל העמדות מתחיל להיווצר בערך מהדקה ה-17 ואילך. כלומר אם אתה שחקן חלש יחסית, אזי בלי קשר לעמדה שלך תשחק מעט דקות, אבל אם אתה שחקן בינוני ומעלה, אזי כסנטר תשחק, בממוצע, פחות דקות מאשר עמדות אחרות. הדפוס הזה לא חייב להיות קשור רק לעייפות, אלא יכול לנבוע למשל גם מכך שסנטרים, בממוצע, קולעים פחות טוב מהקו ולכן יבלו פחות על הפרקט לקראת סוף הרבע במשחק צמוד, או שסנטרים, בממוצע, הם שחקנים פחות טובים מהאחרים, אבל נשמע לי סביר שהוא קשור גם לעייפות.

ואם אנחנו משווים בין כל העמדות, אזי כפי שניתן לראות בגרף שלהלן הסנטרים משחקים את מספר הדקות הנמוך ביותר – 17.8 דקות.

מעניין לציין שמתחת לממוצע נמצאות גם עמדות 2 ו-3, ומעל לממוצע נמצאות עמדות 1 ו-4. הנתון הגבוה יחסית של עמדה 4 יכול להיות קשור דווקא לחולשת הסנטרים, כלומר שמאחר והסנטר משחק פחות, אבל הצורך בשחקן גבוה וחזק, שייקח ריבאונדים ויעזור בהגנה, עדיין קיים, אזי עמדה 4 מקבלת חלק מהדקות של הסנטר. אבל מדוע עמדה 1 זוכה למספר הדקות הגבוה ביותר? רכזים לא אמורים להתעייף יותר מאחר והם מובילים כדור בצד אחד, ושומרים על מוביל כדור זריז בצד השני? אולי חסרים פוינט גארדים טובים מחליפים? וואלה יא איבני, לא יודע.

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. מרתק !
    אני רוצה להוסיף, שלעניות דעתי לעיתים לא רחוקות מכפי שניתן לחשוב, שחקנים מרמה שלישית ורביעית לא מצליחים לעבור לרמה 2 בגלל מיעוט הדקות שהם מקבלים בשל הכוכבים מרמה 1-2 שנוגסים ברוב הדקות הזמינות. בשל הטבלה שהצגת לעיל מאמנים נוטים לתת פחות דקות לדרג 4 ויותר לשחקנים הראשיים שלהם ולו רק בשביל להצדיק את המחיר האסטרונומי שהם מקבלים מהקבוצות. כאן בשנים האחרונות נכנסת לעזרה הסטטיסטיקה המורכבת של מדד +- שמראה בבואה של שחקן והתרומה שלו לקבוצה בפרק זמן נתון. ועדיין שחקנים לא מקבלים מספיק דקות לצבור ביטחון ולהוות פקטור. לעומת זאת ישנן מספר מועט של קבוצות שכן מצליחות להציף שחקנים מרמה 4 לרמה 3 ולעיתים 2 , לכל הפחות במהלך העונה.
    קצת עשיתי מיקס, אבל הנקודה היא שהכתבה שלך מרתקת, אבל מאמנים ב NBA מושפעים משלל סיטואציות ומצבים רבים שלא תמיד נבחרים בהתאם לשכל ישר .

    1. תודה רבה אוגיגי.
      מעניין מאד מה שאתה אומר, לא חשבתי על זה מהזווית הזו. נראה שיש מתח בין מה שנכון על מנת לנצח משחק ספציפי (נניח תן לסטף לשחק 35 דקות), לבין מה שנכון לפיתוח הרוסטר (תן לסטף 25 דקות, נניח, ובשאר הזמן תן דקות לשחקנים שצריכים דקות כדי להתפתח).

  2. מעניין. תודה! אני מניח שעוד הסבר אפשרי למיעוט הדקות היחסי של הסנטרים הוא שיש קבוצות עם הרכבים ללא סנטר, מה שמעלה את הדקות לעמדות האחרות

  3. התיאוריה שלי לגבי סנטרים, היא פשוט עניין של מצ׳ אפ – תראה את גולדן סטייט שהוכיחה שאפשר לקחת אליפות כשסנטר (בקושי כמו לוני), משחק רק 20 דקות כל המשחק, וכל שאר הזמן הם עם פורוורדים ושאר ירקות.
    או במילים אחרות – זה לא שסנטרים אינדבדואליים מתעייפים יותר, זה שסנטרים כקולקטיב זה משהו שקבוצה לא צריכה יותר מדי דקות ממנו במשחק.

