1.אני מנבא את האולימפיאדה הגרועה ביותר אולי מאז ומתמיד עבור ארה"ב

קשה לי לומר זאת על ארה"ב, המדינה שאני מתגורר בה, והיא חייבת להיות המדינה שתשמור על הדמוקרטיה העולמית. על העולם החופשי.

אבל סופה של כל אימפריה הוא להתפורר. אם אתם לא מאמינים לי תשאלו את רומא, או האימפריה העותמנית.

אני מרגיש עייפות בארה"ב. תסתכלו רק על נשיאה האחרון, ומי המועמדים לנשיאות הבאה.

ארה"ב מאבדת את עליונותה בטכנולוגיה, ב-AI – אינטיליגנציה מלאכותית, במכוניות חשמליות. כמעט בכל. אולי הצבא שלה נשאר החזק בעולם. אני מקווה כך, לפחות.

ההתפוררות האמריקאית מתבטאת גם בספורט. תראו את נבחרת הכדורסל. היא מחפירה ממש לעומת נבחרות אמריקאיות של שנות ה-90 (92 ו-96 במיוחד). הנפילה האמריקאית נראית היום בשחייה: באולימפיאדות קודמות ארה"ב הייתה מסיימת עם 10-14 זהבים בשחייה. הפעם הם בקושי יזכו ב-3-5, וגם זה תודות לקטי לדקי שבוודאי תשיג שני מוזהבים ב-800 ו-1500 חתירה (את ה-400 היא כבר הפסידה).

זה המצב קומראדים. ארה"ב בירידה. בהכל. גם בספורט.

(אני מקווה שאני מגזים בירידה של ארה"ב ושאני רואה זאת בקווים יותר שחורים מאשר זה באמת)

2. קווין דוראנט הוא שחקן מיוחד במינו

שני דברים ניתן לומר על קווין דוראנט ללא היסוס:

1)הוא שחקן הכדורסל מספר אחד בתולדות האולימפיאדות
2) הוא שחקן הכדורסל מספר אחד בחזרה מפציעות

Short term, long term or medium term throughout 17 years in the NBA and now five summers with USA Basketball, Durant has repeatedly and relentlessly overcome setbacks to deliver world-class performances. The latest being his 23-point explosion by making 8 of 9 shots in just 17 minutes off the bench in Team USA's dominant win over three-time NBA MVP Nikola Jokic and gold medal contender Serbia in Sunday's Olympic opener.

שחקני ארה"ב חוו בהתפעלות (וגם חשש לפציעה נוספת!) כיצד קווין דוראנט חזר להתאמן אחרי פציעה ארוכה בפול ספיד. שום היסוס בריצה, כדרור, או כניסה לסל. כאילו הוא עשה זאת עונה שלמה ועתה הוא סתם ממשיך להיות קווין דוראנט.

!!!He practiced at full speed

את זה ידעו מאמני הנבחרת וזה למה הם לא היססו לתת לו להחליט בעצמו כיצד הוא חוזר לשחק אחרי שחודשיים הוא לא נגע בכדור. בד"כ אחרי תקופה כזו ארוכה שחקני NBA חוזרים לשחק בזהירות ובמשורה. לא קווין. הוא חזר בפול ספיד כאילו הוא באמצע העונה משחק במלוא יכולתו ותעוזתו.

כבר נגד סרביה הוא הוכיח מי הוא: לא היה כל היסוס במשחקו, ואחרי שהוא קבר 5 שלשות בחמש זריקות הוא עצמו לא יכול היה לכבוש את חיוכו. הוא ידע מה שאחרים לא ידעו: הוא הגיע.

לברון היה אחד שלא התפלא: "הבנאדם הלך אפילו יותר חזק באימון. אני מתחיל להאמין שהוא פנומן!".

באחד מרגעי האימון אנטוני אדווארדס רץ לעבר הסל לדאנק מעולם אחר. במקרה כזה אף שחקן עלי אדמות לא מעז היה לנסות לחוסמו. סליחה: "אף שחקן עלי אדמות מלבד קווין דוראנט!" לחסום את אדווארדס במקרה כזה זה כמו לנסות לעצור טנק דוהר בדחיפת שתי ידיים, אבל זה בדיוק מה שדוראנט ניסה לעשות.

"That's why he the best, man. He loves to compete," Edwards said. "I don't feel like anybody else would've jumped in that situation, but he jumped. He knew what the consequences were."

מיד אחרי שחזו בנסיון החסימה של דוראנט נגד אדווארדס הדוהר בפול ספיד אריק ספואלסטרה וטיירון לו עצרו את המשחק. הם קראו לקווין לומר לו שעליו להימנע מדברים כאלה.

קווין: " אני לא יכול שלא לנסות לעצור שחקן השועט לדאנק. ככה למדתי מגיל צעיר. זה בדמי. ברגעים כאלה אני לא יודע אם זה אימון או גמר האולימפיאדה או גמר ה-NBA. עבורי זה דאנקיסט ההולך לדנקק ועלי לנסות לחסום אותו".

במילים אחרות – זהו קווין דוראנט.

