הכל התחיל בחמישי.

"מה אתה עושה ביום שני?" כתב לי ה', ידיד, שכן, יהודי וציוני נלהב, שמאז שעברנו לקנדה יצא מגדרו כדי לעזור לנו ולשלב אותנו כאן. "חבר נתן לי כרטיסים למשחק כדורסל של הקבוצה המקומית".

כך מצאתי את עצמי נוסע אתמול לאולם שמשמש בימים כתיקונם את קבוצת ההוקי השנייה בחשיבותה בעיר, אוטווה 67', וששימש בשנות התשעים את קבוצת ה-NHL אוטווה סנאטורס. אתמול שיחקה בו "אוטווה בלק-ג'קס", קבוצת הכדורסל. חבר אחר לימד אותי פעם שעל הזדמנות לראות כדורסל, ועוד בחינם, לא מוותרים, גם אם מדובר בליגה שבמקרה הטוב אפשר להשוות אותה ללאומית, אז הלכתי. בעקבות חוויות אמש אולי יהיה יותר נכון להשוות אותה לליגה הארצית, על אף שהיא קוראת לעצמה "ליגת העל" ומהווה את הליגה הבכירה ו/או הרשמית בקנדה.

אבל במקרה שלה, יש לה נסיבות מקלות.

ליגת העל הקנדית הוקמה רק לפני חמש שנים, בניסיון לתת מענה לצרכים שנבעו מחוסר שביעות רצון מהליגה הלאומית המקבילה (שבינתיים התפיידה, ונסגרה בשנה שעברה). לא אלאה אתכם באינטריגות ובתככים, אבל אציין רק שמאבקים בין איגודים זה לא משהו בלעדי לנו בישראל. כיאה לליגה צעירה היא ניסתה לאמץ חוקים מודרניים – משחקים לפי השיטה האירופית עם רבעים בני 10 דקות, אבל שימו לב: משתמשים בכל המשחקים בסיום עילם, זה שהחלו להשתמש בו במשחקי האולסטאר ב-NBA בשנים האחרונות. עוד נחזור לזה.

הליגה עצמה קטנה (רק 10 קבוצות מכל רחבי קנדה, שגודלה דומה לזה של ארה"ב, המחולקות לשני קונפרנסים בגלל המרחקים) וקצרה (מתחילה באמצע מאי ומסתיימת פחות או יותר עכשיו, בסוף יולי אחרי 20 משחקים), ואז העניינים נעשים מעניינים. הקבוצות במקום 3 ו-4 בכל קונפרנס משחקות בפלייאין, על הזכות לשחק מול המדורגת שנייה בקונפרנס ב"חצי הגמר" האזורי. המנצחת מכל חצי גמר אזורי מעפילה ל"סופ"ש האליפות", המשוחק בשיטת הפיינל פור, כשרק הקבוצה שסיימה ראשונה בקונפרנס מבטיחה את השתתפותה מראש, ומשחקת מול מי שהעפילה לחצי הגמר.

כמו שאתם ודאי מתארים לעצמכם, השחקנים בליגה הם פליטי מכללות שלא נרשמו אפילו לדראפט. אולי חלקם כן, אבל אני אישית לא הכרתי אף אחד. אתם מוזמנים לציין בתגובות אם יש פה איזה פרצוף מוכר:

מה שכן, חייבים לציין שהיא לוקחת את עצמה ברצינות. על אף שסוגרים מראש חלק מהיציעים כדי לתת תחושה שיש יותר קהל, הגיעו להערכתי בין 1,000 ל-1,500 אנשים אתמול למשחק הליגה האחרון של הקבוצה לפני הפלייאין המיוחל (החבר שלי טוען אפילו 2,000, לדעתי הוא קצת מגזים). יש קבוצת מעודדות, מחלקים אביזרי עידוד ואפילו זורקים חולצות לקהל. בהפסקות המשחק עושים הפעלות לקהל (ילד תותח בן 8 שלא החטיא אף זריקה, ונגן סקסופון די הזוי בהפסקה). ויש גם קמע ספק מפחיד ספק מצחיק, שלי הזכיר יותר מכל את הארנב של דוני דארקו.

אה, היה גם משחק שלשמו התכנסנו בכלל.

לא יודע אם זה בגלל שמדובר במשחק אחרון שלא קבע כלום או בגלל שבאמת מדובר בשחקנים שגירדו מהתחתית, סיימו לא מזמן את ליגת המכללות שלהם ולמעשה התחברו לראשונה העונה לקבוצה אחת – למיטב ידיעתי אף אחד מהם לא שיחק כאן בשנה שעברה או בכלל בליגה מקצועית חוץ מהרכז – אבל הרבה הגנה לא הייתה. הקבוצה המקומית פתחה חזק ומהר, וכבר בהתקפה השלישית אלי הופ מהסרטים ששמור למשחקי האולסטאר בעיקר.

אותו רכז, קיוון ויניו, הוא גם הקנדי היחידי בקבוצה, ששיחק שנה שעברה בבלגיה לפני שחזר הביתה. מדי פעם הוא חילק בונבניירות שהזכירו לי את סטיב נאש, אם היה משחק בליגה למקומות עבודה – הוא יודע לכווץ את ההגנה אליו ולמסור החוצה, מצא את השחקן שלו לפעמים בלי להסתכל אפילו, למצהלות הקהל. לא סתם הוא סיים אתמול כמעט עם טריפל דאבל (24, 9, 9) הוא באמת שלט ביד רמה במשחק, ובכל פעם שירד לנוח הקבוצה נראתה הרבה יותר רע. הוא גם זה שאתם רואים מטביע כאן בתמונה למטה.

