רשמית נותר עוד כשבוע עד טקס הפתיחה שיחל בסוף שבוע זה, מעשית נותרו פחות ימים עד תחילת חלק ממשחקי הכדורגל ושאר המקצים המקדימים בענפי ספורט אחרים של אולימפיאדת פריז, באולימפיאדה ה – 33 בעת החדשה, והאולימפיאדה השלישית שבירתה של צרפת מארחת, ואצלי בגוף כבר החלו ההתנשמויות.

נשימה היא האלמנט החשוב ביותר בחיים, מי שלא נושם – כך טוענים יודעי דבר – כנראה שלא ממש חי. ומכך משתמע שהנשימה היא בהכרח האלמנט החשוב ביותר לספורטאי, ואולי גם שנשימה נכונה היא כנראה האלמנט החשוב ביותר להשגת התוצאה האופטימלית של הספורטאי.
נכון, יש עוד אלמנטים, מבנה הגוף חשוב שיתאים לסוג הספורט בו עוסק/ת הספורטאי/ית. יש את המשמעת העצמית, את איכות האימונים, ועוד ועוד ועוד, אבל היום אני רוצה לדבר דווקא על הנשימה.

נשימה נכונה, אם לעשות פראפרזה על התפילה, תבוא בסופו של יום "על כנפי השכינה". הנשימה היא הרי אוטומטית לנו, משהו שכולנו עושים עם צאתנו לאוויר העולם, והיא כל כך חשובה, כל כך אוטומטית וכל כך ברורה מאליה, עד שלרוב אנו לא מקדישים לה שום תשומת לב. אנו יודעים שהיא חשובה, אך לא חושבים עליה, לא מקדישים לה זמן, אלא אם כן אנו נדרשים לשנות אותה כדי להגיע למטרה כלשהי דוגמת זמרים/ות שלומדים לנשום מן הסרעפת ולא מן הריאות. עבור זמרים, כמו עבור כל ספורטאי/ת, היא עד כדי כך חשובה עד שברור שכמו כל דבר בצה"ל, גם אותה ניתן לחלק לשלוש: יש את הנשימה הנכונה שלפני, יש את הנשימה הנכונה בזמן עצמו ויש את הנשימה שאחרי.

אך אין אני מדבר רק על ההכנסה ועל ההוצאה של האוויר. חשבו על כך: כשמישהו אומר לך: "אני צריך אוויר!" או "תן לי לנשום!" הוא לא בהכרח מתקשה בהכנסה ובהוצאה של האוויר מן הריאות. לעתים הוא אומר לך להרפות ממנו, לעתים בעצם הוא אומר לך להפסיק להלחיץ אותו, ויש גם מקרים בהם הוא פשוט מבקש ממך להותיר אותו לבדו. לכל אחד יש את הדרך שלו "לנשום", אבל גם לכל מקצוע יש את הדרך הנכונה "לנשום".

הדוגמה הקלה ביותר להוכחת השוני בין מקצוע למקצוע, היא ההבדל בין ענף אישי לענף קבוצתי. בזה האישי יש לך את דרכך שלך לנשום ואת הדרך הנכונה לנשום כדי להגיע להישג אופטימלי במקצוע האולימפי שלך. במקצועות קבוצתיים נכנס, בנוסף על כך, גם רובד הנשימה הקבוצתי: איך לגרום למשל לכך שלא כל חברי הנבחרת "יאבדו את נשימתם" בו זמנית בחלקה האחרון של התחרות? ומאחר ולכל צוות אורח נשימה משלו מהיותו מורכב משילוב שונה של פרטים, הרי יש גם את הנשימה הרצויה לצוות הספציפי בכללותו בנוסף על זו הרצויה לצוות (האידיאלי?) העוסק במקצוע המדובר.

ועדין, היום אני מבקש להרחיב מעט דווקא על ההתנשמויות של הלפני. ולא בהכרח על אלו של הספורטאים אלא על אלו שלי, של אחד שמתמחה בעיקר בענף הזיפזופ האולימפי עם תת התמחות בשלט-רחוק שחור המותאם לאיטרי יד ימינם.

כשעמיחי שאל בקבוצת חברי צוות ההופס "מי כאן רוצה לקחת חלק בפריוויו וסיקורים באולימפיאדה?" החלו בי ההתנשמויות: האם אני רוצה? התנשמות. מה אני רוצה? התנשמות. האם אצליח לכתוב כל יום? שתי התנשמויות, האם להתחייב שאכתוב? שלוש התנשמויות. והיום, כשהתחלתי לכתוב את השורה הראשונה של ה"התרשמויות אולימיאד(מולי)יות 1#" התחילו אצלי התנשמויות של התרגשות, של ציפייה, של תקווה, של עומס, של ציפייה, של פחדים שלא אצליח, התנשמויות שאינם שונות באופן מהותי מאלו שחש כל ספורטאי שעולה על מטוס, רכבת או מכונית לפריז.

וכמוהם וכמוהן, גם אצלי החלו כעת ההתנשמויות של הלפני. הנשימות של ההתרכזות, הנשימות של ההירגעות, הנשימות של העלמת הלחץ, ההתנשמויות של המיקוד כאילו אני אחד מהקולעים למטרה המחזיק את הרובה צמוד לכף כדי שיהפוך לשלוחה שלי, כזה שיודע שכדי לירות מדוייק חייבים לעצור את הנשימה אך בו זמנית גם נאבק בהתנשמויות של הפחדים: אלו שנשימות ההרגעה ממתנות אט אט עד שהן מתפוגגות – זמנית לפחות – לטובת המיקוד הפנימי ברגע עצמו.

"אני אצליח," קובעת הנשימה פנימה. "אני מנקזת חששון", עונה לה הנשיפה. "תירגע, יש עוד זמן!" קובעת הנשימה, ""עוד שניה עברה," קובע עוד חשש בשאיפה, "אכן, איזה כייף, עוד שתי שניות עברו עד ההתחלה!"עונה לו נשיפה.

אז כעץ, כנשימה סופנית, או לפחות כנשימה של סוף זמני, הרשו לי לאחל למשלחת שלנו לאוליפיאדה ה – 33 בעת החדשה, קודם כל ומעל הכול אולימפיאדה בטוחה: צאו לשלום ושובו בשלום. ובנוסף, אני מבקש לאחל לכל חברי המשלחת: אולימפיאדה של הישגים ספורטיביים, של שיאים אישיים, שיאים לאומיים, שיאים אירופאים, שיאים אולימפיים, שיאי עולם ובעיקר שלל מדליות – אפילו אם לא כולן תהיינה עשויות רק מזהב.

ולי ולשאר הכותבים והמגיבים מקרב אנשי הצוות כמו-גם מקרב הקוראים, אאחל שהנשימה שלפני, שהנשימות שבזמן והנשימות שאחרי תהיינה כולן אופטימליות, ושיהיה לכולנו מספיק אורך נשימה לחודש ויותר של שיאים אולימפיים ואנושיים.