הבוקר התעוררתי  וכשיצאתי לגינתי גיליתי שסופסוף, אמנם כמו בכל אביב אבל בכל זאת תמיד אחרי המתנה ארוכה, פרח ציפור גן העדן כבש את גינתי במדים של צהוב וכתום וסגול וכחול. אני אוהב את הפרח הזה המתחזה לציפור, ותמיד מחייך כשאני נזכר בכך ששמו "האמיתי" הוא "סטריליציית המלכה   וממש נדהם מכך שמקורו (תרתי) דווקא בדרום אפריקה. אז עשיתי חושבים ובדיקות והתברר לי שיש רק שחקן אחד ששיחק אי פעם ב NBA שנולד בדרום אפריקה. יש לך מושג מיהו?

למרבית ההפתעה זהו שחקן בעל אזרחות קנדית, שאפילו נודע בכינוי "קנדה קיד". והדרום אפריקני הקנדי הזה הוא סטיב נאש שכינוי אחר שלו, "המטאדור", דווקא מתאים מאוד לאלגנטיות ולעמידה של פרח ציפור גן העדן.

אז  בעקבות התובנה הזו שלי, החלטתי שהשנה אני אצא לסיור הפסח השנתי שלי בירושלים, אבל שהשנה הסיור יספר ויעסוק לא רק בפסח, לא רק בירושלים ולא רק בפסח בירושלים, אלא גם שאעז  לנסות לחבר  את הסיור לכל מני כינויים של שחקני ה NBA לדורותיהם.

כמובן שהייתי יכול להיות קלישאי טהור ולומר שירושלים היא עיר קסומה ומלאת "מאג'יק" , ואז לספר שג'ונסון (שם משפחתו של ארווין "מאג'יק" ג'ונסון), פירושו "הבן של ג'ון", וש"ג'ון" הוא גרסה של השם יוחנן, על שם יוחנן המטביל שנולד באחת השכונות הקסומות ביותר בירושלים: שכונת עין כרם.

אבל במקום זאת כן אספר שאין הרבה שכונות בירושלים שטבולות בירוק כמו עין כרם, ושבחלקים רבים בין הבתים הערבים הנושנים שבשכונה הזו אין כבישים ויש רק שבילים שמכוניות אינן יכולות לנסוע בהם.  סביב השכונה יש כתוצאה מכך מעין כבישי גישה שאינם מוכרים לזרים, ובסוף כל אחד מהם מגרש חנייה פצפון מאולתר, מכל אחד מממגרשי החנייה הללו יוצאים שלושה או ארבעה שבילים כפריים עתיקים המסתלסלים בין גדרות אבן (לפחות מצדם האחד) כשחופת ירק מלווה אותם מלמעלה ומטילה עליהם  צל אפלולי בכל שעה שאינה שעת צהרים.

תמונת מסך הבית במחשב של בתי מראה אותי עצמי שרוע על טרקטור ירקרק מחליד שנזנח באחת מסמטאות עין כרם לפני יותר מארבעים שנה. לא, זה אינו "טרקטור" דוגמת שאקיל אוניל (ידעתם שזה היה אחד מכינוייו?) בסימטה הספציפית הזו, לפחות לדעתי, לא רק טרקטור "נורמלי" אלא אף הוא עצמו לא היה יכול לעבור!  זה, כך מסתבר, מעין מיני טרקטור שרוחבו הרבה פחות ממטר, כזה שילד בן שמונה יכול לנהוג בו, ואכן ראיתי תמונות של ילד שכזה נוהג בו עוד בשנות הששים או השבעים של המאה הקודמת.

אז הפעם לא התחלתי את סיור ה"ירושפסח" השנתי שלי בעין כרם כפי שעשיתי בשנה שעברה, אלא החלטתי להתרכז השנה  דווקא בשכונת מאה שערים.

ביומיים שלפני הפסח, זאת עליכם לדעת,  מאה שערים עולה באש.  לא, אלו אינם פחי הזבל המועלים באש כתוצאה מהפגנה, בעילה כזו או אחרת של סיעה זו או אחרת מהזרם החרדי, הפעם זו האש הבוערת מתחת לדודי הענק של הגעלת הכלים הנמצאים כמעט בכל צומת חצי מרכזי.

למי שאינו יודע ביהדות נהוג להשתמש בפסח בכלים כשרים לפסח לבישול ואכילה. יש כאלו שיש להם סט מיוחד לפסח, אך מי שידו אינה משגת, יכול לבצע בכליו "הגעלת כלים".

