בשעה טובה ומוצלחת, פרויקט הפריוויו העונתי נפתח עם האלופה המכהנת, בוסטון סלטיקס, ועם יוסי ברקלי, שהיה שם בטי די גארדן לאורך העונה והפלייאוף וב-3 משחקי הבית של בוסטון בשלב הגמר.

מאזן בעונה שעברה: 64- 18 (80- 21 כולל הפלייאוף)

העונה שעברה: 

העונה שעברה הסתיימה עם דגל מספר 18 לסלטיקס בעונה שהייתה דומיננטית מההתחלה ועד הסוף. פורזינגס והולידיי שהגיעו לפני פתיחת העונה שעברה השתלבו מיידית בקבוצה ויצרו את החמישייה החזקה בליגה (לטעמי) והכי דומיננטית (המספרים לא משקרים) מתחילת העונה ועד סופה. תחת הנהגתו של מזולה, בוסטון הפכה לתבנית של קבוצת אנליטיקס – זריקת שלשות בקצב אינטנסיבי עם 42 זריקות כאלו במשחק, כאשר כל החמישיה (והשישיה, והשביעייה…) יודעים לשחק הגנה חזקה ולזרוק לשלוש. הסלטיקס נהנו במהלך השנה ממזרח לא חזק, שלא היווה תחרות על המקום הראשון, ומשלב מסויים נראה היה שהמשחקים מנוצלים להכנה לפלייאוף, עם הגבלת פורזינגס, וניסיון לבנות צוות מחליף – בעיקר פריצ'רד והאוזר שייתן מנוחה נכונה לחמישייה. את הורפורד לא היה צריך לבנות. 

במהלך הפלייאוף, הידוע בכינויו באתר הופס "הסלטיקס לא שיחקו מול אף קבוצה בריאה ולכן האליפות שלהם נתונה למשטור של כוכבית במינימום" – או בשמו הנפוץ – אליפות – נפצע לו פורזינגס והוכיח ש: א. לא רק לקבוצות שמשחקות מול הסלטיקס נפצע הכוכב. ב. שההרכב שלהם כל כך חזק, שהוא מספיק, ברוב הסדרות גם עם "נגיעות" פורזינגס. בראון העלה את מעמדו עם MVP כפול במהלך הפלייאוף, הולידיי ווויט מסמרו את מעמדם כשחקנים הלא כוכבים שכל קבוצה רוצה (אפילו נבחרת ארה"ב רצתה) וטייטום, אוי טייטום מה נגיד עליו? אולי שהכל השנה השתנה ונשאר בדיוק באותו מקום? לטייטום יש את האליפות המיוחלת, אבל כזו שהשאירה סימני שאלה סביבו כאלפא. ואולי זה רק בראש שלנו הצופים. 

הגיעו / עזבו / סגל: 

"הרכב מנצח לא מחליפים". בניגוד למה שקורה בדרך כלל, הסלטיקס הצליחה לשמור על רוב הסגל ולא עשתה הרבה שינויים (נדוניה לבעלים החדש – התמודדות מיידית על האליפות). שאף שחקן משמעותי לא עזב את הקבוצה, מה שכולל הארכת חוזה לטייטום, וויט והאוזר, כשהולידיי האריך חוזה עוד לפני הפלייאוף, והשניים שסיימו חוזה, קורנט וטילמן, קיבלו שניהם חוזה חדש. בגזרת הדראפט – צירפו הסלטיקס את הגארד ביילור שאיירמן, שיחגוג 24 בקרוב ומגיע מוכן יותר לתרומה מיידית מרוב הרוקיס האחרים.

