היום אעלה את הפריוויו האחרון שלי על גבי האתר. היום או מחר אפרסם כתבת סיכום על השחמט. אבל בינתיים, כמה צלילים:

קהילת הופס היקרה

טבען של פרידות לגרום לאדם לרצות לומר הכל. לבטא את שלא הספיק לומר, את המובן מאליו ואת המילים שהתהוו במוחו במהלך הזמן המשותף. פרידה היא הרגע בו אדם מבין שלא יוכל לומר הכל, שאין לו ברירה אלא לעצור באמצע. מבין, אך מתפלל בסתר ליבו שלא אמר את המילה האחרונה.

***

מעט מאוד, והרבה מאוד, אפשר לכתוב על הרגעים הגדולים של הספורט. רגעים שהתגובה אליהם דורשת מן הצופה דרישה כפולה, פרדוקסלית. מן הפן האחד, רגעים שכאלה דורשים דממה מוחלטת, קריסה חסרת פרופורציות של השפה אל תוך עצמה. הם משאירים את הצופה בהם אילם, לכוד בתוך שתיקה רועמת שלא מאפשרת כל שיח של היגיון. מצד שני, האזנה לתגובת הקהל מעלה רושם הפוך – תשואות חסרות רסן, צעקות בלתי רצוניות ורעש בלתי פוסק. תגובתו של הקהל היא בלתי נשלטת, חורגת אל מעבר כל סדר של היגיון פנימי. אישית וקולקטיבית כאחד, סתומה ומבוארת, חומקת במהירות הבזק מבין מילות הסדר והמשמוע השגורות. מדליקה את הניצוץ בעיניים וממסכת, בתנועת חזרה אל הממשות, את החיים עצמם.

היכן ממוקמת הכתיבה אל מול התגובה הפרדוקסלית של הקהל הצופה? האם מנסה היא להמשיך את רגע הפליאה ולהכניסו אל מבנה המשמעות? האם היא מתרגמת לצופה את מה שלא ראה או חווה בעיניו?

חוויית הצפייה בספורט עשויה להיות בודדת מאוד. אלה מאיתנו המוקפים אנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם הספורט מוצאים את עצמם תופסים את הראש באמצע משחק עונה רגילה של אינדיאנה, מתבוננים ימינה ושמאלה ומבינים שעליהם ללכת עם הפליאה שהם חוו לבד. הספורט מבדל את עצמו מן העולם, מוכן לספק רגעי הנאה ותסכול רק לאלה שנשבו בקסמו והסכימו לקבל על עצמם את עולו. בזאת צופיו מוצאים עצמם מנותקים מן העולם, חסרי מובן כלפי האחרים שלא ראו בימי חייהם פורהנד של פדרר, מסירה של מהומס או שלשה של סטף קרי.

הבדידות שותקת. היא נוכחת במציאות כניסיון עקר לתרגם רגע של התעלות הנפש על הספה בבית בעקבות אירוע שהתקיים על רצפת פרקט במהלך משחק לא מאוד חשוב. כל בקשה להיחלץ ממנה ולחלוק אותה עם אלה שלא ראו את הפלא הזה בעיניהם עולה בתוהו. הוא שיתוף סוד השמור לכמה עשרות מיליונים ברחבי העולם. ניסיון לשבור, כנראה ללא הצלחה, את החומה הגדולה שמפרידה בין אוהבי הספורט לאדישים אליו. אנשי הספורט אנשי סוד הם. זה מה שהופך אותם, כשהם אינם מוקפים בטרוטי עיניים, לאנשים אילמים.

זאת הסיבה שיש רק התמכרות אחת שיכולה להשתוות לזאת של הצפייה בספורט – ההתמכרות לרצון לדבר עליו. יש לי חברים שיודעים כבר כמעט באופן אוטומטי שכשקורה משהו בליגת ה NBA או בעולם השחמט הם יקבלו ממני הודעה חסרת מובן ועם לא מעט סימני קריאה. שותפות האמת בין אוהבי הספורט ממירה את הבדידות אל אחווה שקשה לתאר במילים. היא הופכת את הקערה על פיה ומחברת בין אנשים באופן שכמעט אף נושא שיחה אחר לא מאפשר. החזקת הסוד בשותפות, הבסיס היסודי והחשוב ביותר במערכות יחסים, מקבלת צורה מובהקת וייחודית כשהיא מתקיימת מעל המרחבים הווירטואליים של התחרותיות חסרת הפשרות. אחרי הכל, הספורט לא מחייב את עצמו אל המשמעות. הוא מורכב אך ורק מאבני הבניין המובילים אל עבר הניצחון. כל ה"ערכים" שנדבקים אליו – אסתטיקה, עבודה קשה, עבודת צוות – אלה נשפכים מהשוליים של הספורט אך אינם נמצאים בשורה אחת עם המטרה הנעלה שלו. חוסר הצורך של הספורט להצדיק את עצמו בפני אחרים מייצר דווקא חוויות עוצמתיות יותר ומאפשר חיבור חזק יותר בין אנשים. הוא שמוביל את האדם מן השתיקה מחרישת האוזניים של הבדידות אל רעש האטצדיונים הבלתי פוסק, אל הקריאה הקולקטיבית חסרת הפשר "וואו".

