אריאל הוא גולש ותיק בהופס, בן 28, עובד סוציאלי בבית חולים פסיכיאטרי, זהו מאמרו השני באתר.

בזמן שהכוכבים הגדולים נעלמים, הליגה מחפשת את הנרטיבים והסיפורים שיעצבו את העתיד, כעת ללא הצלחה. מי יצליח לכתוב את הסיפור הבא של הליגה?

הקדמה

פיינלז 2024, משחק 5, ג'ייסון טייטום עם כמעט טריפל דאבל, מנצח בקלילות את דאלאס, ומביא גביע מספר 18 לבוסטון סלטיקס. לרגע אחד, טייטום הוא הפנים של השושלת המפוארת, אך הוא בוחר לחגוג לא כמו גיבור מיתולוגי, אלא כאוהד – בראיונות הוא מצטט את סטף, מרפרר לקובי, ומחקה את גארנט. במקום לייצר פרק חדש בספרי ההיסטוריה, הוא מדפדף לאחור ומפספס הזדמנות ליצור את הסיפור של עצמו. זוהי דוגמה לאפרוריות של הליגה – שחקנים עם יכולות גבוהות, אך ללא בשורה חדשה.

לצידו של טייטום עומד שחקן מעט ותיק יותר – יאניס אנטטוקומפו. אליפות 2021 עם מילוואקי נראתה כמו התחלה של שושלת: סיפור רומנטי – ילד אלמוני, בן למהגרים מהליגה השנייה ביוון, מוביל קבוצה עד לאליפות הליגה. ובדיוק כשהסיפור עומד להפוך למיתוס – הכל מתפרק. המאמן מפוטר, שחקנים מועברים בטריידים, החיזוקים לא מספקים את העבודה, והגיבור המאכזב הולך, ככל הנראה, לעזוב את הקבוצה. עוד סיפור שיכול היה להיכתב – והתמוסס.

טייטום ומילוואקי של יאניס מבטאים במידה רבה את הליגה של השנים האחרונות – אין שושלות, אין יריבויות גדולות, אין המשכיות, אין סיפורי גבורה ואין סנטימנטליות. לברון, סטף ודוראנט, דמויות מיתולוגיות בספר דברי הימים של הליגה, היו דמויות שסיפרו סיפור של נאמנות, יריבות, בגידה, נקמה. סיפורים שהם הלחם והחמאה של שרון דוידוביץ'. עכשיו כהם מתקרבים לפרישה, ולעומתם לא קמות ונוצרות דמויות חדשות במקומם – מה דרוש בשביל שסיפור ספורטיבי יצליח לרגש, בשביל שיתעלה מעל הסטטיסטיקה?

הסיפור הספורטיבי – משחק ומציאות

כדי להבין מה נדרש כדי שנוכל להתרגש שוב מהליגה, צריך לדבר מעט פסיכולוגיה:

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט הציג את מושג "המרחב הפוטנציאלי" כדי לתאר מרחב ייחודי שבין המציאות הפיזית לבין העולם הפנימי של האדם, שבו מתרחשים משחק, יצירתיות ופנטזיה – וחוויות רגשיות משמעותיות. במרחב הזה הילד יכול לשחק, להמציא, ולחוות רגשות בצורה בטוחה, ולבנות גשר בין עולמו הפנימי לבין העולם שמחוץ לו.

האבחנה בין פנטזיה למציאות כאן היא חיונית: אם המרחב יהיה ריאלי מדי, היצירתיות והחופש הפנימי עלולים להיפגע; אם הוא יהיה דמיוני מדי, הקשר למציאות עלול להיחלש. המשחק הוא הכלי שבאמצעותו האדם מפתח את היכולת לאזן בין השניים.

גם הספורט, עם הדרמה והחיוניות שבו, יכול להוות מרחב פוטנציאלי מודרני – בו האוהדים משליכים את עולמם הפנימי על המשחק, חווים הזדהות, תקווה, אכזבה והתרגשות, חווים רגשות חיוביים ושליליים כלפי שחקנים, קבוצות ואצטדיונים. דרך הסיפורים והדרמות שבספורט, נוצר מרחב רגשי שבו ניתן לעבד חוויות ורגשות באופן סימבולי.

יוקיץ' ריגש במקום בו טייטום פיספס

כאמור, כדי שהספורט ישמש "מרחב פוטנציאלי" ויגע בנו רגשית, הוא חייב לשמור על איזון עדין בין המציאות לפנטזיה – מצד אחד, להציע התרחשות ספורטיבית מספיק מעניינת, ומצד שני, שתהיה כזו הפתוחה לפרשנויות רגשיות רחבות, ותאפשר לנו לראות בהתרחשות השתקפות של עולמנו הפנימי. אם נחזור לדוגמה של טייטום – הוא זוכה באליפות עם בוסטון, התרחשות ספורטיבית מרשימה, אך כאשר הוא משתמש באופן ישיר באזכורים של סיפורים מיתולוגיים אחרים, הוא מאלץ את האוהד לקבל פרשנות רגשית מלאכותית ועשויה, ובכך מגביל את יכולתנו להתחבר באופן אותנטי לסיטואציה. במילים פשוטות – צריך שיהיה מספיק קונטקסט ומספיק סאבטקסט בכדי שהרגע עצמו ירגש.

