שבוע טוב לכל הקוראים, כמעט פסח שמח וסופ"ש פיינל פור נפלא לכולם!

אחרי שעברנו את השבועיים הראשונים הכי משעממים של טורניר מכללות אי פעם, הגיע הזמן להנות מהיתרון היחיד של מרץ המשוגע בלי אפסטים משמעותיים – פיינל פור בין 4 הקבוצות הטובות ביותר בענף (שגם מדורגות בהתאם בדירוג AP): דיוק – אלופת ומחזיקת גביע (AKA טורניר הקונפרנס) ה-ACC, יוסטון – אלופת ומחזיקת גביע הביג 12, פלורידה – מחזיקת גביע ה-SEC ואובורן – אלופת ה-SEC. בלי לומר מילה אחת על המאמנים (רק אציין ש-3 מהם יהודים!) או השחקנים שיעשו כל שביכולתם כדי לגזור רשתות בגמר בין שני לשלישי, אפשר להבין מהתארים האלו רק דבר אחד: שלבי החימום נגמרו ואנחנו כבר לא משחקים משחקים יותר. הגענו לדבר האמיתי!

ברוכים הבאים לפיינל פור הראשון שכולו מורכב ממדורגות 1! זו הפעם השנייה בהיסטוריה שדבר כזה קורה, כשהפעם הקודמת הייתה לפני 17 שנה, השנה בה קיבלנו את השלשה המופרעת (ברמת הקושי שלה ובטיימינג בקלאץ') של מריו צ'אלמרס מקנזס ששלחה את הגמר מול ממפיס של ג'ון קליפארי ודרק רוז להארכה, אותה הג'ייהוקס ניצחו בדרך לזכייה בגביע הראשון שלהם. בואו ניזכר בהשתלשלות האירועים של אותו ערב, ב-7 לאפריל 2008:

חדי העין מביניכם ישימו לב לשם העיר בה התקיים המשחק (והפיינל פור כולו כמובן) – סאן אנטוניו, שבמקרה או שלא, תארח את המשחקים באותו אולם. לא בזה של הספרס, אם כי באלאמודום – אולם/אצטדיון הפוטבול הענק, בו נשבר שיא ה-NBA לקהל כשהדורבנות אירחו את גולדן סטייט מתישהו בשנה-שנתיים האחרונות. אחרי שהורדנו את זה מהראש, בואו נדבר קצת, באמת שלא הרבה, על שני המשחקים הנפלאים שיתקיימו הלילה. נעשה את זה דרך קווי העלילה ששווה לשים לב אליהם בכלל ועל אחת כמה וכמה אם אתם משכימים קום ורואים את המשחק בפרט. חלקם מקצועיים, חלקם לא וחלקם לא ממש קשורים לכדורסל. בואו נתחיל:

1:09: פלורידה גייטורס (1) – אובורן טייגרס (1):

קודם כל ולפני הכל, זה הקרב האולטימטיבי על הבכורה של קונפרנס ה-SEC (הדרום מזרחי). כאמור, הטייגרס זכו באליפות הקונפרנס עם מאזן יוצא דופן של 15-3, כשהגייטורס היו במרחק משחק מהם במאזן של 14-4. בטורניר הקונפרנס היוצרות התהפכו, כשפלורידה עשתה את המוטל עליה וניצחה את הגמר נגד, אההההה, טנסי?! עם כל הכבוד לוולס (שיכלו להגיע לכאן בעצמם על חשבון יוסטון), כולם ציפו לראות את אובורן מתחרה על התואר מול פלורידה, אך הכתומים גברו עליהם בחצי הגמר רק כדי להינגף בפני וולטר קלייטון ג'וניור וחברים בגמר. כעת, שתי הקבוצות הללו נפגשות ולא רק בשביל להתחרות על הזכות להגיע לגמר, אלא גם כדי להכריע מי היא הקבוצה הטובה ביותר ב-SEC.

