הליגה בפגרה וזה זמן טוב לחקור סיפורים היסטוריים מעניינים מהעבר. לפני שנה חקרתי כאן מה גרם לאלן אייברסון לפסח בחוצפה מוגזמת מעל טיירון לו, הפעם החלטתי לחפור קצת לעומק את תמונה הזו – משיכת כתפיים המפורסמת ה-'shrug' של מייקל ג'ורדן במהלך סדרת הגמר מול פורטלנד טרייל בלייזרס ב-1992. נתעמק ברקע מה גרם למייקל ג'ורדן לבצע את התנועה ונסקור כמה נקודות מעניינות מהסדרה שתיתן לנו קצת פרספקטיבה על הכדורסל של אז. 

לשמחתי, כל המשחקים זמינים במלואם ביוטיוב, האיכות לא משהו, אבל סביר. 

מה קרה? 

ובכן, המקרה המפורסם קרה לקראת סיום המחצית הראשונה של המשחק הראשון, בעיצומה של הריצה של שיקגו. המחצית נגמרה בתוצאה 66-51, כלומר רק 15 הפרש, אבל זה הרגיש כמו 30, הטרייל בלייזרס נראו שבורים ולא הגיעו עם האנרגיות הנדרשות למחצית השנייה. המשחק הסתיים בתבוסה 122-89 עם עליונות מוחלטת של ג'ורדן מעל קלייד דרקסלר. MJ סיים את המשחק עם 39 נקודות, מתוכם הוא קלע 35 עד המחצית, פשוט במחצית השנייה שיקגו שלטה לגמרי במשחק והנקודות שלו לא נדרשו. עד המחצית הוא קלע גם 6 שלשות. בכך הוא קבע שני שיאים למשחק גמר, גם לכמות הנקודות וגם לכמות השלשות במחצית.   

למה זה מעניין? 

פה אני חייב להתוודות, כל השנים חשבתי שהתנועה הזו נעשתה כמעשה מתריס לפורטלנד וקליפורד רובינסון. זה היה ידוע לפני זה, אבל ב"ריקוד האחרון" נושא של מאיפה מייקל ג'ורדן שואב את מקור המוטיבציה שלו, קיבל במה ראויה. נפתח קצת סוגריים: נושא מה מקור המוטיבציה חשוב בשביל כל אדם, במיוחד בשביל הספורטאים, שכן הם חייבים למתוח את גבולות היכולת שלהם עד לקצה לא פעם. אוריאל דסקל בפודקאסט שלו "בכל יום נתון" ראיין במשך כשנתיים אנשי ספורט רבים ששאלת מקור המוטיבציה הייתה אחת השאלות הראשיות עבור כל מרואיין. 

אז בשביל מייקל ג'ורדן מקור המוטיבציה שהוא נשען עליו, היה למצוא שחקן בקבוצה היריבה ולהפוך אותו לאויב שהוא חייב לנצח ולהשפיל. פעם זה אייזיה תומאס, פעם זה דן מארלי, הפעם ג'ורדן בחר את קלייד דרקסלר, כי (!) תקשיבו טוב, פורטלנד פסחו עליו ולא בחרו בו במקום השני הדראפט של 1984 בגלל שהיה להם כבר את דרקסלר ולכן הם חיפשו שחקן גבוה. על הגיון הגישה, אל תתווכחו איתי. 

אז מסתבר שטעיתי, כנראה. אותו משחק ג'ורדן סיים עם 6-10 מהשלוש, במחצית הראשונה, הוא היה כבר עם עם 6 שלושות מ-7 ניסיונות! כמה זה חריג אתם שואלים? ובכן, במהלך כל העונה 1991-1992, ג'ורדן זרק 100 פעם מעבר לקשת (כלומר קצת יותר מניסיון אחד למשחק) וקלע סך הכול 27 פעם. כן, אחוז לא משהו. כל שיקגו היו לא משהו בתחום הזה. נכון, זה מוזר שאחת הקבוצות החלשות בקליעת מעבר לקשת, סיימו ראשונים בעונה הסדירה.  

זה לא שפורטלנד היו טובים מזה – הם בעצמם כל הסדרה, אני חוזר, כל הסדרה (שישה משחקים, בולס ניצחו 4-2) קלעו ביחד 11 שלשות מ-44 ניסיונות. זאת למרות שעל הנייר הם היו קבוצת קלעים מצוינת שכללה בנוסף לדרקסלר את טרי פורטר ודני איינג'.   

עכשיו יותר קל להבין את התנועה הזו של ג'ורדן – הוא בעצמו היה מופתע ממופע הקליעה המרהיב הזה ובטא זאת ברגע אנושי מאוד  של "וואלה, גם אני לא ידעתי שיש לי את זה". קליף רובינסון אמנם נמצא לידו אבל MJ לא הסתכל אליו במשיכת כתפיים. 

לבסוף כמה נקודות בקשר לסדרה עצמה

• יריבות המאמנים. זו הסדרה הראשונה של פיל ג'קסון נגד ריק אדלמן. היו עוד 4 כאלה (שלוש לייקרס נגד סקרמנטו והאחרונה לייקרס נגד יוסטון) וכל פעם ידו של ג'קסון הייתה על העליונה. 
• מייקל ג'ורדן נגד קלייד דרקסלר. בכדורסל ללא שמירה אזורית וחילופים אוטומטיים, קיבלנו סדרה בה שני הכוכבים הכי גדולים של הקבוצות שמרו רוב הזמן אחד על השני. ג'ורדן לא התקשה במיוחד מול דרקסלר וסיים את הסדרה עם 35.8 נקודות למשחק ב-56.8% eFG, כשהוא מעלה ב-5.7 את ממוצע הנקודות שלו לעומת העונה הסדירה. קלייד אומנם כמעט ולא ירד בממוצע נקודות (ירידה של 0.4 נקודות בממוצע לעומת העונה הסדירה), אך ירד כמעט ב-10% ב-eFG ולעיתים כל סל שלו נראה כמו להוציא מים מהסלע.  
• הכדורסל היה שונה. מיעוט שלשות, כמעט בלי ריווח, בלא מעט התקפות אפשר היה לראות כל שחקני ההתקפה נמצאים בתוך או סמוך לצבע. היה מצחיק לראות שגם כשהריצו חסימות לקלעים, למשל לאיינג', הזריקות היו ל-2 נקודות, כמטר בתוך קשת השלוש, כלומר הזריקות הכי לא יעילות. אם מישהו זרק שלושה, היא בדרך כלל הייתה פנויה לגמרי (uncontested). ההגנות גם לא התבלטו בתחכום מיוחד, כמעט ללא עבירות תוקף. זה היה עד כדי כך בולט שהתחלתי לחשוב אולי ב-1992 לא היה כלל מושג כזה "עבירת תוקף". מסתבר שהגזמתי וכן היה. למרות זאת, אני יכול להגיד הכדורסל יפה לעין, הייתה הנעת כדור, כדורסל פיזי מאוד אבל לא מלוכלך, אני בהחלט ממליץ לראות את המשחקים.
• נקודה אחרונה ועצובה – מתוך 7 השחקנים ששיחקו בפורטלנד במשחק האחרון השישי בסדרה, 3 כבר לא איתנו:  קווין דאקוורת' (נפטר ב-2008), ג'רום קרסי (נפטר ב-2015) וקליף רובינסון (נפטר ב-2020). 

בריאות לכולם. 

כמו כל הפוסטים שלי, גם פוסט זה מוקדש לבת שלנו, מיכל ז"ל.