המאמן:

ג'ו מזולה – שנה שלישית בקבוצה. אחד הפרדוקסים הגדולים כאוהד ספורט, הוא העליונות המקצועית וההבנה המוחלטת במהלך המשחק שיש לי כצופה – ותמיד, איכשהו, חסרה למאמן הקבוצה שלי. עוד מתקופת תינוקות קשטן הייתי תולש סערות בתסכול כאשר קשטן, לא זיהה כמוני, מוקדם את מהלך המשחק וחיכה עם החילופים לדקה ה-78, לפחות. וגם עם ג'ו מזולה זה לא שונה. חילופים שמגיעים מהבית ולא מרגישים שהם בהכרח בתגובה לנעשה במשחק, המון שלשות, ואלמנטים סטטיסטיים אחרים – מי שלא שמע את מזולה מסביר בשברי אחוזים את הצורך לזרוק מיד אחרי ריבאונד התקפה – לא מבין את חשיבות המספרים עבור המאמן. אבל מזולה מביא הרבה יותר מזה, הוא משרה רוגע על הקבוצה, כזה שמסרב להתרגש גם במעמדים גדולים. הוא מביא בטחון ואמונה שאם הקבוצה תשחק כמו שהוא מתווה היא פשוט תהיה טובה יותר, והוא לא עושה עניין מדברים. יהיה מעניין מאוד לראות את ההתמודדות שלו עם "העונה שאחרי", בעיקר על רקע התחזקות היריבות מהמזרח. 

העונה שתהיה:

 הדבר החשוב ביותר שקרה לקבוצה לקראת העונה הזו הייתה האולימפיאדה. סטיב קר והצוות של נבחרת ארה"ב העלו את הסיכוי לאליפות נוספת של הסלטיקס במאות אחוזים. מי בכלל זוכר עכשיו את כל הדיבורים מסוף השנה שעברה על מתחים שהיו או יהיו בין בראון שזכה בשני האם.וי.פי לבין טייטום שנחשב לשחקן הבכיר בקבוצה. בלי האולימפיאדה, העונה הזו הייתה עלולה להתדרדר לקרב אגואים משמעותי בין שניהם. אבל אז הגיע הקיץ.

זה התחיל בפרישה של קוואי ובהזמנה של וויט על חשבונו של בראון. לא ממש על חשבונו, כי בחרו את השחקן המתאים לסגל, ולא את הכי טוב שבחוץ – אבל הצ'יפ אותו צ'יפ והכתף אותה כתף. "בראון הושפל" ולא זוכה להכרה כאחד הטובים. אם לא הייתה  האולימפיאדה עצמה – זה היה יכול להיות הרסני לקבוצה. אבל אז הגיעו המשחקים, ובהם טייטום לא ממש קיבל דקות, כולל ייבוש מוחלט במשחקים מסויימים.  וכך, הנרטיב אותו הכי אוהבים בקבוצות הספורט של בוסטון – כל העולם נגדנו, קיבל חיזוק משמעותי והבטיח שלבוסטון יש השנה המון מה להוכיח. וזה חשוב. זה חשוב כי ירידת המתח שהייתה צפוייה כנראה כבר לא תקרה והסלטיקס יבואו להראות לכולם מה הם שווים. זה גם חשוב כי הסלטיקס נמצאים בתהליך מפתיע של מכירת הקבוצה. כן ממש אחרי האליפות העמידו הבעלים את הקבוצה למכירה ובמצב רגיל זה יכול לנוציא מהפוקוס את הקבוצה והצוות.

ומעבר לזה יש גם כדורסל. הדבר המרכזי הוא שלמרות תהליך המכירה, הקבוצה החתימה את כל השחקנים המשמעותיים. קבוצה אלופה שלא איבדה אף שחקן מוביל או משלים. הנקודה הכדורסלנית המשמעותית ביותר היא הפציעה של פורזינגס שצפוי לחזור "בסביבות נובמבר / דצמבר". אז נכון שבשנה שעברה גם בלעדיו הקבוצה לא מאוד התקשתה – אבל את החשיבות שלו ראינו במעט שהוא שיחק בסדרת הגמר ולמרות זאת היה משמעותי. במזרח החזק של השנה, העדרותו של פורזינגס יכולה להיות ההבדל בין שיוט למקום הראשון במזרח לבין מלחמה על ביתיות.

פציעתו של פורזינגגס מדגישה גם את חשיבותו של הארפורד (ראו גם בתור של עמיחי) – מבוגר בשנה נוספת, ובלי הסנטר הפותח הלחץ עליו יכול להיות משמעותי. לא יהיה מפתיע אם בוסטון יבצעו רוטציה בעמדת הסנטר בחמישייה כשגם קורנט, טילמן וקייטה יקבלו הזדמנות לפתוח.

