יצא לי לראות לפני מספר שבועות את הווידיאו של המרוץ ל100 מטר שנערך בעקבות התערבות בין שני שיאני עולם: מונדו דופלנטיס, שיאן העולם בקפיצה במוט וקרסטן ורהולם, שיאן העולם בריצת משוכות. זהירות ספוילר: דופלנטיס ניצח בתוצאה של 10.37 שניות ו-ורהולם קבע 10.47 שניות.

למי שלא יודע, המרוץ הזה נערך בעקבות התערבות בין השניים (שהם חברים טובים) באימון לפני שנה. ולמען המרוץ הזה נוצרה הפקה גרנדיוזית באצטדיון, שבשיאה כל אחד מהם נכנס לאצטדיון, כאילו הוא בקרב אגרוף. שואו במיטבו? על כך יהיו אולי חילוקי דעות, אבל סביר שכולם יסכימו שזהו שואו במירבו!

עוזי דן פרסם בעקבות המרוץ הזה פוסט בפייסבוק ובו הוא כתב שיש לו דל"פ (דיעה לא פופולרית) האומרת: "יש הבדל בין טראש-טוק שמוביל להתערבות ותחרות, בכל רמה, בכל ענף לבין מה שמונדו ו-וורהולם, שנים מהגדולים ביותר, עשו. זה צעד מסוכן בהפיכת ספורט לבידור, מה שקורה כמובן בענפים מסויימים, ומדרון חלקלק עליו ניצבת אפילו המלכה."

בדיון שהתפתח בפייסבוק, ענה לו שדר הספורט רן מלובני "זה בדיוק העניין. להפוך את האתלטיקה לבידור ושני האתלטים הגדולים האלה הציגו יכולות אתלטיות ששוות ריצת ראש בראש. לא היית סקרן לדעת כמה מונדו מהיר? ועד כמה קארסטן מסוגל להיות מהיר ברבע הראשון של הריצה שלו? זה מרתק. ואתה צודק, יהיו עוד… אולי תתרגל בעתיד"

ולכך עוזי דן הגיב: "אם שדר האתלטיקה הבכיר חושב שצריך להפוך את הספורט מספר 1 בעולם לבידור ובעד עוד הרבה כאלו בעתיד אז הבעיה גדולה משחשבתי"

ובעקבות כל תגרות המילים האלו הפילוסוף הזעיר ששוכן דרך קבע מאחורי תנוך אזני השמאלית התחיל לחשוב: האם יש בכלל הבדל בין ספורט לבידור? האם אי פעם היה מצב בו ספורט לא היה בידור? האם לא כל משחק הוא בידור?

בוויקיפדיה הספורט מוגדר כ"ענף בידור ופנאי הכולל פעילות גופנית שבה מאמנים או משפרים מיומנויות או כישורים גופניים, ושמטרתה השתתפות בתחרות, לבידור עצמי או להנאה בדרכים אחרות."

מקור הספורט מוגדר שם כ"פעילות שנועדה להבטיח את הישרדות המין האנושי כגון ציד, דיג ומשחקי ילדים שנועדו להגביר את כישורי המוטוריקה שלהם, השתתפות פעילה בחיי הקהילה ועוד."

ואכן, ביוון בעתיקה האולימפיאדה, לדוגמא, נועדה גם לטיפוח הגוף, גם כטקס דתי וגם כאירוע פוליטי פנימי ובינלאומי.

ברומא העתיקה הוטבע המונח "לחם ושעשועים" (בלטינית: Panem et Circenses) נטבע על ידי הסאטיריקן הרומאי יובנליס (Juvenal) ברומא העתיקה, במאה ה-1 לספירה. המונח מתייחס למדיניות ההנהגה הרומאית אשר סיפקה אוכל (לחם) ושעשועים (משחקים גלדיאטוריים ותחרויות אחרות) להמונים, במטרה להשקיט את העם ולמנוע מחאות.

אך אין זה משנה אם המטרה היא דתית, פוליטית, או מניעת התקוממויות, אין זה מהותי אם הספורט כלל שפיכות דמים או לא, ברגע שנערכה תחרות שנצפתה על ידי קהל, הספורט הפך בראש ובראשונה לבידור.

ואולם יותר מכך, ברגע שהותר קיומו של קהל, נוצרה באופן אוטומטי החלוקה בין "הם" ו"אנחנו" בין "אנחנו" וכל האחרים שהם לא אנחנו. יש הטוענים שזה כי בני אנוש הם יצורים חברתיים שחיים בלהקות, ומכך שיש את הלהקה שלך, ויש את כל השאר.

