03:30 אוקלהומה סיטי ת'אנדר – מיניסוטה טימברוולבס (הת'אנדר מובילים 1-3 בסדרה)

היות שזה משחק מספר חמש, ובהנחה שרובכם קראתם וראיתם חלקים גדולים מהסדרה, אין לי יותר מדי לחדש לכם בכל הקשור לדינמיקה של הסדרה ולדברים שרואים בעיניים. מה שכן, בשנים עברו גיליתי שסקירת הנתונים הסטטיסטיים המצטברים בסדרה כולה מעלה לעתים תובנות מעניינות שחמקו מעיני הבלתי מזוינות. לפיכך, בחנתי את נתוני הסדרה הנוכחית, באדיבות בסקטבול רפרנס, כאן.

חסרון משמעותי של נקודת המבט הזו הוא "השטחה" של השונות בין המשחקים עצמם. כלומר, כשאנחנו עושים ממוצע, אנחנו בעצם מתעלמים מהבדלים בין המספרים השונים בקבוצה. כך למשל ממוצע הנק' בסדרה עד כה הוא 115.3 לאוקלהומה ו-115.0 למיניסוטה. אם מסתכלים על המספרים האלה בלבד, אנו עלולים לחשוב שכל המשחקים בסדרה היו צמודים להפליא. למעשה המשחק הצמוד היחיד היה המשחק הרביעי, אך הפרש הנקודות לטובת מיניסוטה, בניצחונה היחיד בסדרה, היה כל כך גבוה (42 נק'), שהוא כמעט מאזן את ההפרשים לרעתה בשלושת המשחקים האחרים (26, 15 ו-2, המצטברים ל-43 נק').

הדברים נכונים, לפחות תיאורטית, במידה רבה, גם לגבי פרמטרים אחרים – ג'וליוס רנדל, למשל, שיחק מצוין במשחק השלישי, ומשמעותית פחות טוב באחרים, אך הנתונים המצטברים שלו לא ישקפו את השונות הזו.

ועם זאת, גם לנוכח שונות גבוהה, אני חושב שהאפקט המצטבר או הממוצע לאורך הסדרה יכול לחשוף נק' חולשה, חוזקה, ואולי גם כמה רעיונות לשיפור. נסתכל בעיקר על אוקלהומה, הן מכיוון שנראה שהיא זו שתמשיך הלאה, ויהיה מעניין לעקוב אחרי חלק מהפרמטרים הללו גם בפיינלז, והן מכיוון שהתחלתי עם אוקלהומה, ובאמצע גיליתי שזמני אוזל… עם הקוראים פינץ' וזעפרני הסליחה 😉

אנחנו יוצאים לדרך

האוהבים הצעירים

אוקלהומה היא, אאל"ט, הקבוצה הצעירה בליגה, וזה יפה מאד, כמובן, שהיא מצליחה כל כך למרות זאת, וזה עוד יותר יפה כי זו כבר הפעם השנייה שפרסטי עושה זאת, אחרי שהדור הראשון של אוקלהומה – עם דוראנט, ווסטברוק, הארדן ואיבקה – הגיע לפיינלז ב-2012.

מצד שני, כאמור, ממוצע לחוד ושונות לחוד, ועניין אותי להבין את הקורלציה בין גיל/ניסיון לבין מידת ההשפעה על הקבוצה.

לטעמי, קיים קושי במדידה מדויקת של "ניסיון" בנ.ב.א, כי יש שחקנים שהצטרפו לליגה בגיל מוקדם יחסית, אז נומינלית הרקורד שלהם ארוך יותר, אבל היה די ברור שהם "פרויקט" ושלוקח להם זמן להתפתח, בעוד שהיו שחקנים שהתפתחו באירופה או אף בג'י-ליג, ואני מאמין שהניסיון שצברו שם דווקא הועיל להם.

כמובן שהשנים החולפות, בין אם בליגה או מחוצה לה, מאפשרות לשחקנים לעבוד על הגוף, לשפר יסודות, ולהתבגר באופי (לא ג'ה, אני לא מדבר עליך). לכן החלטתי פשוט להוריד 18 שנים מגילו של השחקן, ולהתייחס למספר הזה כמספר השנים שבהן "עבד על עצמו" כשחקן בוגר. לא הכי מדויק, אבל שיהיה.

