קשה לכתוב בערב יום השואה, קשה. יום השואה הוא יום שונה, יום שאפילו טון הדיבור בו שונה וייחודי, יום שבו אפילו לצליל הטלוויזיה יש טון שונה וייחודי, טון מיוחד ליום השואה והגבורה, טון שהוא "דומה אבל שונה" לטון של יום הזיכרון לחללי צה"ל, טון שמעבר לכל, יש בו המון המון אי-הבנה, עצב והמון כעס.

השואה, כנראה בניגוד מוחלט לקורונה למשל, ובדומה האינקוויזיציה או לאירועי השנה וחצי האחרונים,  היתה כולה מגיפה מעשה ידי אדם. מגיפה של מחלת נפש, שאפשר לתארה  כמעט כתורשתית, שהתפרצה כאשר שלטונות המדינה (זה באמת חשוב איזו מדינה?) נתנו לה לגיטימציה ועוררו ועודדו אותה, מגיפה שהתפרצה הן באירופה, הן באפריקה והן באסיה, ובימינו גם בצפון אמריקה ואילו באוקיאניה. מגיפה שהתפרצה לאורך כל ההיסטוריה עד שהגיעה לשיא הן אצל הגרמנים והן בקרב עמים אחרים שנכבשו על ידם בשנות הארבעים של המאה שקדמה, ועצוב לי לומר שהרבה הרבה שאריות ממנה עודן קיימות, מתעוררות ומתחזקות גם בימינו.

כשהייתי ילד, לא הצלחנו, אנו הילדים, להבין את התנהגות היהודים בזמן השואה. לימדו אותנו שאנחנו לעולם לא נלך "כצאן לטבח" כמוהם. לימדו שאנו עודנו ונהיה חזקים לעד, לימדו אותנו לסמוך על עצמנו במדינה שלנו. ואנו הילדים, שמעולם לא היינו מיעוט, שמעולם לא היינו נטע זר, שמעולם לא חשנו דיכוי של ממש, פשוט לא ידענו כיצד לעכל ולהבין את ההתנהגות שלהם "שם"… את ההתנהגות יהודי אירופה, אסיה וחלקים מצפון אפריקה בזמן השואה.

היום, אחרי שנים של מלחמות, של קורונה, של הפגזות על ישראל, של חלקים נכבדים מהעולם ש"באים עלינו לכלותינו", וממרום גילי וניסיון חיי, אני חושב שרק כעת אני מתחיל להבין את חוסר האונים שחשו היהודים הפשוטים  בזמן השואה. רק היום, כאשר חלקים לא מעטים של העולם שאנו מכירים בתוך הארץ שלנו ומחוץ לה נמצאים בסכנת היעלמות, אני חושב שאולי, אולי רק כעת, אני ובני דורי יכולים להתחיל להבין את אין האונים שמלווה התמודדות מול כוח שכמעט ואין לך יכולת להתמודד עמו.

אז כבר נמצא חיסון לקורונה, אבל כעת ברור לי לחלוטין שטעו אותם שחשבו שמצאו בהבסת גרמניה במלחמת העולם השנייה חיסון לאנטישמיות ולשנאת היהודים. כנראה שנהפוך הוא, סביר לומר שהאנטישמיות נפוצה כעת בחלקים רבים יותר של כדור הארץ מאשר בשנת 1945. ומגיפות, כפי שאנו יכולים ללמוד מהופעתה מחדש מדי כמה שנים של מחלת השחפת, לא נעלמות לחלוטין… הן אורבות בחשאי (בימינו כבר בגלוי), בין הצללים,  בניסיון מתמיד לצבור כוח ולהשתלט על העולם.

אבל חוסר האונים שרובנו חשנו הן בקורונה והן באירועי השביעי באוקטובר, אבל האיום שחנו משבע חזיתות, אבל השנאה ששוצפת ברשתות הן כלפי חוץ ונורא אפילו יותר: כלפי פנים, נותנים עוצמות חדשות לאיום שיש עלינו בימי הפילוג הנורא הזה שעובר עלינו כעת, וגורמים בשורה התחתונה לתחושה (ששוב?) אנו נמלטים ומחפשים מפלט מצורר חזק שמאיים על חיינו.

אז היום, אחרי כשש עשורים של מודעות לשואה, היום אני מתחיל לבין מה עבר עליהם "שם" אז. מתחיל להבין כמה כבירה היתה משימת השרידות שכל אחד ואחד מניצולי השואה חווה על בשרו. היום אני מתחיל לעכל ולקלוט כמה תעצומות נפש נדרשו מכל שורד ושורד. היום יש בי המון המון עצב על אותם שהיו מעורבים בעל כורחם בשואה, היום יש בי זעם כלפי הגרמנים ובני בריתם דאז וכלפי המטיפים בכל רחבי העולם – דאז ודהיום – להשמדת מדינת היהודים, והיום עצוב לי לומר שרק בימים אלו יש בי סופסוף תובנה, תובנה לא רק עד כמה היתה גדולה המשימה שהיה עליהם לעבור כדי לשרוד, אלא גם תובנה מה עמד בפני אותם שהתייצבו כאשר השלטונות דרשו שייכנסו להסגר, בגטו ורשה למשל.

אז גם הפעם אנו נלחמים בנגיף שאדיש לסבלנו. לסבלי שלי, לסבלך שלך ולסבלם של אחרים במדינתנו. אבל הפעם יש לנו כלים יותר להילחם בו בתנאי שכמו אותם ששרדו את השואה לא נוותר על המלחמה היומיומית, לא נוותר על כלי הנשק שלנו: במיוחד על נשק האחדות הפנימית שיש מי שפועלים מבחוץ לפוררו.

אז הפעם אין לנו ברירה אנו נראה גבורה כשם שהם הראו, והפעם אין לנו ברירה ופשוט לא נוותר עד שנביס את הרוע הארור הסובב אותנו, וגם הפעם – פשוט מחוסר ברירה – נשמור בדרך להבסת הרוע הן על עצמנו והן על אחרים כי בִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

אנו חייבים לעצמנו מַשׂוּאָה לשואה, אנו חייבים זאת להם.