הם רצו, עשו מדי פעם ממש קצת הגנה, והוביל אותם עוד גארד זריז שהזכיר לי במשחק שלו את קולין סקסטון מיוטה – מספר 6, שמאר ג'יבאנצ'י. הוא קלע שלשות מדי פעם, שיחק מאוד מהר, ובאופן כללי היה די מפוזר.

אבל כמו שאמרתי לחבר שלי ה' בתחילת המשחק, אם הם ירוצו ככה מהר לא יישאר להם אוויר – ובאמת לא נשאר. "גיריות הדבש" מבראמפטון, הקבוצה האורחת, צימקו לאט-לאט את הפיגור הדו-ספרתי לכדי נקודה בירידה להפסקה: 60-59 למקומיים, תוצאה שמזכירה יותר את הליגה שלנו (NBA) מאשר ליגה שמשחקים בה 8 דקות פחות כדורסל.

בפתיחת המחצית השנייה המאמן המקומי ביצע חילוף בחמישייה, ומספר 25, מיריין תומאס, שאהבתי מאוד את ניסיונות ההגנה שלו ברבע הראשון, מצא עצמו מסופסל וכמעט לא ראה מגרש. במקומו שיחק מספר 26, טבין בראון. זה התחיל רע, "הגיריות" לחצו על הגז, נטלו את היתרון ואף התחילו לפתוח פער משלהם. מספר 6 המקומי, ג'יבאנצ'י, גם נחת לא טוב אחרי חדירה ונפצע, אבל לקראת סוף הרבע אותו טבין בראון החזיר את המקומיים לתמונה עם שתי שלשות חשובות, ופתאום בכניסה לרבע האחרון זה רק נקודה לכאן או לכאן.

אחרי חילופי הובלה בפתיחת הרבע האחרון, חזר לתמונה אותו סטיב נאש לעניים, מספר 14. פתאום ההתקפה נראתה מסודרת, כאילו הם מבחירה נחו במשך הרבע השלישי, שמרו כוחות למאני טיים. לאט-לאט הבלאק-ג'קס התחילו לפתוח שוב יתרון, ואז 4 דקות לסוף שעון המשחק התאפס. לרגע לא הבנתי מה קרה, חשבתי שיש תקלה כי לא באתי מוכן מראש ולא ידעתי על שיטת עילם. גוגל מהיר נתן לי את התשובה, עכשיו רק נשאר לי להבין מה תוצאת היעד. מזל שהם שמו שלט גדול בפינה.

אני לא יודע מה דעתי על השיטה, אני מניח שיש סיבה שמשתמשים בה אבל אתמול, במשחק בלי הגנה, זה פשוט גרר חילופי סלים עד שבמצב של 113-104 אותו טבין בראון עלה לשלשה, והשחקן ששמר עליו עשה עבירה מטופשת. כנראה שהוא רצה כבר ללכת הביתה. בראון הלך לקו לשלוש זריקות, גם כל הקהל כבר כנראה רצה ללכת הביתה, כי אחרי כל קליעה מהקו היו תשואות ברמה של זכייה באליפות הליגה. ככה יצא שהסל המנצח היה בעצם קליעת עונשין מוצלחת:

אני חייב להודות שבשורה התחתונה נהניתי קצת. לצאת, להתאוורר, לשתות בירה בפאב שמחוץ לאיצטדיון וגם לראות כדורסל שבסך הכל אני אוהב לראות. זו לא הליגה שלנו – לא ה-NBA ולא ליגת העל הישראלית – אבל יש משהו נחמד גם בלראות משפחות מקומיות מבלות במשחק – ילדים לצד הורים, חברים בני 40-50 ואפילו גם כמה צעירים יותר נצפו בקהל. בלט במיוחד אחד עם גופיית ג'ורדן ואחר עם גופייה של מילווקי והמספר 68 בגב (מי זה? בין הפותרים נכונה תוגרל גופיה משומשת).

"נהניתי אבל לא יודע אם הייתי משלם על כרטיס" סיכם ה', שהזמין אותי מכרטיסים שקיבל בחינם. הוא גם הציע לי להירשם לתעודת עיתונאי כדי לסקר את המשחקים בשנה הבאה, אבל נראה לי שאוותר בינתיים למרות הפיתוי של להסתובב בחדרי ההלבשה סביב שחקני מכללות דרג ג'. אשמור כוחות לליגה שלנו.

אחרי המשחק נשארתי עוד קצת כדי לספוג אווירה וירדתי למטה, ניגשתי לאיזה בחור מבוגר מאוד, עם גופיה שלא הצלחתי להבין של מי היא. "סטואי" היה כתוב עליה.

"איך היה, נהנית?" שאלתי.

"הו, ממש. ואתה?"

"כן, משחק כיפי. אתה בעל מינוי עונתי?"

"כן, אני עם מינוי פלטינום, מהוותיקים כאן. נהנה מאוד לראות כדורסל. אני בכלל מאמן כדורסל בעצמי, מאמן את הנבחרת של האוניברסיטה, קרלטון, וגם זכינו בכמה אליפויות אם אתה זוכר. אימנתי לא מעט חבר'ה שהלכו אחר כך להיות מקצוענים. לא NBA או משהו כזה, אבל כן ליגות יותר נמוכות. השאיפה זה לאו דווקא אירופה אלא אוסטרליה, בגלל השפה. ותמיד כיף לי לראות את המשחקים. אפילו ראיתי פה בקהל כמה חניכים שלי לשעבר. וקיוון ויניו הזה הוא משהו-משהו. אגב, אני דאג סטואי, ואתה?"

וככה, בלי לדעת, הסתבר לי שדיברתי עם איזו אושייה מקומית כנראה. לא יכולתי לבקש סיומת יותר טובה לערב הזה. אולי בעצם שהסל המנצח יהיה שלשה, ולא זריקת עונשין מעבירה.