וזוהי גם החוליה החלשה המשמעותית בבוסטון, לאור הגיל והכושר בשאר העמדות – לא צפויה ירידה כלשהי ביכולת, אם כבר – הביטחון שנצבר באליפות רק יישפר את טייטום, בראון, הולידיי, וויט, האוזר ופריצ'רד. אבל עמדת הסנטר, בהינתן פציעתו של פורזינגס, הגיל של הורפורד והיכולת של טילמן ושל קייטה יכולה להתברר כעקב אכילס להרכב המאוזן.

ההרכב שנשאר יהיה עדיין אחת מהחמישיות החזקות בליגה, עם גמישות הגנתית מרשימה  וכשרון התקפי. וכאן מגיעה הנקודה השנייה שיכולה להחשב כנקודת תורפה – העומק. אני מאוד אוהב את פריצ'רד והאוזר, אבל שניהם היו פחות יציבים בפלייאוף, ומזולה יהיה חייב לוודא שהוא משלב יותר שחקנים במהלך העונה ובונה ספסל משמעותי יותר.

ועכשיו – להימורים:

תחזית פסימית – פורזי לא חוזר עד ינואר, הארפורד חווה נפילה חופשית, תהליך מכירת הקבוצה מייצר הרבה רעש ובראון הולך עם ראש בקיר כדי להוכיח שכל מי שזלזל בו טעה (ובכך מוכיח את ההפך). במקביל אינדיאנה התבגרה בשנה, טיבס מחלק את הדקות בניקס כך שהם מגיעים רעננים לפלייאוף, ופול ג'ורג' עושה מפילדלפייה מפלצת. הסלטיקס גומרים במקום השלישי במזרח, ומודחים בסדרת חצי גבר כואבת בידי אמביד שמנצל את החלל הריק בעמדת הסנטר.

תחזית ראלית – הוועדה בעמדת הסנטר מספיקה לסלטיקס למקום הראשון במזרח, כיאה לקבוצה שרצה כבר כמה שנים ומחוברת היטב. הקבוצה מגיעה לפלייאוף עם פורזינגס בריא והאורפורד אחרי חלוקת דקות שלא שחקה אותו במהלך העונה. הפלייאוף במזרח קשוח, אבל אחרי שניו יורק מדיחים את פילי בחצי הגמר (שבעה משחקים, מכות, נשיכות ושריטות), הניקס פוגשים בסלטיקס רעננים יחסית ובעיקר כאלו שיודעים לזרוק על ברונסון וברידג'ס מגנים אישיים מעולים ומתחלפים והסדרה הולכת לבוסטון בשש. מכיוון שזו התחזית הראלית ולא האופטימית – אשאיר את סדרת הגמר בסימן שאלה. בין אם זו סדרה חוזרת נגד לוקה משודרג בקליי, סדרה מול או.קי.סי שנראה שעשו התאמות קשיחות והגנה בקיץ או אולי מינסוטה, כל תוצאה אפשרית ובתחזית הראלית אנחנו לא מבטיחים אליפות.

תחזית אופטימית – זה הולך יותר קשה מהשנה שעברה. המזרח התחזק, עמדת הסנטר לא יציבה, אבל כל זה רק מחזק את הסלטיקס ואת מזולה שמנצל את העונה להרחבת הרוטציה לתשעה שחקנים שיכולים לתרום בכל רגע. ההגנה של הסלטיקס נותנת עונה היסטורית וטייטום מחליט להראות שהוא בין חמשת השחקנים הטובים בליגה בלי שאלה. ניו יורק מקשה על הסלטיקס בגמר המזרח, אבל בשום שלב לא נראה שהיא מאיימת עליה באמת. בגמר מתברר שמה שהיה הוא שיהיה – הסלטיקס מוכשרים מידי, בטוחים מידי וטובים מידי. ולמרות שאוקלהומה מגיעה אחרי ריצה הסטורית במערב, רעבה להצלחות וקשוחה – הסלטיקס פשוט טובים מידי. שיי גילגוס לומד על בשרו מה זה אומר שיש לך ארבעה שומרי ברמה עילית. והסלטיקס לוקחים את האלפיות השנייה בארבע – שתיים החלטי. טייטום אמ.וי.פי של הגמר.