לעומת טייטום, נוכל למצוא דוגמה חיובית בדמות יוקיץ' של 2023. הריאיון המפורסם דקות לאחר שריקת הסיום בו יוקיץ' אומר "סיימנו את העבודה, אפשר ללכת הביתה", הוא רגע ספורטיבי מדהים. יוקיץ', בחירה 41 בדראפט 2014, שחקן לבן, שמן, לא רץ, לא מטביע – ובכל זאת, בזכות חוכמה, צניעות ועבודה קשה הוביל את דנבר לאליפות היסטורית. האדישות שלו או האותנטיות שלו אחרי הזכייה היא בדיוק מה שהופך את הרגע הזה למרחב פוטנציאלי מושלם. הוא לא ניפח את הרגע – הוא פשוט היה בו. זה כל ההבדל, זה מה שמאפשר לאוהד להרגיש. יוקיץ' השאיר לאוהדים מקום לפרשנות, ובכך איפשר "מרחב פוטנציאלי" להתרגש בו.

יותר קבוצתיות, פחות פרזנטורים

קיץ 2007: בוסטון יוצרת את ה3BIG- שלה באופן מהפכני – ובכך משנה את הליגה. מאז ואילך – מיאמי של לברון, קרבות הענקים בין קליבלנד לווריורס – כוכבים מתאגדים יחד, והסיפור האינדיבידואלי הולך ודועך. היום זה כבר דבר שבשגרה – כל חמישיית הניקס הם שחקנים של חוזה מקסימום פוטנציאלי, מינסוטה בנויה משלושה כוכבים שכל אחד מהם הוביל קבוצה בפני עצמו.

במקביל, ישנה תופעה קבוצתית רומנטית יותר, סטייל "מאניבול" – קבוצות הולכות ונבנות בצורה שיטתית דרך הדראפט, ודרך טריידים על שחקנים לאו דווקא מהדרגים הגבוהים. בשיטה זו ה-GM בוחר שחקנים על פי צרכי הקבוצה, ומצליח להתאים שחקנים כמו כפפה ליד – אוקלהומה בנויה ברובה משחקנים שנבחרו על ידה בדראפט, וכנ"ל גם אינדיאנה שמתבססת על שחקני בית שנבחרו בדראפט, לצד כמה הברקות יפות שהביאו בטריידים. בשני המקרים הסיפור הוא הקבוצה ולא המנהיג.

נראה כי הסיפור המתהווה בליגה הוא סיפור של קבוצות. המגמה ברורה – קבוצות כמו אוקלהומה, קליבלנד, אינדיאנה, דטרויט, אורלנדו, יוסטון ואפילו הניקס; כולן מספרות סיפור קבוצתי הגדול מסך חלקיו. המשחק לא מסתמך רק על שחקן אחד, וגם אם יש שחקן מוביל, הוא לא מקבל את כל תשומת הלב.

הסיפור הקבוצתי שונה במהותו מהסיפור האינדיבידואלי – הוא סיפור על שיתוף פעולה ועל דינמיקה בין שחקנים באותה הקבוצה. הספורט כ"מרחב פוטנציאלי" הופך ליותר מורכב, הוא מציע פחות "גיבורים" ויריבויות, ויותר סיפורים על מערכות יחסים וקונפליקטים בין קבוצות. זה מציב אתגר כפול: מצד אחד, הסיפורים הקבוצתיים מציעים חיבור רגשי שונה, אולי עמוק יותר, אך מצד שני, הם פחות נגישים לקהל הרחב שמחפש דמויות מרכזיות וסמלים. קשה להסתכל על קבוצות שלמות ולהזדהות איתן כמו שמזדהים עם "הגיבור" – השחקן עם הסיפור, האישיות, הדרמה. התוצאה היא שהאוהד, ברמה הפסיכולוגית, מתקשה למצוא דמות שבה הוא יכול להשקיע את הפנטזיה והרגש.

אם אני לא טועה, ישנה רק קבוצה 'הירואית' אחת שהסיפור שלה הוא סיפור של קבוצה – סן אנטוניו ז"ל. הסנטימנטליות מאחורי דמותו הצנועה של דאנקן, פארקר הצרפתי וג'ינובילי הארגנטינאי שתמיד היוו אנדרדוג, והכל בניצוחו של פופוביץ'. זה היה סיפור של חברות, של דינמיקה קבוצתית, של חוכמה ורגש. אבל זה סיפור נדיר מאוד. גם אם תהיה קבוצה שתשחק את רמת הכדורסל של פופוביץ', זה לא יהיה זהה. קשה לספר סיפור שלם כמו של הספרס.