הגעלת כלים פירושה תהליך שנועד להוציא מהכלים את ה"טעם" הבלוע בדפנותיהם ממאכל שהתבשל בהם לפני כן, או ממאכל ששהה בתוכם.  ההגעלה כוללת שני סוגי הכשרה: הטבלה במים רותחים ועירוי (שפיכה) מכלי ראשון (שגם הוא מערב מים רותחים).

בעוד שהגעלת הכלים נעשית לפני פסח בפרהסיה, בפומבי, ולרוב נציג או שניים מבני המשפחה משתתפים בה כשאת ההגעלה עצמה עושה מי שאני אוהב לכנות בלבי "הסרירן", (האחראי על הסירים), הרי מצוות פסח אחרת נעשית לא רק בפרהסיה וברוב עם, אלא גם  בבית פנימה ומערכת את כל בני המשפחה.  

זו כמובן מצוות ביעור החמץ שמתחילה בבדיקת החמץ ערב לפני הפסח, בדיקה שכוללת חיפוש עם נר דולק כמה חתיכות של חמץ שהונחו מראש בכמה מפינות הבית.  אני זוכר שסבי נהג לעשות זאת דווקא עם ביסקוויטים, ואפילו שפעם אחת יצא לי לשמוע דיון הלכתי בינו לבין רבי שמחה, חברו, באשר לגודל החתיכות.

סבי דגל בחתיכות גדולות "א גרויסע ביסקוויטה" כפי שכינה אותם ביידיש, ותוכלו לתאר לעצמכם את החיוך שעלה על פניי כששמעתי לראשונה על כינוי נשכח של ריי אלן  "The Big Biscuit". ריי אלן, שזכה באליפות עם הסלטיקס וההיט הרי, היה ידוע יותר בכינויים "ריי ריי" ו"שוגר ריי".

בכל מקרה, אז אולי "הביסקוויט הגדול "של אלן לא ידוע ברבים, אבל מה שכן, בטוח שסדריק מקסוול, זה שזכה בשתי אליפויות במדי הסלטיקס לא היה יכול לעשות ביעור חמץ. בטח לא עם כינוי כמו "לחם תירס" (Cornbread).

לפני שהכרתי את הודו בכלל ואת הדת הסיקית בפרט, הייתי בטוח שירושלים (או אולי בני ברק?) היא העיר המזוקנת ביותר בעולם. הרי גם הדתיים המוסלמים וגם רוב היהודים הדתיים, בוודאי החרדים שבהם מגדלים זקנים.

אם כבר הודו וסיקים, השחקן ההודי (והסיקי) הראשון שנבחר בדראפט 2015 ע"י דאלאס היה סאטמאש סינג שגובהו היה 2.18 מ' ושכונה "Chhotu"  כלומר "הצוציק"…

נו, אז מתברר שאמריצר, העיר בה נמצא "מקדש הזהב" שהוא המקום המקודש ביותר לסיקים ושכמובן שגם בשמו, כמו בשמה של כיפת הזהב שעל הר הבית יש טעות. המשמעות הנכונה של השם "הארימנדיר סאהיב" היא "מקדש האל" ולא "מקדש הזהב", בדיוק כמו שכיפת הסלע, אתם יודעים המבנה המוזהב על הר הבית, נקראית בטעות בפי רבים "מסגד עומר". המעניין הוא שכן יש בירושלים מסגד עומר, אך הוא שוכן דווקא ברובע הנוצרי, ליד כנסיית הקבר.

אז הסתובבתי לי לאטי במאה שערים. יש בשכונה הזו, בטח ובטח לפני פסח, תחושה של קן נמלים, אינך רואה כמעט אנשים שפוסעים לאיטם, להנאתם, ולבטח אינך רואה אנשים יושבים.  בכל מקום אתה רואה נשים וילדים שידיהם מלאות בסלים או כלים, וגם הגברים, בערבו של פסח, נעים באינטנסיביות הנה והנה.

 אגב גברים, יכול מי שבקיא בכך לזהות את עדתו של כל אחד מהם. לעתים ע"פ הכובע, לעתים ע"פ בגדי השבת או בגדי החג, לעתים לפי צורת השטריימל, ולעתים אפילו לפי צורת הזקן. במאה שערים אתה נתקל במאות רבות של זקנים בצורות שונות ומשונות ובשלל צבעים, לכאורה לא כמו ב NBA ששם פחות מגדלים זקנים, אם כי אני כן זוכר שכתבתי כאן בהופס לפני עשור מאמר על "הזקנים של פורטלנד טריילבלייזרז"  קבוצה שהתהדרה בשנת 2015 בזקניה.