בשקף להלן אפשר לראות את התוצאות בגרף עוגה. כך למשל אלכס קארוסו, האיש והאגדה, כבר בן 30, ולכן ה"ציון" שלו הוא 30-18=12, וכמוהו גם קנריק וויליאמס. במקרה של שרגא, הילד כבר בן 26, ולכן הציון הוא 8, וכו'.

השחקנים שזכו לתבנית אדומה סביבם הם מי שאני מגדיר כשחקנים המרכזיים בקבוצה, ואפשר לראות יפה שהם "מפוזרים" על פני כל ה"פאי" כלומר, יש שחקנים מרכזיים מבוגרים (קארוסו), בגילאי ביניים (שרגא, הרטנשטיין, דורט), וצעירים (צ'ט, ג'יי דאב וקייסון וואלאס המפלצתי).

רוצה לומר, שבעניין הזה, או גם בעניין הזה, פרסטי מצליח להבריק, כי אמנם יש לו את הקבוצה הצעירה בליגה, אבל דה פקטו, יש לו קבוצה מאוזנת למדי, הכוללת שחקנים מרכזיים במגוון גילאים (וכתוצאה מכך גם חוזים וכו', אבל על זה בפעם אחרת). סחטיין.

חלוקת דקות

מינון הדקות הוא פרמטר שדווקא "מרוויח" לדעתי, מהאפקט המצטבר של סדרה, מאחר והוא מקזז כל מיני פציעות קטנות, סתם נפילות באמצע המשחק, או איזה ניסיון מאצ' אפ זמני, של המאמן שלך או של היריב, ומאפשר לראות מי נמצא לאורך זמן על הפרקט ואחראי, לטוב ולרע, לתוצאות.

קל לראות שהצמד המוביל הוא שרגא וג'יי דאב, עם 37 ו-34 נק' בהתאמה. לכאורה אף אחד מהם לא עבר את ה-40 דקות בממוצע, אבל זה בעיקר בגלל שבמשחק השלישי, שבו הובסו, דייגנולט הושיב אותם מוקדם, כך שברוב המשחקים הם בהחלט היו באזור ה-40.

אחר כך יש את אזור ה-30 דקות, של דורט, הולמגרן, ו-וואלאס, ואחריהם, באזור ה-20 דקות, נמצאים קארוסו והרטנשטיין. האמת שחשבתי שהרטנשטיין ישחק יותר בגלל הדקות של רודי (שמשחק 28 דקות בממוצע בסדרה), אבל יתכן שזו אינדיקציה להעדפה של דייגנולט לשחק יותר סמולבול, או "סמולבול כשאחד הסמולים שלך הוא צ'ט", במקום לשלוח את הרטנשטיין ללכת מכות עם הצרפתי הארוך. מה שכן, קצת קשה לי להבין למה קארוסו משחק פחות מדורט ומ-וואלאס, גם אם זה לא בהפרש משמעותי.

הדרג הבא הוא של רול פליירז צלפים – ג'ו, וויגינס וקנריק וויליאמס, שמקבלים 10 דקות כל אחד כדי לזרוק, לקלוע, ולרוץ כמו מטורף בהגנה. הם פחות דומיננטיים ממה שחשבתי שיהיו, ונדמה לי שגם פחות יחסית לסדרה מול דנבר, אולי זה בגלל שמיניסוטה גדולים וחזקים פיזית (ריד, מקדניאלס, אדוארדס, אפילו ניקיל), ולכן דייגנולט צריך את הגארדים היותר ביריונים שלו (דורט, וואלאס, קארוסו).

הגנה

בחרתי להסתכל על "חיבור" של חסימות וחטיפות. האמת שהנתונים "מפוזרים" יפה על פני הקבוצה – ג'יי דאב עם 9, אחר כך שרגא, דורט וצ'ט עם 8 כ"א, וואלאס עם 6, ואז קארוסו והרטנשטיין עם 4. בקיצור, כמו שקל לראות במשחקים עצמם – כולם, כולל כולם, עושים הגנה, ועושים אותה טוב. יצויינו לשבח ג'יי דאב ושרגא, שגם משחקים הרבה דקות, גם לוקחים על עצמם הרבה בהתקפה, ועם זאת מציגים מספרים יפים מאד גם בהגנה. סחטיין.