אפרופו קלייטון ג'וניור, הרבה מהמשחק הזה יקום ויפול על ההגנה של הקו האחורי של הטייגרס עליו. הקו האחורי של ברוס פרל אולי לא מצויד בסטופר הגנתי בכיר, אבל כן בסייז עצום ברמת הקולג'ים – כל שחקני הרוטציה שלו גבוהים מ-1.93 מ', כשהפרשמן ת'האד פטיטפורד עם ה-1.85 מ' שלו מהספסל הוא היוצא מן הכלל היחיד. כלומר, הגודל הזה, בתוספת הידיים הארוכות יותר הנלוות אליו יפריע יותר לקלייטון, 1.88 מ', לסיים בצבע, להגיע אליו, למצוא חברים ובעיקר – לקלוע את השלשות שהוא כל כך אוהב (38.5% ב-7.8 ניסיונות למשחק, 45.2% בווליום זהה בטורניר!), במיוחד מהכדרור. הרכז הסיניור יודע גם יודע לקלוע את הזריקות הקשות – תשאלו את קונטיקט וטקסס טק עד כמה – אך יהיה לו הרבה מהן מול הגארדים היריבים היום.

אך בראייה רחבה יותר, היתרון של פלורידה מבוסס על סגנון המשחק שלה. קואוץ' טוד גולדן הנחיל את ה-"פייב אאוט", שכשמו כן הוא – 5 שחקנים שמשחקים על קשת השלוש, כבסיס להתקפה של קבוצתו. כלומר, גם הגבוהים (שתמיד יהיו שניים מהם על המגרש) משחקים על הפרימטר. חלקם, כמו תומאס האו ואלכס קונדון, אף מחזיקים בקליעה סבירה וביכולת מסירה טובה, המאפשרת להם להריץ האנד-אופס מסוכנים עם שחקני הקו האחורי שמסתיימים בזריקות טובות יותר – שלשות וסלים קלים בצבע. אז איך אובורן תגיב לזה? מצד אחד, היא רוצה להשאיר את שני הגבוהים שלה (ברום וקארדוול) קרוב לצבע כדי לאטום הרמטית כל ניסיון חדירה. מצד שני, האם שווה לה לשלם את המחיר שכרוך בלהשאיר את קלייטון הלוהט ועליג'אה מרטין (35% מדאונטאון) לשלשות מכדרור ואת קונדון (33.9%) והאו (35.1%, שתפר את טקסס טק עם שתי שלשות מדויקות כשהשאירו אותו חופשי בקלאץ') פנויים מבחוץ? וגם אם כן, יהיה לזה עוד מחיר – להשאיר את הגבוהים שלה באותם האנד-אופס בחילופים (כפויים) על קלייטון ומרטין, שפשוט יבשלו את הגבוהים שלה בדרך למבטים פנויים לגמרי. מצד שלישי, האם כדאי להם לצאת לפרימטר ולאפשר מצעד לייאפים ודאנקים לגארדים של הגייטורס אחרי שיכנסו לצבע בכדרור/בחיתוכים ללא כדור אחרי מסירות מהגבוהים? אני יכול להמשיך עד קץ הימים אבל הבנתם את הנקודה – קרוב לוודאי שאובורן תצטרך "לבחור את הרעל" שלה בהגנה ורק להתפלל שפלורידה תחטיא את המבטים הטובים שאני סומך עליה שתדע לייצר מול הכבדות של ברום וקארדוול.