3. סטיב קר על ההכנות למשחק נגד דרום סודן: "אני לא רוצה שיירגעו נגדם ואני לא רוצה שייפחדו מהם. אני רוצה להשליט "APPROPRIATE FEAR"

הקונספציה של הטלת "APPROPRIATE FEAR נגד כל קבוצה – ותהיה מי שתהיה – התחיל עם גרג פופוביץ'. כשהוא אימן את נבחרת ארה"ב הוא תמיד הטיל בקבוצה 'קצת פחד' מהיריב.

אחד מתלמידיו הנאמנים ביותר היה סטיב קר, מאמן הנבחרת.

אבל ביני לבין שימון, כל שחקן ששיחק נגד נבחרת דרום סודן, וחש את ההרגשה של 'מפלת הדור' בנצחון בנקודה, יודע שיש לשחק נגדם בכל הרצינות: אין להם אף שחקן NBA אבל כל שחקניה מקצוענים ביורוליג, וב-G-LEAGUE, וכשהם עולים לשחק עם רצח בעיניים, בתוך תוכי ליבם ישנה הרגשה שניתן לעשות זאת, ניתן לסיים את העסק עם מדליית זהב. נו קידינג.

לפעמים נבחרת-על זקוקה לבעיטה בתחת. הדרים-טים של 1992 הרגישה זאת עוד בבית כשאוסף שחקני נבא שנקראו לדגל – הווה אומר לשמש ככבשים שמוכנים לעלות לטבח – ניצחו את 'החלומות' במשחק מבחן כשהם קוברים ללא בושה וללא רגשות אשמה את מייקל, מג'יק, לארי, ושותפיהם.

אני, כאוהד נבחרת ארה"ב, מקווה שמשחק המבחן נגד דרום סודן בלונדון היווה את כל ה-APPROPRIATE FEAR שהקבוצה זקוקה לו, ואפילו יותר. נבחרת ארה"ב חייבת לעלות נגד כל קבוצה כאילו זה גמר הNBA. תשעה מהשחקנים היו שם ויודעים מה זה (ווייט, טאטום, הולידיי, אדבאיו, קרי, דוראנט, דייויס, לברון), והם בקלות ישתילו את ההרגשה באמביד, אדווארדס, והליברטון, שלא היו שם ולא יודעים בדיוק מה זה.

"אני יכול להבטיח לך שנהיה מוכנים" סטיב קר אמר לכתב NBC. "אבל זה לא אומר דבר. אנחנו עדיין צריכים לעלות לפארקט ולנצח".

4. הבעייה של נבחרת ארה"ב היא שהיא מלאה סופרסטארים שחייבים ללמוד כיצד למלא ROLE (תפקיד!). הם לא יותר כוכבים בקבוצתם אלא כל אחד 'חייל בשחמט'

devin-booker© Provided by BasketballNetwork.net

זה נשמע מטורטר כלשהו כשקייל קוזמה צריך ללמד את שחקני ארה"ב – ומאמניהם – כיצד צריכים לשחק באולימפיאדה נגד יריבים נחותים!

מה היה השיעור של קוזמה?

הוא אמר לנבחרת: "אתם כולכם שחקנים סופרסטארים, אבל צריך מישהו שיעשה את העבודה המלוכלכת. צריכים ROLE PLAYERS. השאלה היא מי מוכן?

דווין בוקר היה היחיד עד עתה שהגיב ואמר – –

I WILL DO IT!

I’ll do it https://t.co/77PBGNEQ0W

— Book (@DevinBook) September 12, 2023

eam USA's revenge trail

העניין אינו כה פשוט: ארה"ב ניצחה את ארבעת האולימפיאדות האחרונות, אז מה יכולה כבר להיות המוטיבציה שלהם?

מה??? האמריקאים לא סיימו בין שלושת הראשונים בשתי אליפויות העולם האחרונות. ב-2019 הם סיימו – סיפרו אותן! – מקום שביעי. פינלנד סיימה לפניהם!

בוקר, ושאר השחקנים, רוצים להראות שהם עדיין עליונים מהאחרות, אפילו שזה נעשה קשה יותר ויותר!

5. עכשיו, כש'במודה' לדבר על "הקבוצה הטובה ביותר", קלייד דרקסלר מבקש מכולם להירגע כי "מה שעשה מה'דרים טים' קבוצה חלומית שאיש לא יכול לה היה מג'יק ג'ונסון"

ההבדל הגדול בין 1992 וכל קבוצה אחרת לא היה מייקל ג'ורדן. ההבדל היה מג'יק. כשהכדור היה בידו והוא החל לכדרר לעבר היריב זה תמיד היה כאילו גבר משחק נגד נערים. לאף קבוצה אחרת לפני או אחרי 1992 לא היה את מג'יק ג'ונסון. רק לנו!"

6. מייקל קופר בוחר את "קבוצת כל הזמנים"

הקבוצה שלו?

Michael Jordan, Larry Bird, Magic Johnson, LeBron James, Charles Barkley, Kobe Bryant, Jayson Tatum, Bill Russell, John Stockton, Anthony Edwards, Karl Malone, and Stephen Curry.

אילו בחר בקווין דוראנט במקום ג'ייסון טאטום, ובקרים עבדול ג'אבר במקום אנטוני אדוורדס אפשר היה להתחיל לדבר על "הקבוצה של אלוהים".