זהו סיפור שכתבתי לפני כמה עשרות שנים. קצת מצחיק לי לכתוב "סיפור שכתבתי לפני כמה עשרות שנים כשאנשים כרועי ואייל חיו בקושי עשור וחצי, ואפילו מומי בקושי גמר עשור רביעי, אבל זה מה יש.

אין לי מושג אם המאמר נישלח לאחד העתונים בישראל, ואם הוא נישלח, אם הוא פורסם אי פעם. לדעתי התשובה לשתי השאלות היא שלילית, כי מצאתי את הדפים האורגינלים בכתב ידי, ולא העתק זירוקס שאז היתה דרכי לשלוח את המאמרים, בדואר אוויר.

הנה הוא, כלשונו:

לבית הקברות הלאומי בארלינגטון, וושינגטון D.C ישנם אלפי סיפורים. אולי עשרות אלפים. אני לא יודע בבטחון כמה קבורים שם. בספריית בית הקברות ישנם ספורי ספורט רבים, כמה מהם שנמצאו ראשית שם, ואז הפכו נחלת הכלל כמו ספורו של "SHOELESS JOE" שכתב פי קינסלה, או "FIELD OF DREAMS" המקורי על ארצ'יבלד "MOONLIGHT" גרהאם, בכיכובו של ברט לנקסטר בסרט המקורי.

שם קראתי גם על חייל שנהרג ב-6 למרץ, 1945, בפלישה לאיבו ג'ימה. הוא היה בן 27 במותו, וכשמצאתי את קיברו לפי מספר החלקה והשורה, לא היה כתוב עליו דבר מלבד שמו, תאריך ומקום הולדתו, ומקום ותאריך מותו. מדוע הסיפור כה משך אותי?

אינני יודע. אולי בגלל שקראתי שהחייל הקבור שם, הארי או'ניל, שיחק ב-MLB כמקצועני, אבל שכל הקריירה שלו היא משחק אחד בלבד, אינינג אחד ולא יותר במשחק.

הקבר נמצא בצל, תחת עץ אלון ענק. בחלקה M56 ישנן 120 שורות. הוא נמצא בשורה ה-87, קבר מס' 34. כל הקברים תאומים: אבן לבנה עם פרטים מינימלים על החייל הקבור. אבל מתחת כל אבן נישבר ספור חיים שלם. המונים הם בני 18 ו-19 שבקושי הספיקו לחיות. אחרים בגילאי 30, 40, ו-50. פה ושם קבור מישהו שנהרג במדיו בגיל 60 ואפילו יותר.

הארי או'ניל היה בן 27 במותו. כפי שכבר כתבתי, על האבן חרוטים תאריכי לידה ומוות. מה שלא חרוט היתה העובדה ש-7 שנים לפני יום מותו הוא שיחק את האינינג היחידי בקריירה המקצוענית שלו, תופש הכדור ("CATCHER") באינינג ה-8 של פילדלפיה, במשחק בו דטרויט טייגרס שחטה אותם 16-3.

במשחק בדטרויט לא יצא לו לחבוט, והוא לא שיחק יותר אף משחק בחייו.

על חייו של הארי לא הוסרט סרט והוא לא היה מועמד לפרס האוסקאר. אבל ייחוד אחד כן יש לו: הוא רק אחד משני שחקני בייסבול מקצועניים שנהרגו במלחמת העולם השנייה. מעט מאד אנשים שמעו עליו, וכל מה שאתה יכול למצוא עליו נמצא במיקרופילם בקולג' קטן בפנסילבניה, גטיסבורג קולג', ובזכרון מה אנשים זקנים שמספרם הולך וקטן.

******

הוא נולד בדרום פילדלפיה אבל גדל בשכונה שטנה בדרבי, קלוור. הוא שיחק 3 ספורטים בדרבי-היי ואז בקולג' של גטיסבורג – פוטבול, כדורסל, ובייסבול. הוא הצטיין בולם, אך בייסבול היה הלחם והחמאה שלו. הוא היה בעל גוף שרירי רזה, 1.89 מ', ו-88 ק"ג בעל עין חדה, מוטיבציה גבוהה, שחקן שלא ידע פחד מה הוא, אבל גם לא ידע כמה טוב הוא, או כמה בינוני. זה אף פעם לא הטריד אותו. הדבר היחיד שהוא חשב עליו היה איזה מדים לאיזה משחק (או אימון) להתלבש.

ב-1938 הוא חבט סינגל באינינג ה-9 שגבר על פן סטייט הגדולה 4-5, אבל גדולתו היתה בתפישת כדור בתחנת הבית (HOME BASE) עם זרוע מצויינת לזרוק ברקים לאיש התחנה השנייה בעת נסיונות גניבה מהבסיס הראשון. לפתע בשנת הסניור שלו הוא החל לפגוע. ממוצעו עלה ל-500. – הטוב בכל הקונפרנס. ההום-רן שלו נגד LEBANON COLLEGE השכנה ידוע עד היום בספרי זכרונות הקולג' של גטיסבורג כ-"חבטת ה-400 רגל פלוס" – שיא העומד עד היום.