  4. אבל בנושא אחר, הכתבה מעלה תיאוריות ששוות התעמקות, אבל העומק האמיתי יגיע עם נבירה הרבה יותר עמוקה בנתונים (למשל, להראות באיזו דקה של המשחק, סטף מאבד צעד או האחוזים שלו יורדים מעט. ולא רק סטף, אלא שחקנים אחרים בליגה גם כן).

    התשובה למה כוכבים משחקים יותר היא מאד פשוטה – כוכבים משחקים יותר כי (א) הם נותנים לך יותר סיכוי לנצח ובמידה מסוימת (ב) כי אמריקה בניגוד לאירופה בה הרוטציה הרבה יותר מאוזנת, מקדישה סטטיסטיקה ומכירת חולצות , ואם יורשה לי, אז בצדק, זה מה שגורם למשחק להיות מעניין.
    או במילים אחרות, בעולם תיאורטי, כוכבים היו משחקים 48 דקות אם הם היו יכולים אבל עייפות ועניינים. כך שהקבוצות מנסות באופן מודע למקסם את הזמן שלהם על המגרש בתוך כל משחק ובסך הכל בעונה, בהתחשב בעייפות, פציעות וכו׳.

    1. תודה רבה אבי.
      בעניין באיזו דקה סטף מאבד צעד – אין לי גישה לנתונים כאלה, אבל בלי קשר, עשיתי כאן את ההפך, כלומר הנחתי שהדקה שבה סטף יורד היא הדקה שבה הוא מאבד צעד/יורד ברמה לרמת פוינט גארד מחליף. בפועל, כמובן שזה קצת יותר מסובך בגלל כל ענייני הלואד מנג'מנט למיניהם, אבל אתה מעלה גם את השיקול המסחרי שהאמת שלא חשבתי עליו בכלל, ואני מניח שאתה צודק.
      מהזווית הזו, מעניין עד כמה אפשר למצוא הבדלים בין חוזי פרסום של שחקנים שקשורים לעניין הזה, כלומר האם קוואי, למשל, מקבל פחות כסף בגלל שהוא מרבה לשבת בחוץ, או האם החוזים של לברון קשורים במספר משחקים מינימלי או משהו כזה. אם אני חייב להמר, יש שם מנגנונים שקושרים בין מידת השתתפות לבין התגמול.

  5. התחושה האישית שלי בנוגע לחלוקת הדקות בין העמדות היא שהרבה שחקנים רשומים בתפקיד שהם לא מבצעים בפועל.
    סנטרים רבים שמסוגלים לשחק 4 רשומים שם (דיוויס ובאם רשומים כך לא מעט פעמים), גם לא מעט שחקנים שמתפקדים בפועל ב3.
    רכז זאת עמדה שדוחפים אליה שחקנים בכמויות, ורבים מהם משחקים כקלעים שמובילים כדור בפועל.

  6. בנוגע לדק' הסנטרים, מעניין אם אפשר לעשות בדיקה דומה גם לעונות עבר, מה שיכול אולי לשלול או לאשר את השפעת הסמול בול (בהנחה שלא שיחקו כך באותה עת). אני חושב שלנק' שהעלת, היכולת של רוב הגבוהים במאני טיים, יש השפעה גדולה.
    כתבה מעניינת מאוד, תודה רבה מאנו

  7. תודה מצוין . נראה לי שכוכבי על משחקים כמה שהם רוצים +- בנוסף יש את היכולת להיות יעיל יחסית גם כשאתה יחסית נח על המגרש חייב קליעה מצוינת בשביל זה . חיות ריבואנד וקרציות הגנה פחות

  8. יופי מאנו. ממש מעניין. צפוי שסנטרים כבדים ישחקו פחות הפיזיולוגיה שלהם והמאבקים מתחת לסל שדורשים הרבה אנרגיה מעייפם יותר ממה שנראה מהצד

כתיבת תגובה

סגירת תפריט