בצד השני של המגרש, שימו עין על ג'וני ברום מול כל הגבוהים שטוד גולדן יזרוק עליו. דיברנו על זה בפריוויו קודם, אז אזכיר בקצרה את כל 4 הגבוהים שלו – קונדון הסוויצ'אבילי והארוך, האו שדומה לו אך קלעי ומוסר מסוכן יותר, רובן צ'יניילו המאסיבי ומיכה האנדלוגטרן העצום. יחד, הם מהווים את הקו הקדמי הכי טוב ומגוון במכללות. אך בנפרד, לג'וני ברום – אול אמריקן ומועמד בכיר לשחקן השנה במכללות (עד שקופר פלאג יקח גם את התואר הזה) יש יתרון על פני כל אחד מהם: הוא יותר חזק פיזית (106 ק"ג) מקונדון והאו ויטחן אותם עד דק עם הגב לסל בדרך למבטים קלים, ארוך יותר מצ'יניילו ויסיים מעליו הוק שוטס וזריז יותר מהאנדלוגטרן ויעבור אותו עם צעד ראשון נפלא. הדובדבן שבקצפת הוא שגם אם ההגנה תהיה מוכנה ותבוא לעזרה בטבעת או לדאבל טים בפוסט, ברום שקורא את המגרש נהדר ימצא את חבריו לזריקות טובות שרק יצטרכו לקלוע, או שיכניס את ההגנה לרוטציה שתיגמר בזריקות טובות אפילו יותר עבור הטייגרס. אשרי הקבוצה שיש לה שחקן כזה – נכס במלוא מובן המילה.

הימור: המשחק המעניין יותר של חצי הגמר יגמר בניצחון של פלורידה ב-14.

3:49: יוסטון קוגארס (1) – דיוק בלו דווילס (1):

קרב קלאסי של נעורים נגד ניסיון. בואו נכיר את המשתתפים בו: בפינה השמאלית, דיוק תעלה עם 3 פרשנים בחמישייה, שהם פלאג, קניפל והסנטר הסודני הענק, חמאן מלוח ועוד 2 מהספסל – אייזיה אוונס, הצלף (41.6% מעבר לקשת) האנרגטי ופאט נ'גונבה, הסנטר המחליף הסולידי. בפינה הימנית, כל שחקני הרוטציה של יוסטון הם ג'וניורים ומעלה, כלומר בעלי 3 שנות ניסיון לפחות, מלבד ג'וג'ו טאגלר, כשגם הביגמן המחליף הסופמור עם ידי האיילה (הטעות במקור, הוא באמת כל כך ארוך) הוא סופמור (שחקן שנה שנייה).

נמשיך את הסטריאוטיפ הקלאסי של הספורט – זה גם קרב קלאסי של כישרון נגד רצון, אבל לא מהצד שחשבתם עליו. בדרך כלל, לקבוצה הותיקה יותר יש יותר כישרון בעוד שהצעירה משחקת עם יותר תשוקה והקרבה בגלל פערי הכישרון. אבל המשחק היום יהיה הדוגמה הכי יוצאת מן הכלל הזה: לא רק שקופר פלאג, שבאמת נגמרו לי המילים לגביו (אז אגיד רק 13: הוא הריל דיל ואני לא אומר את זה על כל פרוספקט סופר מבטיח), משחק בבלו דווילס הצעירה יותר, אלא גם 2 בחירות לוטרי בדראפט הקרוב (עוד חודשיים וחצי!) בדמות קניפל ומלוח, פרוספקט שמתנדנד בין הסיבוב הראשון לשני בדמות אוונס (אצל ג'ון הוא בראשון) ובסך הכל 7 שחקנים מבין 9 שחקני רוטציה שדורגו בטופ 100 במחזור התיכון שלהם, כש-5 מהם דורגו בטופ 25! יריבתם הערב תעלה עם 4 שחקנים שדורגו בטופ 100 (מתוך 8 שחקני רוטציה) – כשהבכיר ביניהם דורג 38 בלבד וללא אף שחקן שאפילו הוזכר כמועמד לסיבוב הראשון בדראפט.

אך לפני שזה הופך לספייס ג'אם נגד ה-"גון סקוואד" או הארלם גלובטרוטרס מול הוושינגטון ג'נרלס (כמעט כתבתי וויזארדס. בכל מקרה אף אחד לא היה שם לב), אגיד ואומר שגם לקוגארס יש גאוות יחידה. בניגוד לכחולים, הם מטפחים אותה שנים. הרבה שנים. 11 ליתר דיוק. מאז שקלווין סמפסון הגיע העירה, יוסטון היא שם נרדף לקבוצה ששורטת, נושכת, חובטת ומכה ללא רחם בכל מה שנקרה בדרכה, פיזית ומנטלית. הם יחתרו למגע, יתנו את כל התחת בסגירה לריבאונד, ישלחו כל יד להפוך לייאפ קל לשתי זריקות מהקו (לטוב ולרע) ובכללי יעשו כל מה שאפשר כל זמן שאפשר בכל דרך אפשרית כדי לשפר את הסיכויים שלהם לנצח. אחרי הכל, מה אפשר לצפות מקבוצה שעושה את זה באימונים שלה:

הזהות ההגנתית, האקטיבית והאגרסיבית של יוסטון מתבטאת גם ברמה המקצועית: כבר כמה שנים טובות שהם שומרים על הפיקנ'רול ב-"בליץ", כלומר מביאים שני שחקנים על מוביל הכדור וסוגרים את היתרון המספרי של היריבה לאחר מכן עם הרבה אורך, אתלטיות ותקשורת טובה בהגנה שתוצאתן רוטציות חדות ומתוזמנות. אני סקרן לראות את המוסרים האדירים של הבלו דווילס מול הבליצים האגרסיביים הללו. בראש ובראשונה פלאג, שהראה העונה שכל מסירה אפשרית נמצאת בארסנל שלו, כולל כאלו בעין עקומה, בהם הוא זה שמכתיב להגנה לאן ללכת כדי להשיג לחבריו את המבטים שהוא רוצה (בד"כ לובים למלוח) ולא להפך. גם קון קניפל יכול לראות את המגרש מעל ההגנה עם ה-2.01 מטר ( שלו ולמסור קצת מהפיקנ'רול ומסירות אקסטרה כדי להפוך זריקה טובה למצוינת. גם הגארדים קיילב פוסטר וטייריס פרוקטור הם מניעי כדור חכמים שיכולים לתת מסירה יפה מהפיקנ'רול. הכי חשוב – כולם משחקים בחוסר אנוכיות ומציגים הנעת כדור מדבקת כל העונה, שהופכת זריקות טובות למצוינות. אמנם זה היה מול ההגנה של סטנפורד, אבל תראו את השירה בתנועה הזאת, בדרך לזריקות שג'י אמים באנביאיי חולמים עליהן בלילה:

אהבתם? רוצים עוד? אני רוצה עוד. קחו עוד אחד, הפעם מול פיטסבורג:

אך כמו שלדיוק יש את יתרון הגובה, ליוסטון יש את יתרון הנומך (יש מילה כזאת?): הם זריזים ומהירים יותר, עם ידיים אקטיביות יותר והגבוהים שלהם סופר ארוכים ואגרסיביים ביציאה כלפי מוביל הכדור בפיקנ'רול, במיוחד טאגלר החייתי. הם גם פיזיים יותר – כולם שם בנויים לתלפיות הודות לתוכנית האימונים שלהם בחדר הכוח, אך השניים שבקרם דה לה קרם של התחום הם ג'וואן רוברטס הותיק והמוצק ועמנואל שארפ שלנו, שתחת הביטוי "עב בשר" בויקיפדיה יש תמונה שלו. אם יש ליוסטון יתרון יחסי שיכול להכריע את המשחק, הוא יבוא לידי ביטוי בסיטואציות האלה.

בשולי, שימו לב לעלילת המשנה של אל.ג'יי קרייר האדום, שינסה להיות השחקן הראשון בהיסטוריה שזוכה באליפות עם שתי קבוצות שונות. הסופר סיניור, שהיה בסוף הרוטציה של ביילור ב-2021 כפרשמן, יכול לגזור רשתות בשנית, הפעם ככוכב הבלתי מעורער של יריבת הקונפרנס של האקסית שלו. רק ימים יגידו אם הוא ירשום את שמו באותיות של קידוש לבנה בספר השיאים העבה של הקולג' באסקטבול.

הימור: משהו בדיוק פשוט כל כך מיוחד השנה. הקוגארס בהחלט יכולים לשים לזה סוף ומתאימים לקלקל להם את החגיגה, אבל אני לא רואה מאיפה הם מביאים מספיק התקפה כדי לנצח. סורי שארפ, דיוק ב-11.