הוא סיים את לימודיו עם ב.א בהסטוריה ב-1939, וה A'S (פילדלפיה אתלטיקס, לפני שהפכו לפילדלפיה 'פיליס') החתימו אותו על חוזה מקצועני עם משכורת חודשית של $4,200, כסף לא רע אז בזמנו לרוקי.

אל ברנקטו, אחד הפיצ'רים הטובים של ה-A'S זוכר את הארי או'ניל רק במעורפל. הוא היום בן 90, אבל זוכר שהוא הגיע בסוף השנה ב-1939, ו-"נראה בחור נחמד".

כשהארי הצטרף ל-A'S הם היו 24-17, וסיימו את העונה 97-55, שנה חמישית איומה רצופה בה הם לא הפסידו פחות מ-90 משחקים לעונה. החתמתו הופיעה בעתונים המקומיים ובעתוני השדה בסביבות 'דלוור קאונטי' וכן בפילדלפיה ובעיירות הקרובות מניו ג'רסי, כי הרי "צעיר מקומי הגיע לעזור לאתלטיקס לצאת מהפאנק שלהם"!

אבל צעיר מקומי צעיר מקומי – – קבוצה המקרטעת בתחתית הטבלה צריכה חובט רציני ולא איזה ילד בן 22 שלא ראה פיץ' מקצועני רציני אחד בחייו. לכן או'ניל חייב היה לחכות 48 ימים לפני שהוא תופס את הפיץ' הראשון בחייו .

המשחק בו הכניסו את או'ניל היה טרגדיה בת 9 אינינגים. לקרייני הרדיו מדטרויט המשחק היה קומדיה. "אף פעם ב-45 שנות בייסבול לא ראיתי קבוצה פגומה, חולה, זיבורית, ומגוחכת מה-A'S הזאת", אמרק גרהאם פונזוקי, שדר הרדיו של WRSW של דטרויט. "אם היית מעמיד נגדם קבוצה של דגנרטים קהים במוחם ומרופטים בלבושם, הדגנרטים היו מנצחים 4 מ-5 משחקים נגד  המשוקצים האלה מפילדלפיה". המנג'ר של פילדלפיה קוני מאק כל כך התבייש בקבוצתו שהוא שיחק אותה חולה ושלח את בנו אירל בן ה-17 להיות המנג'ר של הקבוצה. אירל, לידיעתכם, היה ה-BALL BOY של הקבוצה.

אירל לקח את העניין ברצינות. הוא השתמש ב-19 שחקנים כבר באינינג ה-6. בסוף האינינג הרביעי התוצאה כבר היתה 12-1, ומ-8,877 הצופים במשחק כרבע קמו, אמרו "די לנו מהשיט הזה!", ויצאו מהאיצטדיון.  מארבעת עתוני פילדלפיה של אז – האינקוויירר, הדיילי נווז, הבולטין, והרקורד, רק עתונאי בשם בוב אינסמניגר שם לב שבאינינג השמיני  אירל מצווה על או'ניל להיכנס. הוא לוחש משהו לקריין הרדיו של WWRW של פילדלפיה, "הארי או'ניל מגטיסבורג קולג' קורע עכשיו את הבתולין של הקריירה המקצוענית שלו!".

הפיצ'ר שלו צ'אבי דין הוליך שני חובטי פילדלפיה בתחתית האינינג ה-8, אבל לא הירשה להם לחבוט ראן.

אחרי המשחק פילדלפיה אתלטיקס התחלקה לשתי קבוצות, אחת לקחה רכבת מדטרויט לפילדלפיה, והשנייה לקחה רכבת לקופרסטון, ניו יורק, להשתתף במשחק ראווה נגד הפן אתלטיק קלוב – קבוצה חצי מקצוענית – לכבוד הכנסתו של קוני מאק להיכל התהילה. או'ניל היה חלק מהקבוצה שנסעה לקופרסטון. ה-A'S ניצחו 6-12 את החצי מקצוענים, אבל הארי או'ניל היה 0 מ-4, ומאחר והיה זה משחק ראווה, הוא לא נחשב כמשחק שאו'ניל השתתף בו. אבל אירל מאק ראה מספיק מאו'ניל, והחליט באותו זמן ובמקום שהוא לא שווה הרבה יותר מקליפת שום, ובכך נסתיימה קריירת המשחק של הארי או'ניל.

