הצפירה של שמונה בערב תפשה אותי מדליק נרות יזכור וירטואלים באתר יזכור.

בדיוק עמדתי להדליק נר לזכרו של יהודה תובל, הכדורגלן היחיד שהכרתי שנפל בשירות מילואים, כשהצפירה החלה להדהד כאן בחדר.

נעמדתי.

טוד, הכלב שלי, נעמד גם הוא.

בהתחלה נעמד על שתיים, כפיו הקדמיות עלי, אך בהמשך, משראה שאני חסר תזוזה, נעמד לידי, מסתכל עלי בעיניים בוחנות.

הוא גרם לי לחשוב שלא רק אנשים, גם כלבים חווים אובדן בשל מות הבעלים בכלל, ובנסיבות פתאומיות של פיגועים או מלחמה בפרט.

ואז הצפירה החזקה הסתיימה, וקצת אחריה סיימה הצפירה הפחות מרוחקת, וכשגם הצפירה השלישית – המרוחקת והחלשה מכולן – סיימה להדהד, חזרתי למחשב להדליק את הנר הווירטואלי לזכרו של יהודה תובל.

יהודה תובל היה השוער הנערץ עלי בנעוריי, שוערה של הפועל ירושלים. את סיפור חייו באתר יזכור אפשר לקרוא כאן, ואפשר לקרוא גם את הפוסט שפרסמתי לזכרו כאן באתר.

אוהדים של קבוצות הם קהילה. ואני גאה בכך שאוהדי כמעט של הקבוצות עשו פעולות להזכרת אוהדיהם החטופים ולזכר אוהדיהם שהלכו לעולמם גם בעבר והמיוחד מאז השביעי באוקטובר. באתר של הפועל "יהב" ירושלים למשל, יש דף מיוחד לזכרם.

מוכרים וידועים טקסים לפני משחקים לזכרם של אוהדים או אשכור שבויים, ידועים קצת פחות שמות של אגודות ספורט שהשתנו לזכר אנשים שנפלו. חושב שהקבוצה הראשונה שעשתה זאת כאן בארץ היא מכבי אבשלום פתח תקווה. הסיפור הוא שמגרשה הראשון של מכבי פתח תקווה (בלי אבשלום) היה בחורשה, סמוך לגורן המפורסמת בפתח תקווה, שם נהגו להתבודד צעירים וצעירות המושבה. כיום נמצאת שם שכונת עין גנים. בשנת 1921 הותקפה המושבה על ידי כנופיות ערביות, ואבשלום גיסין, מי שהיה המגן הימני של הקבוצה, הקפטן שלה והיושב ראש שלה (וקצין תורכי וסגן ראש השומרים) יצא להדוף את ההתקפה ונפל בקרב יחד עם עוד שלושה מחבריו. לאחר מותו הוחלט כי הקבוצה תיקרא על שמו "מכבי אבשלום פתח תקווה".

פחות ידועים יציעים באצטדיונים ואולמות כדורסל שנקראים גם הם על שם שחקני עבר או אוהדים שהלכו לעולמם כמו אמיר ואלעד הירשנזון, אוהדים צעירים של הפועל "יהב" ירושלים בכדורסל  שהלכו לעולמם בפיגוע ושעל שמם נקראו שני יציעים באולם מלחה.

אבל תמיד יש עוד דרכי הנצחה: דוגמה לכך היא מוסיקת הפתיחה של "הבאגאז'", אחד מהפודקאסטים של אוהדי הפועל ירושלים (כדורגל) ששונתה למוסיקה פרי יצירתו של סמ"ר ענר שפירא ז"ל, אחד מאוהדי הקבוצה שנהרג  בשביעי באוקטובר כשהרימון השמיני שהדף בידיו מהמיגונית התפוצץ לו בידיים.

אז בואו וננציח כולנו, כל אחד את מכריו ואהוביו זיכרונם לברכה, כי כל עוד אנו זוכרים אותם, הם עודם עימנו.