בשנת 1913 קרה לי משהו שאם אומר לדבר עליו לא אוכל להגדירו אלא במילה התמוטטות. מצאתי את עצמי פתאום בין עיי חורבות, או מוטב לומר: הבחנתי כי הדרך שבה הלכתי הובילה אל בין הדברים שאין בהם ממש. היתה זו בעצם הדרך אשר הותוותה לי רק על ידי הכישרון, או יותר נכון – על ידי הכישרונות שלי בלבד… בתוך קרעי כשרוני ביקשתי למצוא את עצמי, בתוך כל הריבוי ביקשתי את האחד. כך קרה שירדתי אז אל תוך עצמי (על כך לא ניתן לדבר אלא במשלים) אל כוכי המרתף של מהותי, למקום שם לא יכלו הכשרונות להילוות אליי; שם קרבתי אל התיבה הישנה… הוצאתי מתוכה והעמסתי על עצמי ככל שיכלו זרועותיי שאת… אז עליתי שוב למעלה אל הקומות העליונות ופרשתי את האוצרות שנטלתי עמי… היו אלה אוצרותיי שלי, קנייני העצמיי ביותר שהוא ירושה לי, לא דבר ששאלתי מזולתי…

במילים אלה מתאר פרנץ רוזנצווייג, ההוגה היהודי הדגול, את הרגע בו החליט שלא להמיר את דתו לנצרות. רוזנצווייג, וחבריו, ביקשו להתנצר ובכך לשחזר את תהליך היווסדה של הנצרות על ידי יהודים. אלא שאז, לאחר שציין את יום הכיפורים בבית כנסת קטן בגרמניה, החליט רוזנצווייג שהוא נשאר יהודי. הרגע המכונן הזה, שאת אחד מתיאוריו קראתם ממש עכשיו, נוכח בכל אות ומילה שכתב מאז, מילים שהשפיעו על הוגים רבים במאה העשרים.

ישנם רגעים בהם אדם מאבד את יכולותיו, כשרונותיו ואפילו ניסיון החיים שלו ועומד מול עצמו. הוא מישיר מבט ושואל את עצמו את השאלה הנוראה – "מה נשאר". מה נשאר לו לאדם לאחר שהוא מקלף את הסביבה שלו, את כל מה שלמד וחווה, מה עומד לרשותו כשהמילים והמעשים שלו אינם זמינים עבורו. החוויה הזאת, שבאופן אישי יצא לי לחוות אותה כמה וכמה פעמים, עברה אליי דרך המסך כשראיתי את משחקו האחרון של רפאל נדאל ברולאן גארוס. נכון, זה עדיין היה רפא המוכר – הטקסים הקטנים לפני כל נקודה ואחריה, העמידה קילומטר מאחורי קו הבסיס, סיבוב המחבט מעל הראש שאפשר רק לדמיין כמה מאמנים ויועצי כושר ביקשו להשמיד, ה"וואמוס" של השור הזועם אחרי עוד נקודה ארוכה ומתישה. אבל בכל מה שקשור לטניס עצמו, הכל היה מעט אחרת: המהירות כבר לא הייתה שם, הפורהנדים כבר לא חזקים וקטלניים כבעבר ואפילו היו כמה דרופ שוטים תמוהים שגרמו לך לשאול את עצמך אם אתה צופה בספרדי הנכון. הוא כבר לא הגיע לכל כדור, לא הצליח להתיש את היריב המוכשר והבלתי נסבל שלו ולא הצליח לנצל את הייתרון המובהק שלו מול הבקהנד של היריב. ואז, כשהתחלת להעלות זיכרונות מהימים היפים של מלך החימר כדי לברוח ממה שאתה רואה, המצלמה התמקדה בעיניים. דרכם, כבר לא היה לך שום ספק שזה הוא. כי מה שניבט מהעיניים של הספורטאי הגדול הזה, מעיניו של מי שגרם לך כאוהד פדרר כל כך הרבה עוגמת נפש, היה האלמנט ההוא, ה"מה שנשאר". מה שאיש לא היה יכול ללמד את רפא הצעיר, מה שהבדיל אותו מכל בן אנוש אחר שהחזיק מחבט טניס. מה שגרם לו להעלות באוב את הגוף המרוסק שלו שוב ושוב, לנצח על המשטח ששחקנים מקללים בלילות. בעיניו, יותר מ 20 שנה מאז עלה על הבמה הגדולה בפעם הראשונה, היא נשארה ממש כביום היוולדה. התשוקה. התשוקה, זאת שמציירת את הקו הדמיוני בין ספורטאים טובים לגדולים באמת. זאת שהעבירה אנשים כמו קובי בריאנט וגארי קספרוב על דעתם והשאירה אותם בענף גם כשהיו רחוקים מהשיא; זאת שמציצה מכל תו בפניו של טאדיי פוגצ'אר ונשפכת מהבלורית של כריסטיאנו רונאלדו. התשוקה הזאת, האהבה האינסופית למשחק, היא אוצרו הפנימי של נדאל, כוחו וחולשתו. היא אינה נלמדת בבתי ספר, לא נרכשת על ידי עשרות אלפי שעות של אימונים ולא נבנית לאורך הקריירה. היא קיימת אך ורק במפגש של אדם עם עצמו, כשהעייפות גוברת והגוף מגיע לשלב שאין בו יותר כוחות.

ורפא של אתמול היה עייף. הספורטאי שיותר מכולם הצליח להתעלות מעל מגבלות הגוף שלו עלה אתמול לשחק עם "מה שנשאר" ולרגעים מסוימים, כשכדור בלתי אפשרי חצה את המגרש והלב קפץ למראה ווינר מרהיב, הבנת שוב, אולי בפעם האחרונה, למה אתה לא יכול להוריד ממנו את העיניים. איך בכל תנועה, בכל חבטה ובכל ניסיון להגיע לכדור אבוד, הוא ביקש ממך לחפש בתוך עצמך את התשוקה האישית שלך. את האהבה שלך לאנשים הקרובים אליך, לעצמך, לדברים שאתה משקיע בהם את זמנך ימים כלילות. ומעל לכל, את התשוקה שלך, הפשוטה כל כך, לספורט בו אתה צופה. לזמן הרב שבו אתה מדביק את הפרצוף למסך ושואל את עצמך שוב ושוב למה לעזאזל אתה עושה אתה זה. לרגעים בהם אתה מתייחד עם גיבוריך, ברגעים החשובים שלהם בחיים, וממלמל בשפתך, ספק לעצמך ספק להם, את מילת הקסם. וואמוס.