אני לא מכיר שום ספורט שאין בו חוקים, ואם יש חוקים שקובעים מה אמורים לעשות, יש גם יותר מדרך אחת לעשות דברים, ולעתים יש מאות ואלפי דרכים להגיע אל היעד הרצוי.

ברגע שיש דרכים לרבות למטרה, יש אצל כולנו עמוק עמוק בנפש האנושית, משהו שמדרג את הדרכים, ואחת מאופני בדירוגים הוא אלמנט היופי.

לא ניכנס למהו יופי, נאמר רק שאצל כל אחד מאיתנו, לא משנה מי, אם הוא יצפה בשתי פעולות או יותר הוא ידרג אותן אוטומטית לזו שיותר יפה ולזו שפחות, וחלק מהפעולות שתראה בחייך תהיינה יפות במידה אדירה.

יש הטוענים אגב, שהחלק הזה של המדרוג, הוא תולדה מכך שבני אנוש חיים בלהקות שכוללות מדרג. הביטוי "זכר אלפא" הוא דוגמה למדרג הזה. אז אם יש מנהיגים ומונהגים, אם יש ששווים פחות ויש ששווים יותר בקרב בני האדם, ברור שכך יהיה גם לגבי פעולותיהם.

ומכך נראה כי הספורט, לפחות מבחינה זו, הוא חיקוי של מהות האנושות: בידור בו בודדים או להקות מתחרים על מיקום במדרג, מיקום שמתבטא הן בתוצאות בהווה ווהן במיקום לאורך זמן, ויודעים מה, גם או אפילו באופן הביצוע.

הפילוסוף הזעיר ששוכן דרך קבע מאחורי תנוך אזני השמאלית קובע נחרצות ששורש הדיון בין רן מלובני לעוזי דן נטוע בעובדה המצערת שלא תמיד היפה ביותר הוא גם היעיל ביותר. אני בטוח שעוזי דן יעדיף שיא בסגנון מופלא, אך אני גם בטוח שהוא יעדיף שיא משעמם על פני סגנון מופלא שלא יסתיים בשיא. העדפה שאינני בטוח שרן מלובני שותף לה.

אבל זה קצת יותר מזה. יש הרואים בספורט מעל לכל בידור, ויש הרואים בו הילה של קדושה – כמעט דת. חשבו על כך, משך שנים רבות ההשתתפות באולימפיאדות היתה מותרת לכולם בתנאי ש… מקצועם לא היה ספורט. (ההשתתפות הספורט נאסרה על ספורטאים מקצועיים, זה לא קצת (הרבה) צורם באוזן?) רוצה לומר שספורט אמור להיות מיועד לחובבנים ולא למקצוענים. ספורט, ע"פ הדוגלים בדעה זו, הוא דת שהיחידים שנאסר עליהם לעסוק בה הם "כהני הדת", אלו שמקדישים את כל חייהם ל"דת" הספורט.

ודת פירושה קדושה. ודת פירושה שערכי דת הספורט נעלים על ערכי הבידור. ולפחות לטעם הפילוסוף הזעיר ששוכן דרך קבע מאחורי תנוך אזני השמאלית, עוזי דן מבכה את אבדן האמונות הישנות של דת הספורט, ואת תפישת מקומן על-ידי סט אמונותיה של "דת הבידור".

ובעוד דת הספורט מקדשת את הספורטאים, הרי אם חושבים על כך לעומק, נוחתת עלינו ההבנה שדת הבידור מקדשת את הקהל שבאצטדיון ובבית, והספורט והספורטאים הם עבורה רק כלי – אחד מני רבים – כמו תיאטרון ומופעי סטנד-אפ וקולנוע לבידור ההמונים.

יכולתי להמשיך ולהתקשקש עוד ועוד עם הפילוסוף הזעיר ששוכן דרך קבע מאחורי תנוך אזני השמאלית, באמת שיכולתי, אבל השעה מוקדמת מדי והשמש עוד מעט תעלה, אז במקום זאת אשאל נא אתכם: מה אתם חושבים? וביתר פרוטרוט:

מה אתם חושבים על המחלוקת בין עוזי דן לרן מלובני?
מה אתם חושבים שהספורט צריך להיות?
ובעיקר: לאיזו מהמגמות אתם חושבים שהספורט יתפתח?