*******

האדם האחרון שראה את או'ניל בחיים חי בעיירה הקטנה ויינלנד בניו ג'רסי. דגל אמריקאי קטן ובלוי מתנופף בגאווה בחצר ביתו, ממש בכניסה. ג'יימס קונטאס – רב טוראי באיבו ג'ימה, לא אוהב לדבר על מה שהיה שם, אבל הוא הסכים לספר את הסיפור כדי שייכתב לצד שמו של או'ניל בארלינגטון. הוא מספר שהוא זוכר שהארי אמר לו שהוא יודע שכשיחזור הביתה, הקריירה המקצוענית שלו היא פאסה, והוא לכן כבר התקבל להיות מורה ההסטוריה ומאמן הבייסבול של הג'וניור-היי 'אפר דרבי'. משכורת? $1,150 לשנה.

או'ניל היה חלק מהפלוגה מס' 24 שלחמה באי אחרי אי בפסיפיק – קוואג'לין, סייפן, טניאן. הקרבות עקובי הדם באיים הללו סופרו ותועדו. הקרבות האכזכיים והמרטשים ביותר בתולדות המערכה הפסיפית. מי החופים היו אדומים מדם, וגופות חללים נירקבים בשמש.  "כולם אהבו את הארי", אומר קונטאס. "הוא אף פעם לא הזכיר את הקריירה המקצוענית שלו. אבל דיברו על כך ותמיד היו אלה שרצו לשמוע סיפורים. "על מה אתם רוצים לשמוע? על אינינג אחד ששיחקתי בקריירה שלמה? לא הייתי הרבה יותר שחקן 'מייג'ור ליג' מכל אחד מכם",  ובכל ניגמר הסיפור.

ב-19 לפברואר, 1945, הפלוגה נחתה על חולות איבו ג'ימה. היפאנים חיכו לאמריקאים הנוחתים עם אש תופת. בסוף היום 6,821 מהנחתים היו פגרים על החוף. היה זה הקרב היחיד הידוע בתולדות המרינס האמריקאי בו המרינס סבלו יותר אבידות מהיריב. "הגענו אל גבעה קטנה, וחשבנו שזהו, אנחנו בטוחים כאן לפחות עד הבוקר. ואז פתאום שמעתי יריות של צלף שהתחבא על עץ דקל. הארי חטף כדור בצוואר. הוא היפנה ראשו אלי ואמר, "אני חושב ששחקן המייג'ור ליג הראשון במלחמה הזאת עומד למות". והוא סגר עיניו לנצח.

**********

אמו של הארי, סואנה, קיבלה מכתב בסיום המלחמה ממאמן הפוטבול שלו בגטיסבורג קולג'. היה כתוב בו: "מהרגע הראשון היה ברור שמשחקו של הארי היה בייסבול ולא פוטבול, אבל הוא היה אחד השחקנים האהובים עלי. לא היה לי אף פעם שחקן שהקריב את גופו, ונתן את כל מה שהיה בנפשו, עבור הקבוצה. הוא היה חבר הקבוצה האולטימטיבי. כמעט לא דיבר. הוא עשה את כל הדיבורים על הדשא. יהי זיכרו ברוך".

האם ענתה לו: "בעלי ואני מודים לך על מילות הסימפטיה. אנחנו מנסים לשמור על אומץ לבנו ולא להישבר. ככה הארי היה רוצה שנתנהג. הוא היה תמיד כל כך מלא חיים שקשה לקבל את העובדה שהוא כבר איננו. אבל אלוהים יודע – ואולי יום אחד גם אנחנו נבין – את כל הקרבן והויתורים שבני, וצעירים אחרים כמוהו – נתנו עבור המולדת והחופש. זה מקל עלינו לדעת שאתה חושב עליו, כמו הרבה מחבריו שהתקשרו אלינו. זו נחמה קטנה על אסון כבד. בכבוד רב, סואנה.

הפתק הזה שמור בארלינגטון, ובמוזיאון הספורט של הקולג' של  גטיסבורג. רק אח"כ נודע לי שלפני המלחמה הארי נישא לאהובת ליבו מהתיכון אטל. אטל ניפטרה אף היא בינתיים ולזוג לא היו ילדים. לא היה זמן: הם נישאו שבוע לפני שהוא נישלח לפסיפי.

איך שהוא פילדלפיה אינקוויירר ניזכר בסיפור של או'ניל, וביום הזכרון העתון יצא בסיפור על "השחקן ששיחק רק אינינג אחד במייג'ורס", ומתחת "אחד משני שחקני הבייסבול המקצוענים היחידים להיהרג במלחמת העולם ה-II", ומתחת תמונה של הארי או'ניל חובט כדור.

אבל התמונה היתה ממשחק בקולג' של גטיסבורג.

במקצוענים הוא שיחק ב-BOTTOM OF THE 8TH", ולא יצא לו לחבוט אפילו פעם אחת.