תרחישים אופטימיים וכאלה שפחות

בעת כתיבת שורות אלה, עוד לא התברר מי העולות לפיינלז. לצורך העניין, עדיין יש ארבעה תרחישים שונים לזהות האלופה, ארבע זהויות שונות, ארבעה סיפורים שונים:

ניו יורק ניקס – על אף יתרון הביתיות, הניקס מפסידים את שני משחקי הבית הראשונים של הסדרה. תרחיש חלומי ובו הניקס עושים קאמבק מהסרטים בסדרה היסטורית, ועוד זוכה באליפות נגד קבוצה שבוודאות תהיה טובה ממנה – אין דבר גדול יותר מזה עבור הליגה. זה תסריט חלומי, הסיפור הכי רומנטי שהליגה צריכה כרגע. המדיסון סקוור גארדן הוא אולם חשוב מאוד ברמה המיתולוגית עבור הליגה, וחשוב שהוא יסמל עוצמה ולא השפלות. בפעם האחרונה בה הניקס היו בגמר אזורי, ברונסון ישב ביציעי המדיסון, צופה באביו יושב על הספסל מהווה עוד תוספת רומנטית לאירוע הזה. חיסרון אחד – אליפות תשאיר את ת'יבודו במשרת המאמן, שזה אסון עבור הניקס ועבור קהל שאוהב כדורסל טוב.

אינדיאנה פייסרס – כאמור, אינדיאנה היא קודם כל קבוצה, ורק אחר כך השחקנים. בפלייאוף זה לא רק האליברטון שתופס בצדק את הכותרות, אלא תצוגת משחק פנומנלית של רוב שחקני המפתח של הקבוצה. אולי היורש של רג'י מילר מביא איתו ערך מוסף, אולי הוא לא רק היורש של רג'י מילר שחונק את הניקס. חיסרון אחד – אליפות מאוד אפורה של קבוצה, שעם כל הכבוד לרומנטיות, לא מסוגלת להיות הפנים של הליגה. (והערה למען הפרוטוקול – לא בקטע של שחצנות ואולי כן – הימרתי על האליברטון עוד כשהיה במכללות, בפוסט שלי בהופס ב-2020, כאן).

אוקלהומה סיטי ת'אנדר – הקבוצה הכי מוכשרת מבין המועמדות. קבוצה צעירה, מאמן צעיר (בן 40), השתפשפו אולי מעט מדי במעמד כמו זה, אבל יש המון אמביציה והרבה רעל בעיניים. ניצחו את יוקיץ' בסדרה הכי קשה שהייתה יכולה להיות, ונראה שהיא הפייבוריטית לאליפות. הסיפור של אוקלהומה יוכל להתגבש כסיפור סנטימנטלי רק אם הוא יהיה המשכי, רק אם שג"א יתחיל לתפוס אופי, רק אם בשנים הבאות יווצרו יריבויות כלשהן ברמה הקבוצתית או האישית. אזכיר שבעונת 2015, עד הגמר נגד לברון, אנשים לא האמינו שיש מאחורי סטף וגולדן סטייט מספיק עומק ורעיון בכדי שהם יהיו הדבר הגדול הבא בליגה. אולי הפעם זאת גם הבשורה של אוקלהומה. חיסרון אחד – שג"א.

מינסוטה טימברוולבס – אם יש סיבה אחת טובה לקוות שמינסוטה יעשו את זה – אנתוני אדוורדס. הוא הסיכוי האחרון של הדור הזה (בינתיים) ליצור פה דמות הירואית שמאחוריה יש סיפור, שיש משהו מעניין ופיקנטי (מפנה אתכם שוב לכתבה מ2020). אם הם יפסידו, נפסיד אולי את הפוטנציאל למנהיג חדש לליגה. חיסרון אחד – מינסוטה קבוצת חסרת שושלת, מעייף לבנות משהו מאפס.

מי יכתוב לנו את המיתולוגיה הבאה של הליגה?

לא בטוח שנמצא גיבור, ואולי נגלה את ה'גולדן סטייט החדשה' – קבוצה שתצליח לספר סיפור שנוכל להרגיש חלק ממנו, שהעולם הפנימי של האוהדים יוכל להתבטא בו. הדרך לדעת אם זה יקרה, זה פשוט אם נרגיש את זה. הימור קל – אוקלהומה תיקח אליפות, אבל עוד מוקדם לדעת האם הסיפור שלה יתפתח למיתולוגיה המרעננת של הנ.ב.א.