זר, לו היה נכנס לאתר הופס וקורא אותו, היה מוצא את עצמו מבולבל. מצד אחד המון אהבה, ותשוקה, ויידע. עשרות (אולי מאות) אנשים מבוגרים יותר או פחות שמשקיעים כמעט בכל יום בפוסטים, כתבות ותגובות. ומצד שני, כשהוא קורה את מה שנכתב, את ה"בבון", ה"אין BA", "קליר פאת'" ועוד…הוא בוודאי שואל את עצמו – למה? או בשתי מילים – למה לעזאזל. כי למה לעזאזל שיתכנסו וישקיעו אנשים מבוגרים בעיקר בשביל להתלונן, בשביל להביע את הדחייה על גבול השנאה והמון בוז. הרי יותר פשוט לא להסתכל ולא לעקוב אחרי מה שאתה מתלונן וסובל ממנו. ובכלל, מה לזה ולספורט?

ובאמת, התצורה המודרנית של הספורט – ואני מתייחס פה בעיקר לענפי הכדור המרכזיים – מרחיקה אותנו הצופים מרחק ניכר מהניצוץ שבגללו התחלנו לאהוב ספורט. לתמצית שהביאה אותנו לספורטק (או כל מגרש עירוני אחר) לשעות של כדרורים, קליעות, דחיפות, צעקות, חיבוקים והרבה תשוקה לנצח. ובכלל מה הקשר בכלל בין הילד שהיינו שלא נפרד מהכדור, שלא החמיץ ידיעה על אליל ילדותו ולתאגידים (הייתי חייב…) העיסקיים שמהווים את הספורט המודרני. טלנובלות החליפו את המערבונים.

ולי, עדן החזיר את הניצוץ. התחלנו לעבוד יחד לפני כשנתיים. לי, כעובד יחסית מבוגר בתוך עולם הסטרטפים שמאכלס המוני בני עשרים ושמונה עלומי שם זה היה בסך הכל עוד עובד שסביר להניח שעולם המושגים שלנו, והתוכן שונים בתכלית. אבל מתישהו, ככה במקרה, יצא לנו לדבר על פדרר, ועל נדאל ועל דיוקוביץ' – והייתה שם תשוקה. הוא דיבר עליהם, בצורה שאני מעולם לא הייתי יכול, ועם אנרגיה שאני מכיר טוב מאיך שאני מדבר על פרוויס שורט, על שביט אלימלך ועל גיבורים אחרים שלי. אז תגיד, שאלתי את עדן, שיחקת פעם טניס שאתה יודע לדבר בכזו מקצוענות? מולי נצנצו זוג עיניים – "שיחקתי, והייתי יכול להיות אדיר!"

ועכשיו לקצת רקע:

עדן שיחק טניס בצורה איטנסיבית עד גיל 15, ואז, החיים, ובעיקר הצופים משכו אותו לכיוונים אחרים. כאיש עם שאפתנות ויכולות ללא גבולות, בצבא עשה תפקיד משמעותי מאוד וממנו המשיך ללימודים מדעיים באוניברסיטה ולתואר שני בפיסיקה באנגליה. בחור רציני. ובכל השנים האלו, כחוט השני, ליווה אותו הטניס  בתחנות חייו. נבחרת האוניברסיטה בתל אביב, ייצוג האוניברסיטה באנגליה בטורנירים רישמיים ומעונבים. בן לוויה נאמן, שנוכח מאוד בחיים, אבל תמיד בסוג של ביישנות. כאילו הטניס הוא חברה מיתולוגית שמזכירה לך – אנחנו עוד לא גמרנו, יש היננו משהו שלא נפתר עד הסוף.

בחזרה להווה. מצאתי את עצמי מתחיל להתעניין יותר בטניס, בונה את הידע שלי מחדש כדי שנוכל לדבר. אני אוהב לדבר על ספורט, אתה לומד על האדם איתו אתה מדבר באותה מידה שאתה לומד על הספורט שעליו מדברים. ושיחות על ענפי הכדור המובילים, הפכו כבר, כמו שכתבתי למעלה, לסוג של טלנובלה או דו"ח רווח והפסד שכזה. וזה כיף, אבל איבד מהאיזון (האיזון העדין של ספורט ומה שמסביב לו). אז אנחנו מדברים על טניס, על הזכות שלנו לראות את שלושת הגדולים, על מארי ודל פוטרו ועוד ענקים שנקלעו לתקופה שבה ענקים מתגמדים בפני האגדיים. ובכל השיחות, תמיד מן צוויץ קטן שכזה מצידו – הייתי יכול. הייתי יכול להיות מקצוען, הייתי יכול להיות להילחם, להשתפר. ולאורך הזמן, ליד השולחן שלו בעבודה, אני מתחיל לראות מחבט באינטנסיביות עולה, תיק טניס שנראה שממהר לאיזה אימון. לדבר על ספורט זה נחמד, אבל לדבר על ספורט שאתה עוסק בו זה כבר ממש ניצחון. 

ואז, לפני כחודש, אנחנו עומדים במטבחון (האם אפשר לכתוב על סטארטאפ בלי לציין את המטבחון?), ועדן זורק לי באגביות – אגב, נרשמתי לאליפות ישראל. "אליפות ישראל לסיניורים" אתה מתכוון אמרתי לו.

מבט של בוז נשלח אלי, "אני רק בן 30…אליפות ישראל בטניס, האמיתית". תראה הוא אומר לי, מאז שפרשתי יש לי את הקול הזה בראש שאומר שהייתי יכול יותר, שלא הגעתי לחצי ממה שהפוטנציאל, ויאללה, אני לא רוצה שזה יישאר לי בראש.

וככה, משיחות פילוסופיות על הטניס, מהתאורייה – עברנו לדבר על הפרקטיקה של אוהבי הספורט. על חלום שלא ממומש במגרש המרכזי בווימבדון אלא מתחיל בטורנירי הכנה יחסית נידחים מול בני 18 בעלי התלהבות. משחק ההכנה האחרון הסתיים בתבוסה מהדהדת. "לא נורא" כתבתי לעדן בהודעה, העיקר ששיחקת. והתשובה שלו, הפילה לי את האסימון. זה למה אנחנו אוהבים ספורט.

"בתכלס באתי בגישה שלא אכפת לי לנצח או להפסיד, העיקר לשחק התקפי. ככה היה לי כל הילדות גם.

No more

מעכשיו רק ניצחון בעיניים בכל תחרות שיש"

והוא התחיל לנצח. כדי להעפיל לאליפות ישראל מסתבר שצריך לנצח ארבעה סבבי מוקדמות. ועוד בירושלים.

ואומנם אנחנו מדברים על ספורט, אבל כמובן לא חיים בוואקום. וכשכתבתי לו בהצלחה לפני הסיבוב הראשון, המציאות התערבבה בחלום. "אני עם האנגאובר מטורף מיום הולדת של חבר אתמול, והילדה לא ישנה כל הלילה, מקווה לתפוס תנומה ברכבת"

האינסטינקט שלי היה לנזוף בו על חוסר הרצינות שלו, להזכיר לו שהוא כבר עירב יותר מידי אנשים בסיפור הזה – והוא לא יכול להיות אנוכי ולעשות רק מה שטוב לו…ומה איתי, ועם האחרים שחיים את חלום המקצוענות דרכו?? אבל הסתפקתי ב- יאללה תן בראש קצר. 

היריב בסיבוב הראשון כנראה היה בהאנגאובר משמעותי יותר -ולא התייצב למשחק. 

One down, three to go