חלוקת נקודות

שרגא קולע 27% מהנק' של אוקלהומה בסדרה, אחריו ג'יי דאב עם 20%, ואז הולמגרן עם 15%. בסך הכל נוצרים כאן ביג-3 שקולעים 62%, או שני שליש, מהנקודות של הקבוצה. האמת, היה נדמה לי ששאר הקבוצה קולעת יותר משליש, אבל זה העניין, התחושה הזו אינה מדויקת, ובגלל זה אני אוהב להסתכל על נתונים של סדרה שלמה ולגלות דברים חדשים על המציאות.

מעבר לזה אפשר לראות שקארוסו קולע כמעט פי שתיים מוואלאס, והרטנשטיין קולע יותר מדורט. וזאת למרות שהם, קארוסו והרטנשטיין, משחקים פחות מוואלאס ודורט בהתאמה. בהחלט מפתיע.

מעבר לקשת

פרמטר קריטי בליגה, ובסדרה בכלל זה. בחרתי במספר הקליעות כדי לראות מי, בשורה התחתונה, תרם נקודות משלוש ומי פחות, והסתכלתי גם על אחוזי הקליעה.

ראש לכולם הוא ג'יי דאב, עם 11 קליעות ב-50% מהטווח, נתון מאד מרשים, בעיקר כשלוקחים בחשבון שהוא לא רק "קלע טהור", כלומר זה לא איזה קורבר כזה אלא שחקן שגם יוצר, מגן, מוסר והכל. סחטיין.

אחר כך יש דבוקה של גארדים, בהובלת קארוסו עם 7 ב-50% מהטווח, דורט עם 6, אבל ב-35%, ו-וואלאס עם 4, אבל בפחות מ-30%. ושוב עולה השאלה למה בעצם וואלאס משחק יותר מקארוסו. גו פיגר.

מעניין לציין ששרגא עם 5 קליעות, אבל ב-28% בלבד. זה גם "נשמע לי הגיוני" כי אני זוכר מהמשחקים עצמם שהוא לא קלע כל כך טוב. אפשר לתהות למה בעצם הוא ממשיך לזרוק משם. אני לא יודע מה התשובה, אבל הבוקר ראיתי את האליברטון, צלף שלשות טוב משרגא, זורק משלוש כאחת מהאופציות המרכזיות שלו כמנהל משחק, ולא רק בסוף שעון, וגם את זה לא הבנתי, אז יכול להיות שהתשובה בשני המקרים האלה לא ידועה, אך זהה. חוץ מזה היו לו כמה פספוסים של קאץ' אנד שוט מהפינה, שזה כמובן יכול לקרות.

צ'ט, עם 5 ב-33%, צריך להמשיך לעבוד על זה בקיץ, אבל אני יכול להבין שהוא צריך לצאת החוצה כדי לפנות את הצבע מגובר/רנדל/ריד ושאר זאבים ענקיים, כדי ששרגא וג'יי דאב יוכלו להחליק לתוך הצבע ולהוציא החוצה (לעתים אליו) לשלשה.

אחוז קליעה "אמיתי" – True Shooting %

זה נתון משמעותי, שמשקלל קליעה משלוש, משתיים ומאחד. כמו שאפשר לראות להלן, הקלעים המרכזיים של אוקלהומה קולעים כולם מעל 50%, ורובם גם מעל 60%. זה מתיישב עם מראה העיניים – הם באמת קולעים יפה, כולם.

