עולה לשלוש הוא טור שבועי שלי (בתקווה) שבו אעלה על הכתב שלוש מחשבות / תהיות / מסקנות שעלו לי בראש ממשחקי הספרס בשבוע החולף. השם הוא רק רפרור לשלוש הנקודות: לא יהיו כאן בהכרח שלשות, אין חשיבות לסדר הנקודות, ולא תמיד יהיה פה ויקטור וומבניאמה.

השבוע כן. הרבה וומבניאמה.

1. (ה)כבוד הרב

שחקן השבוע במערב, ויקטור וומבניאמה, הוא תופעה שחוצה כבר כל מגזר. דתיים, חילוניים, דמוקרטים, רפובליקנים – האוהדים מצביעים ברגליים ובידיים. לא טייטום האלוף, לא יוקיץ' הדבר הכי קרוב שיש לנזר הבריאה מבחינת חוכמת משחק, וגם לא סטף קרי שעדיין מעמיד לי שיערות בידיים כשאני רואה אותו נותן משחק – ויקטור עוקף את כולם כשהוא רק בעונתו השנייה ומתמקם במקום השלישי בתור השחקן שהאוהדים רוצים לראות. כמובן שהמספרים מבוססים על נתוני צפיות בסרטוני היילייטס – כי אין דרך באמת למדוד כמה מהאנשים שבאים למשחק או צופים בו בטלוויזיה עושים את זה דווקא בשבילו – אבל שלשום במשחק מול פילדלפיה נצפה בקהל ילד מקומי שמניף שלט עם הכיתוב "כל מה שאני רוצה לכריסמס זה תמונה עם ויקטור".

לא סתם הליגה בחרה לשבץ משחק של הספרס בלוח משחקי הכריסמס. אוקלהומה סיטי וקליבלנד – השתיים שמובילות את הליגה בקונפרנסים שלהן העונה לא זכו לכבוד הזה ויבלו את החג הכל כך חשוב לאמריקאים בבית, עם המשפחה. אפשר אולי להגיד מילא קליבלנד, שאף אחד לא ציפה שתדרוס ככה בפתיחת העונה, אבל אוקייסי היא תופעה כבר שנתיים, שג"א מפלרטט עם ה-MVP ואולי אף יזכה בו העונה, ולפחות כשנקבע לוח המשחקים היה לה גם את צ'ט, עוד שחקן שהוא תופעה.

אז זהו שלא.

מבחינת האמריקאי הממוצע, ויתקנו אותי אם אני טועה הכתבים שלנו שפרוסים ברחבי היבשת, כולל ד"ר מנחם הנפלא, המאזן של קליבלנד לא משנה. גם לא המאזן השלילי של פילדלפיה, לצורך העניין, שכן תשחק בחג. כשהאבא הממוצע יושב עם ילדיו בכריסמס – אחד משני ימים יחידים בכל השנה שבהם שום דבר לא פתוח באמריקה, כולל סופרים – הוא רוצה לפתוח את הטלוויזיה ולראות את לברון. לצפות בסטף. להתלהב מיאניס ומג'ה. וגם, כפי שמלמדים אותנו נתוני הצפייה, לראות את ויקטור וומבניאמה חוסם במספרים מפלצתיים ועושה דברים ששחקנים בגובה שלו לא עושים.

2. מה הוא עושה מה

כשאני מדבר על זה שהוא עושה דברים ששחקן כמוהו לא אמור לעשות, אני לא מתייחס לחסימות, למרות שגם בתחום הזה הוא עושה הישגים שחבל על הזמן. כבר עכשיו, כשאנחנו אפילו לא עונה וחצי לתוך הקריירה שלו, יש לו יותר חסימות בקריירה מ-91% מהשחקנים בתולדות הליגה. כן, בליגה שקיימת כבר עשרות שנים וומבי ממשיך לעשות דברים ששמורים למתי מעט, בין אם הם בגובה שלו או לא, ובשבועות מסוימים עושה דברים בפעם הראשונה בתולדות הליגה.

הנה רשימה חלקית של הישגיו רק מהשבוע האחרון – ונתחיל דווקא ממשהו שעשו קצת לפניו, אבל הוא הצעיר מכולם:

יש גם הישג בלעז:

השלישי בהיסטוריה:

והנה סתם היילייט בשביל הפאן

3. רוצים עוד?

אפשר להגיד שחלק מההישגים שנתתי כאן הם סתם נתונים שאמריקאים אוהבים לזרוק, ואני מקבל באהבה את הביקורת הזו, אבל גם אם הם לא באמת הישגים פר אקסלנס, הם לכל הפחות מלמדים אותנו עד כמה מדובר בשחקן שהולך להיות משהו וואו, אם הוא לא כבר. קחו עוד נתון: וומבי קלע השבוע את השלשה ה-200 בקריירה, אחרי 94 משחקים בלבד. לסטף פריקינג קרי זה לקח 100 משחקים. זה מעיד יותר על התקופה ועל ריבוי השלשות מאשר באמת על סטף קרי, אבל זה גם מעיד על כך שוומבי הוא לא סתם עוד גבוה שיתגלגל לדאנק מתחת לסל אלא כזה שמתאים את עצמו למשחק המודרני והופך להיות איום התקפי של ממש.

ב-15 המשחקים האחרונים, מאז שאותו "סקאוט" אנונימי במערב ביקר את היכולת ההתקפית שלו, וומבי קולע קרוב ל-30 נקודות למשחק בלמעלה מ-40% מחוץ לקשת. זה כבר לא אנקדוטה של משחק או שתיים, למרות שבמספרים קטנים כאלה מספיק משחק של 1 מ-7 בשביל להוריד את הממוצע באחוז וקצת. אגב גם אני מדי פעם מבקר אותו, ואוכל את הכובע, אבל אני באמת חושב שאנחנו עוד לא רואים את הגרסה המוגמרת של וומבניאמה. הנה, רק השבוע ראינו אותו חוסם 7 פעמים במחצית הראשונה מול פילדלפיה – בדרך אולי לשבור את שיא החסימות לשחקן ספרס במשחק (שלא שייך לאדמירל, תתפלאו, אלא דווקא לג'ורג' ג'ונסון מ-1981, שחסם 13). אבל במחצית השנייה תשו כוחותיו, או ליתר דיוק הוא רצה לשמור אותם. הוא היה פנטסטי באותו משחק, הגם שהספרס הפסידו, אבל חסם רק פעם אחת במחצית השנייה.

מעניין מה הוא יעשה היום בצהריים. ג'וש הארט כבר מחכה לו במדיסון סקוור גארדן…