ראיתי סרטון שקובע שקשה לעשות שינוי בגיל מבוגר (נכון) ושהמבוגרים איבדו את השאיפה להגשים את חלומותיהם. אז ניסיתי להיזכר אילו חלומות היוו לי בנערותי, ופתאום הבנתי שאף פעם לא היו לי חלומות!

לסרבים, לעומת זאת, ובעצם לכל נבחרת כדורסל באולימפיאדה (ומחוץ לה) יש חלום: לנגח ולנצח את נבחרת ארה"ב. הם לא מעיזים לחלום על להביס את ארצות הברית, רק לנצח, תודה. זה יספיק!

זה הגיוני וזה ראוי, הרי לא עולים לתחרות ספורט כדי להפסיד, והרי ללא החלום הזה אין, בעצם, הצדקה לקיומו של הספורט.

אז הסרבים, בשורה התחתונה, הגיעו לכמעט. והאמת היא שחלק משמעותי מאוד מהעולם קיווה שהם ינצחו.

למה? גם כי יש אנטגוניזם אוטומטי כלפי המנצח הנצחי, גם כי יש לאנשים הזדהות אוטומטית עם האנדרדוג, אבל בעיקר כי יש אצל אנשים טינה מובנית אל מול הידיעה שהתוצאה ידועה מראש. זה נותן להם תחושה של "משחק מכור", ולא פלא שאנשים לא אוהבים את זה.

אבל שחקני נבחרת בכדורסל הם מהסוג שתמיד חלם, חולם ויחלום.

חלומות – ובמיוחד חלומות ילדות – כך לפחות אני חושב, הם פריבילגיה של אנשים ששפר עליהם מזלם ושל אלו שטבעו בתהומות הצרות והקשיים. אוריאל דסקל כתב בפייסבוק שלו על קטי לדקי בין השאר את הדברים הבאים:

"בראיון הסיכום שלה ב-CNN היא סיפרה שההורים שלה הגיעו לפריז על חשבונה כי היא ראתה את "ההקרבה שלהם כחברים לקבוצה".
אביה הוא עורך דין בכיר בוגר ייל והארוורד, אמא שלה, שחיינית לשעבר בקולג'ים ואחיה, גם כן בוגר הארוורד – כולם מאוד אמביציוזים ומאז שלדקי היתה בחטיבת הביניים התעוררו בכל בוקר ב-4 בבוקר כדי לסייע לבת הקטנה להיות הכי גדולה שהיא יכולה להיות.
"ההורים שלי, המשפחה שלי, הם התעוררו ב-4 בבוקר כדי להכין לי ארוחת בוקר מהירה ולהסיע אותי לבריכה כדי שאוכל להתחיל להתאמן ב-4:45" סיפרה. "הם תמכו בי ותמכו במטרות שלי. זו לא היתה הקרבה. זו היתה תמיכה".
לדקי למדה הרבה על מצוינות מההורים שלה. היא גם למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ולקחה הרבה מאוד מהלימודים הללו. "קיבלתי השראה מהעבודה של הפרופסורים שלי והסטודנטים מסביבי – כולם רוצים להיות מצויינים מדי יום" אמרה ל-Inc. "אז גם מחוץ לסטנפורד אני מנסה להיות לצד אנשים גדולים מדי יום".
כתבי ספורט רבים מייחסים את הדומיננטיות של לדקי לגוף שלה – 1.83 מטר מרשימים למדי.
אבל האמת היא שאין לה כפות ידיים גדולות מדי, מוטת הזרועות שלה לא מיוחדת כמו של מייקל פלפס, אין לה קרסולים גמישים כמו פרופלור ולפי המאמן שלה אנתוני נסטי, לפני אולימפיאדת לונדון 2012 היא אפילו לא היתה יכולה לעשות הרמה אחת במתח או לרוץ מייל (1.6 ק"מ) בפחות מ-9 דק'.
"באופן די מדהים, גופנית היא לא מדהימה בכלל" אמר. מה שכן יש לה זה "מיינדסט" (דפוס חשיבה) מדהים. אשכרה מדהים."

הנקודה היא שלימדו את קטי לדקי מטרה, לימדו אותה עבודה קשה, נתנו לה משמעות ויעד ומטרה, ובמיוחד נתנו לה חלום לרדוף אחריו.

אבישג סמברג חלמה תמיד להיות הגדולה מכולם, באולימפיאדה הקדמת היא חלמה, היא קיוותה, אבל היא לא ממש האמינה שהיא תזכה במדליה. באולימפיאדה הנוכחית היה עליה להתמודד גם עם הציפיות.

אין לי מושג אם אבישג היתה יכולה לנצח את הסעודית. יכול להיות שהסעודית השתפרה כל כך שלא משנה מה אבישג היתה עושה. לא יודע. אבל ברור לי שהיא בהחלט יכולה לקבל שיעורים בחוסן מנטאלי מקטי לדקי.

האמת, כולנו יכולים.