עולה לשלוש הוא טור שבועי שלי (בתקווה) שבו אעלה על הכתב שלוש מחשבות / תהיות / מסקנות שעלו לי בראש ממשחקי הספרס בשבוע החולף. השם הוא רק רפרור לשלוש הנקודות: לא יהיו כאן בהכרח שלשות, אין חשיבות לסדר הנקודות, ולא תמיד יהיה פה ויקטור וומבניאמה.

השבוע כן.

1. המלך והמלכה

ויקטור וומבניאמה עושה חיים. בצל הדיווחים המדאיגים על ירידת קרנה של הליגה, לפחות בכל מה שקשור לנתוני צפייה, הוא בא לתת עבודה. במשחקי חג המולד, שאותם פתח וומבי בניו יורק, הוא נתן הצגה והיה לאחד מכוכבי הלילה. הוא כמעט קבע שיא נקודות במשחק בכורה בכריסמס כשקלע 42, רחוק 3 בלבד מווילט צ'יימברלין האגדי, והמשחק שלו בגארדן היה למשחק הפתיחה הנצפה ביותר מזה 13 שנה בערב החגיגי של הליגה, עם כמעט כפול מהצופים מהמשחק המקביל אשתקד.

אחת הדאגות של הליגה בכל הקשור לירידה בנתוני הצפייה, כך אומרים, היא העובדה שאין כוכבים חדשים. תסתכלו על כוכבי משחקי הכריסמס ותבינו לבד – לברון ג'יימס, סטף קרי, קווין דוראנט – שחקנים שבעוד שנה או שנתיים, או שלוש לכל המאוחר, כנראה כבר לא יהיו כאן. והצופים לא בדיוק נוהרים בשביל לראות את שיי גילגס אלכסנדר אם אתם זוכרים את הטור שלי מהשבוע שעבר.

אז לפחות במובן הזה וומבניאמה, כך עושה רושם, מוכן כבר לרשת את קינג ג'יימס, שחגג השבוע 40 חורפים על פני האדמה. לא רק על המגרש, גם מחוצה לו הוא מתחיל לפתח מניירות של כוכב, אבל לפחות בינתיים כאלה של כוכב שהקהל רוצה ויכול להתחבר אליו, לא כזה שמנותק מהעם. בסיום צמד המשחקים בניו יורק הוא פרסם ברשתות החברתיות הזמנה פתוחה לשחק נגדו שח בכיכר וושינגטון המפורסמת במנהטן והקהל נהר בהמוניו. השאלה היא מה ויקטור הולך להיות יותר לכשירש מלברון את התואר – מלך או צריח. או אולי בכלל מלכה.

2. צריח

יודע כל חובב שח שהמלך הוא אולי הכי חשוב אבל הכי חשוף בצריח. גם המלכה, על אף שהיא כל יכולה, בסופו של דבר מוקרבת לא פעם ולא יכולה לבדה. בין אם וומבי הוא מלך שזקוק להצרחה ובין אם הוא מלכה שצריכה חיפוי מצד הפרש והרץ, אין לו כרגע מספיק חיפוי בסגל של הספרס, והדבר שהכי חסר לו זה סנטר גיבוי שייתן לו לנוח ולהסדיר את הנשימה. הספרס בנו הרים וגבעות על תחייתו המחודשת של זאק קולינס בעונה שעברה, אבל ככל שנקפו הדקות הוא פשוט נראה לא שייך לליגה. בטח ביכולת שהוא מציג העונה. גם צ'ארלס באסי, הסנטר השלישי עם האינסטניקטים הטובים, פשוט לא טוב מספיק. וכך יצא שבמשחקים האחרונים וומבניאמה כמעט לא נח. הוא רשם 37 דקות מול מינסוטה, 36 מול ברוקלין ולמעלה מ-40 מול הניקס בחג. הממוצע העונתי שלו מטפס ועומד כרגע על 33 דקות, וגם אם זה לא מספר גבוה ביחס לכוכבי הליגה, נראה שבינתיים זה גבוה מדי בשביל וומבניאמה.