ואכן,  כשמדברים בימינו על הקשר בין ה NBA לבין זקנים, חושבים בראש ובראשונה על "הזקן" ג'יימס הראדן, אבל האם ידעת שהיה שחקן  שכינויו אמנם היה  "בוץ'" אך ששמו היה אלפרד  בירד הבן? (Alfred "Butch" Beard Jr). מסתבר שלא רק שבירד  שיחק בין השנים 1969–1978 ןלא רק שזכה באליפות בעונת 1974/1975 במדי הגולדן סטייט ווריורס, אלא שבין השנים 1994–1996 הוא גם שימש כמאמן הראשי של הניו ג'רזי נטס?

ואם יש עוד משהו שיש יותר, בעצם הרבה יותר, מזקנים במאה שערים זה תינוקות. אודה ואתוודה: אני אוהב תינוקות ולשמחתי, גם תינוקות אוהבים אותי. אני אוהב לחבק תינוק, לתת לו להשתרע על כרסי המכובדת, לתפוש את תשומת לבו עם כשכוש מפתחות, ולעשות עמו תחרות חיוכים ולכן אך הגיוני הוא שכאשר אני יוצא לטייל, אני מפנה תשומת לב רבה לתינוקות שנקרים בדרכי.

ואכן, כשעה אחרי שהגעתי למאה שערים, בסיבוב היורד מרחוב מאה שערים לרחוב חבקוק ראיתי עגלת ילדים ובה פעוט בן כשנה וחצי ואחותו בת העשר? משגיחה עליו. מאחר במאה שערים חילוני שכמוני הוא סוג של חייזר, לא העזתי לפנות אליה ולבקש לשחק עם התינוק והסתפקתי בעמידה סקרנית מחוייכת במרחק של כשלושה מטרים ובהתבוננות בתינוק ובאחותו.

יש תינוקות שהם בעלי מזג שליו. חייכנים, שקטים, כמעט אדישים. יש תינוקות שהם בעלי מזג נורא ואיום, שטנים של ממש, אבל דווקא התינוק הזה היה מסוג שלא רואים רבים כמוהו. הוא היה תינוק ממוקד. כל חצי דקה, על השנייה, הוא זרק את המוצץ שלו ימינה וקדימה. אחותו היתה מחזירה לו את המוצץ לפה. הוא היה מוצץ אותו תשע מציצות. מוציא את המוצץ מפיו, מחזיקו ביד ימין. מעבירו ליד שמאל. מחזירו לימין. מעיף לעברה מבט חטוף וזורק את המוצץ לאותה נקודה בדיוק. אחותו נהגה להביט בו. לחכות שניה או שתיים ואז להתכופף, להרים את המוצץ ולהחזירו לפיו, ואז הכול היה חוזר על עצמו בדייקנות כפייתית שוב ושוב.

אז תגידו, אתם יכולים אחרי שקראתם את התיאור הזה שלא לחשוב על הכינוי של סטף קרי? על "המתנקש בעל פני התינוק"? באמת שאין לי מושג מה טומן העתיד לתינוק הזה שראיתי זורק שמונה פעמים את המוצץ שלו לאותה נקודה עצמה, אבל ברור לי שאם הוא יעבור את המטר שמונים וישקיע בכך את תלמודו ומרצו, הוא יהיה קלעי מעולה, ומי יודע, אולי אפילו ברמה של סטף.

מאה שערים היא שכונה עם מעט גינות, אז תארו לכם את הפתעתי כאשר קצת לפני שיצאתי מהשכונה לקחת את הרכבת הקלה הביתה, אל חלקת גן העדן שלי,  נתקלתי לתדהמתי בקצה אחד הרחובות, בגינונת סמויה מן העין שרובה מוסתרת על ידי שיחי פרא. כשבחנתי אותה מקרוב, דרך חרך שבגדר החיה, נדהמתי לגלות שם פרח מדהים ביופיו, פרח שמקורו בדרום אמריקה ושמסתתר מאחורי  השם "ציפור גן עדן מתחזה".

זה לכשעצמו מדהים למצוא אותו דווקא בפאתי מאה שערים, אבל מדהימה הרבה יותר העובדה שפרח זה מוכר הרבה יותר  בשם "טופר הסרטן".

שואלים למה? כי לא יכולתי שלא לגחך לזקן השיבה שלי כשגיליתי לתדהמתי בזמן הנסיעה ברכבת הקלה, דחוס בין ערבים וחרדים וזוג כמרים אתיופים, שקוואי ליאונרד, שכינויו  "הטופר" ( The Claw) נולד ב 29 ליוני,

"אבל מה מדהים בזה?" תשאלו? אז אספר לכם שמי שנולד ב 29 ליוני הוא בן מזל… סרטן,
מעניין אם מישהו לפני עשה אי פעם את הקישור בין קוואי לבין פרח "טופר הסרטן"?

הרשו נא לי לאחל לכל קהילת הופס
פסח שמח שקט בריא וכשר