הוא לא היה חייב להיות שם. למעשה, אף אחד מהמוזמנים לא ידע שהוא יגיע. לדברי אחד מהאנשים שנכחו בקהל, הם הוזמנו בכלל למסיבת העיתונאים הרשמית להצגתו של המאמן החדש של הקבוצה, כשלפתע ראו אותו בזווית העין. בצעדים איטיים ומדודים, זכר לשבץ, מוקף בשחקניו בהווה ובעבר, גרג פופוביץ' נכנס לאולם. פיות נפערו בתדהמה. עיניים הזילו דמעה.

כל מי שמכיר את פופוביץ' יודע עד כמה הוא אדם גאה, שמאוד לא רוצה שאחרים יראו אותו בחולשתו. בגלל זה הוא נמנע עד עכשיו מהופעה פומבית. בגלל זה את מקל ההליכה שלו החזיק טים דאנקן, שליווה אותו כל הזמן. כשהוא קם לדבר, הקהל הריע כאילו נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו נכנס.

פופוביץ' רצה להיות שם לא בשביל מחיאות הכפיים, ולא בשביל עשרות כלי התקשורת שציטטו אותו אחר כך, אלא כדי להעביר את הלפיד כמו שצריך ליורש שהוא עצמו בחר. אולי הוא גם רצה להזים את השמועות ולהראות לכולם שהעברת הלפיד נעשית על דעתו ובתמיכתו המלאה. גם אם הוא עדיין מחלים ומתקשה פיזית קצת, ראשו צלול והוא יכול לדבר. לעזאזל, הוא גם יכול להתבדח וללבוש חולצה מצחיקה, שעליה כתוב מקדימה El Jefe (הבוס בספרדית) וסניור פופ מאחור.

"אני משתפר מיום ליום", אמר בקול חלש אך בטוח, כשדאנקן עומד לצידו האחד ומאנו ג'ינובילי מהצד השני, שניהם כמו ילדים שדואגים לאביהם המזדקן, תומכים בו שחלילה לא יפול ושומרים עליו כל הזמן. "אבל זה עדיין לא מספיק למה שאנחנו מתכננים, ולכן עכשיו הוא הזמן לשינוי. אנחנו צריכים מישהו שמסוגל לתת את הכי טוב שלו כל הזמן, כי זה מה שמגיע לקבוצה". 

דבריו הדהדו את המסר שהוא תמיד חזר עליו, הרבה לפני השבץ: הספרס הם מערכת שבה השלם גדול מסך חלקיו. 

לא סתם הוא חזר פעמיים על המילה "אנחנו". אנחנו מתכננים. אנחנו צריכים. זו מערכת משומנת, עם תמונה ברורה של איך העתיד אמור להיראות, ולפופוביץ' עד לנובמבר האחרון היה חלק מסוים בה. 

גם עכשיו, אחרי שקרה מה שקרה, התמונה הזו נשארה אותו הדבר, רק החלק של פופוביץ' השתנה. לכן היה זה אך טבעי שהם בחרו דווקא במיטש ג'ונסון – בנו של אלוף הליגה במדי סיאטל סופרסוניקס בשנות ה-70 ואולסטאר בדימוס במדי קליבלנד.

"זו לא התחלה מחדש", חיזק ג'ונסון את דבריו של פופ כשניתנה לו זכות הדיבור. "זה פרק חדש, וגם אם הוא נראה שונה, הנושא של הספר לא השתנה".

ג'ונסון צמח בספרס כבר קרוב לעשור, טיפס דרך שורה של תפקידים עד שנקרא לדגל, וגדל על ברכיו של אלוף, כך שהוא יודע דבר או שניים על מה צריך לעשות כדי לנצח. הוא מכיר את המערכת ויוכל לכתוב את הפרק הזה בשביל הקבוצה מכאן והלאה. אולי דווקא בשל גילו הצעיר הוא גם יוכל להתחבר לשחקנים יותר מאשר כל מאמן בן 50 או 60 שיוצנח מבחוץ ולנסות להעמיד שוב קבוצה אלופה. 

כשג'ונסון נשאל מה הדבר הכי חשוב שלמד מפופוביץ' וייקח הלאה, הוא ענה שזו החשיבות של לשמור על יחס אנושי וליצור מערכות יחסים קרובות עם השחקנים. "אני לא יכול להיות הוא", ענה, "הוא עשה את זה יותר טוב מכל מי שאי פעם עמד על הקווים, אבל אנסה לעשות את זה בדרכי".

את מערכות היחסים האלה אפשר היה לראות בקהל. שחקנים רבים מהעבר ומהווה הגיעו לראות את ספלינטר הזקן, חלקם אולי לראשונה מזה הרבה זמן ובפעם האחרונה לתקופה הקרובה – כולל דיוויד רובינסון, שון אליוט ופרביסיו אוברטו בין השאר. אחד מהעיתונאים סיפר שכשג'ונסון הודה בדבריו לאשתו שתמיד תמכה בו, פופוביץ' דמע ומאנו לחש לו משהו וטפח על רגל אחת. דאנקן הושיט יד וליטף את הרגל השנייה.

כשמסיבת העיתונאים הסתיימה כחצי שעה אחר כך, ופופוביץ' נעזר בדאנקן ובמאנו בשביל לקום ולצאת מהאולם, נדמה היה שזה הדימוי המושלם לסופה של תקופה. מי יודע מתי עוד נראה את פופוביץ' בתקופה הקרובה, אם בכלל. הוא עשה את שלו, מבחינתו הלפיד הועבר. הוא ישמח לקרוא את הפרק החדש שייכתב בספר דברי הימים של הספרס, ואולי גם לתרום לו קצת, אבל סוף כל סוף, אחרי 29 שנים, יוכל לקחת צעד אחורה. אולי שניים. אולי שלושה.