***

לפני שש שנים הייתי בודד. ימים שלמים שכבתי על הספה בחלופת האשפוז הפסיכיאטרי בירושלים, אחוז כאבים בל יתוארו. העיניים, עייפות וכבויות, עקבו אחר עשרה אנשים רצים אחרי כדור. סביבי התרוצצו אנשים, נואשים להבין כיצד להקל על נפשי המיוסרת. ניסו לדובב אותי כיצד אני מרגיש. הם לא הבינו שכל מה שאני צריך, כל מה שביקשתי, היה מישהו לדבר איתו על וויקטור אולדיפו ואיזה שחקן ספסל אנונימי בשם דומנטאס סבוניס. על הסיכויים של יוסטון לעבור את גולדן סטייט, על שחקנים צעירים וחצופים כמו ג'ייסון טייטום, דונובן מיטשל וטיילר הירו. לא מצאתי מי שייתן לי את השיח האינסופי על הספורט, את טחינת המים הצוננים על הנפש העייפה. בשיטוטיי ברחבי האינטרנט, נתקלתי במקרה בהתגשמות כל חלומותיי: hoops.co.il. ההתמכרות הייתה מיידית – ימים שלמים הסתובבתי סהרורי ברחבי הבית, מרפרש בכל שתי דקות כדי לבלוע עוד פריוויו, עוד מעורב של מנחם ועוד כתבת עומק. קראתי שוב ושוב את כל התגובות, הסכמתי והתווכחתי בלבי ובעיקר רציתי עוד. לא חלמתי אז, בתקופה שבה כתבתי מעט מאוד ולא הייתי בטוח כלל במה שיש לי לומר, שאצטרף אל האתר שהרווה את צמאוני ככותב מן המניין. במקביל התחלתי לחזור להתעניין בשחמט, משחק שלא נגעתי בו מאז הילדות, ומצאתי לי קוסמים חדשים להתאהב בהם: אלכסנדר גרישצ'וק, פיטר לקו, דניאל דובוב, ריכארד ראפורט, שחריאר ממדיארוב. נכנסתי לכתוב על שחמט עם מעט ידע ותשוקה גדולה אל המילה הכתובה ומשחק המלכים הקסום.

כיום, הכתיבה היא המקום הבטוח שלי. מגרש המשחקים בו אני מלהטט עם המילים ומחייך אליהם, מתחבט כיצד לשפוך אותן החוצה. האם לכתוב "ממש כמו" או פשוט רק "כמו"? האם הרפרנס הזה מתאים? אילו מילים יכבדו את האהבה הגדולה שלי אל הספורט וימשיכו את הדיבור הבלתי פוסק עליו? עבורי הכתיבה, ובעיקר הכתיבה על ספורט, מתרחשת כהמשך לקריאת ה"וואו" של הקהל הצופה. היא מנסה למתוח אותה, להכניס ולהוציא ממנה משמעויות אך נשארת נאמנה אל הפליאה, ההתרגשות והניצוץ בעיניים שהחוויה הראשונית מייצרת. באתרי האינטרנט ה"רשמיים" התגובות הם רק פלטפורמה של כמה אנשים לקלל את הכותב. בהופס למדתי, שוב ושוב ושוב, שלא ניתן להפריד בין הכותב לבין קהל הקוראים שלו. כולם יחד, על אותה הסירה, מנסים לנווט מחשבות ורגשות בתוך הים הסוער של מה שאין לו מובן.

חמש שנים עברו מאז שלחתי לגיא רוזן כתבה קצרה על המיתוס האמריקאי ושמו מייקל ג'ורדן. חמש שנים מאז חיפש האתר מישהו שיכתוב פריוויו אחת לשבוע בבועה. מאז, זכיתי לשתף אתכם במחשבות על אינדיאנה אהובתי, לכתוב על גיבורים בארצות רחוקות אוחזי כדור, מחבט וכלי עץ. זכיתי לקרוא (זה עדיין יישאר) מאות ואלפי כתבות של אנשים מוכשרים שהאירו את עיניי על הספורט, על החיים ועל הכתיבה. המרדף של ה NBA אחר האליפות הוביל את האתר האהוב שלנו, אחוות הטבעת, ליצירת קהילה מגוונת ומרתקת אחוזת תשוקה ואובססיות. לא מתוך אינטרס, לא מתוך חשיבה עסקית ולא מתוך מרדף אחרי רייטינג.

רק מתוך האהבה לדבר. ולאנשים.

לא יותר ולא פחות.

תודה גדולה לכולם, נתראה בסיבוב וגו פייסרס

אוהב מאוד

אהרן