מעניין שקרוסו מוביל את הדבוקה עם 67% מהממים, כנראה גם בגלל ה-50% שלו משלוש, אחר כך הרטנשטיין והולמגרן בצבע, ואז מגיעים להם היוצרים – ג'יי דאב עם 60%, גם הוא גם בזכות השלוש, ושרגא עם 55% – ורק אחר כך מגיעים אנשי הקאץ' אנד שוט דורט ו-וואלאס. ושוב עולה השאלה למה בעצם וואלאס משחק יותר מקארוסו…

חלוקת אסיסטים

אז גם בפרמטר הזה מתהווים להם ביג-3, והפעם הם שרגא, עם 31%, ג'יי דאב עם 16% ו… קייסון וואלאס עם 14%, כששלושתם ביחד עם 61%, שוב כמעט שני שליש מהקבוצה כולה.

זה מעניין מאד.

קודם כל, לשרגא יש כמעט פי שתיים מאשר לג'יי דאב, שזה מסתדר היטב עם מה שרואים בעיניים, ואולי מכניס קצת לפרופורציה את הדיון על "ג'יי דאב כשחקן יוצר ראוי/מספר 2 שאפשר לסמוך עליו" וכו', כלומר, להבנתי, שרגא מאד מאד דומיננטי, אולי אפילו יותר מדי. זה משהו שאולי אפשר לעבוד עליו בקיץ, אבל זה המצב כרגע, וקשה לי להאמין שזה ישתנה משמעותית בשבועות הקרובים – "אתה רוקד עם מי שהביא אותך לנשף", ואת הנשף הזה, אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, הרעמים ירקדו בעיקר עם שרגא.

בנוגע לג'יי דאב עצמו, אני חושב שהנתונים האלה מראים שהוא אכן מספר 2 בניהול המשחק, ולא ברור לי שיש לו מה להתבייש בזה בכלל, ויחסית לשוטינג גארדז אחרים בפרט – הוא נראה לי יותר מעורב בניהול המשחק יחסית לשוטינג גארדז של האלופות האחרונות וביניהם דני גרין, קליי, דני גרין, קיי.סי.פי/דני גרין, מידלטון, קליי, וקיי.סי.פי, ולמעשה פחות דומיננטי רק מצמד הקומבו-גארדז הסוציאליסטי של בוסטון בשנה שעברה – הולידיי ודרק ווייט. סביר לגמרי.

על הדרך "גילינו כאן" שלפחות בשנים האחרונות הקורלציה בין זכיה באליפות לבין שוטינג גארד שכבר זכה באליפות היא לא רעה בכלל. מעניין אם באמת יש בזה משהו, ובהקשר של העונה הזו חשוב להזכיר שקארוסו, שוטינג גארד, כבר זכה באליפות…

…מה שמביא אותנו, שוב, לקייסון וואלאס, הוא ולא אחר, במקום השלישי עם 14%, כלומר כמעט כמו ג'יי דאב, ובהרבה פחות דקות (26 מול 34). איך אנחנו מסבירים את זה?

וואלה יא איבני, לא יודע.

אני יכול לחשוב שזה קשור לכך שהוא חוטף וחוסם הרבה, ואולי לכן זוכה בכדורים ומיד שולח אותם לאיזה רעם אחר שדוהר קדימה. יש לי vivid memories כאלה מהסדרה מול מיניסוטה, והאמת שגם מול דנבר. מצד שני יש לי זיכרונות דומים גם מקארוסו, (למרות שהוא אחראי ל-3% בלבד מכלל האסיסטים), ומג'יי דאב (עם 16%, כאמור), ובכלל מהאוקלהומה הזו – תמנון כחול מרובה זרועות שמתעלק על הקבוצה השנייה, גונב כדורים, ודוהר קדימה. ככה הם משחקים, לא?

אפשרות שנייה היא שוואלאס יודע למסור את המסירה הנוספת, כלומר שאם למשל שרגא נכנס לצבע ומוציא את הכדור אליו, אז הוא יודע למצוא במסירה נוספת את השחקן שיש לו את הסיכויים היותר גבוהים לקלוע את הזריקה. גם מזה יש לי איזה זיכרון עמום, וגם מזה יש לי זיכרון גם מקארוסו, אבל אולי המספרים כאן רומזים שאני נוטה לזכור את מהמהלכים של קארוסו יותר מאשר את של וואלאס, שרגא, האליברטון, הילדים שלי, וכל אחד אחר בעולם כרגע, למעט אולי דרק וייט.