בכושרו הנוכחי הוא לא אמור לשחק רבע שלם, כמו שעשה ברבע האחרון מול מינסוטה, גם אם המשחק צמוד ובר השגה. זה עולה לו בהחטאות של סלים שאולי היה קולע, בכך שהוא מזייף בהגנה ובכך שגם בהתקפה הוא לפעמים טועה בקבלת ההחלטות. אין מה לעשות, צריך חמצן.

בהיעדר סנטר מחליף, או ליתר דיוק מתוך חוסר הרצון לתת דקות לשניים שיושבים על הספסל, הספרס נאלצו לשחק דקות ארוכות מול פילדלפיה, הניקס וברוקלין כשג'רמי סוהן מתופקד בתור הסנטר על המגרש. זה אולי עבד לפרקים מול הרכבים נמוכים, אבל זה לא צריך להיות המצב. בתמונת העניינים הנוכחית, הספרס צריכים עוד הרבה חיזוקים ושינויים בעיניי כדי להשלים את הסגל סביב וומבניאמה – עוד ווינג, פורוורד לספסל וגם מספר 2 שיכול לתפקד ככזה כל משחק ולא רק מדי פעם (ואולי על כך בטור הבא) – אבל מה שלדעתי הכי דחוף וחשוב, ואולי גם הכי קל להשגה במובן מסוים, זה סנטר גיבוי ל-15-20 דקות. בחלון הטריידים הנוכחי, כך נראה, יש לא מעט על המדף והמחיר שלהם לא בשמיים.

3. מט

לא הכרתי את אלעד זאבי ז"ל, שהלך לעולמו השבוע הרבה יותר מדי מוקדם. לא היינו חברים, מעולם לא נפגשנו ובטח שלא דיברנו או התכתבנו. לא ידעתי אם הוא אפילו מכיר אותי – ומי אני בכלל? אבל בכל פעם שקראתי את מה שכתב הרגשתי חיבור עז אליו, חיבור סביב הרגש המשותף של כולנו כאן, הקוראים והכותבים כאחד. תמיד קינאתי באלעד ז"ל. אולי יותר נכון לומר הערצתי מרחוק, כמו שאדם מעריץ להקה אהובה. רק שאלעד היה להקה של איש אחד. חלמתי לכתוב כמוהו, למצוא את הדרך לספר סיפור על שחקן שנה שנייה שאף אחד לא מכיר ועושה חיל, כמו שהוא עשה על דרק ווייט כשקנה את עולמי אי שם ב-2019.

כששמעתי על מותו נמלאתי עצב לא ברור שלא עזב אותי גם למעלה מיממה אחר כך. למה אני כל כך מתאבל מבפנים על בנאדם שלא הכרתי? מה כל כך כואב לי? ואז זה היכה בי: זה לא הגיל שאנחנו חולקים, וגם לא האהבה לכדורסל. אני פשוט מתאבל על כך שלא אזכה עוד לקרוא ממנו אף כתבה. כמו כשמסיימים סרט או ספר אהוב, או סדרה, ורוצים עוד מאותה יצירה, כך אני משתוקק לקרוא עוד מהכתיבה של אלעד, שתמלא אותי בהשראה.

אז לזכרו של אלעד אני מבטיח פה לעצמי לרגל השנה האזרחית החדשה שתמיד אשתדל לכתוב בצורה הכי טובה שאוכל, כי בעיניי זו המורשת שלו – להעביר את הסיפור שמאחורי הכדור הכתום הזה, שמשגע את כולנו ולגרום לנו להתאהב בכל פעם מחדש בכדורסל.

נ.ב.

מסתבר שאתמול חגגתי שש שנים לדורבן. מזל טוב לי. אני עדיין אותו איציק גרינוולד-מבטח ומקווה שאתם עדיין נהנים כאן.