רוצה לומר, שאיך שלא נסביר את המספרים האלה, יתכן והם רומזים לנו שמשקלו של וואלאס במשוואה רב יותר מאשר רק העלוקה ההגנתית שהוא. יפה לו בכלל, ובגיל כל כך צעיר בפרט. סחטיין.

מיניסוטה

יש קבוצה נוספת בסדרה הזו, אז נתייחס אליה בזריזות ונתמקד בחלוקת הנק' ויעילות הקליעה.

מקובל לטעון שאנתוני אדוארדס לא משחק טוב בסדרה הזו. אני נוטה להסכים שהוא יכול להיות יותר טוב, אבל הוא גם לא ממש גרוע, ו-24 נק' בממוצע למשחק, ב-60% אחוז אמיתי, הם חלק מהעניין – אפשר היה לצפות שיקלע 30 ומעלה, כמו שרגא, ואולי גם שיהיה יותר יעיל, (גם אם מול הגנת הברזל של אוקלהומה זה לא כזה פשוט), אבל זה לא שהוא לגמרי נעלם.

מי שכן נעלם לחלק גדול מהסדרה הוא ג'וליוס רנדל, שדווקא לאור חולשתו היחסית של אדוארדס, הנק' שלו דרושות לקבוצה יותר מבעבר, אבל רנדל מייצר רק 16 כאלה בערב, ב-59% אחוז אמיתי, ובאופן מאד מאד לא יציב (28, 6, 24, 5 נק' ב-4 המשחקים).

מי שעוד משך את תשומת ליבי הוא אימת הלייקרס והאיש שגבר על הלוחמים, ידידי נאז ריד. 9 נק' בלבד בממוצע למשחק, ורק ב-51% אחוז אמיתי. לא יודע להסביר את החולשה הזו, הוא גבוה וחזק יחסית לרוב הרעמים ששומרים עליו, ולמרות זאת קולע רק 18% מעבר לקשת. אולי הוא מתרגש, אולי הוא לא מקבל מהגארדים את הכדור במצבים נוחים כמו בשלבים מוקדמים יותר. לא יודע.

רודי גובר בסדרה מאד לא טובה – 7 נק' בלבד למשחק, וב-50% בלבד אחוז אמיתי – ולא ברור לי מדוע. רודי  אמור, לדעתי, לדרוך על כל דרדסי אוקלהומה, בדיוק כפי שעשה לדרדסי הלייקרס ולדרדסי הלוחמים בסיבובים הקודמים. מה השתנה? יתרה מזו, באחד המשחקים הראשונים הוא גמז את צ'ט בלי הרבה בעיות. והאחוז האמיתי שלו, מסורתית, גבוה מאד בגלל כל הלובים שהוא מקבל. לא ברור לי, אבל היות שהסדרה נמצאת איפה שהיא נמצאת, אם אני כריס פינץ' אני שוקל לנסות את רודי, לפחות בתחילת המשחק, לכמה הטבעות אכזריות כאלה ויצירת יתרון ומומנטום.

אחרון חביב מאד, מייק קונלי, שאמנם זכה לשבחים מפינץ' על כך שהוא שומר על הכדור מול העלוקות שממול, ואמנם הפלוס מינוס שלו חיובי בכל ארבעת המשחקים, אבל עם 6 נק' ב-30% אחוז אמיתי הוא פשוט לא מהווה פקטור בהתקפה.

שורה תחתונה

בין קונלי לרודי גובר מיניסוטה יכולים לנסות לעקוץ בצבע, ויש סיכוי שנאז ריד יתאושש מהסלאמפ הזה מעבר לקשת, ו"רנדל יום עסל/יום בסל" אמור להיות הלילה ביום עסל, אבל אוקלהומה טובה יותר, ובבית, אז להערכתי הסדרה המצוינת הזו תסתיים הלילה אחרי ניצחון מקומי בהפרש של 11 נק'. נקווה שקונלי לא יפרוש, ובפרט אם כריס פול לא ממשיך איתנו בספרס, מאד אשמח אם קונלי יגיע.