ספורים מהתיבה: המפגר שרומם עיר שלמה / מנחם לס

הפסל של רדיו בכניסה לאיצטדיון, ובידו…רדיו טרנזיסטור!

***********************

התחלתי לכתוב את המאמר מיד עם הפלישה לעזה. הכתיבה היתה קשה ולא הייתי מרוכז, ואולי אפילו קפצתי מנושא לנושא. לא קל לכתוב כשיודעים שהחיים חייבים להימשך, אבל כשגם יודעים שאולי מתחילים ליפול חללים שלנו!

*********************

1946.

זאת השנה שאחיו המבוגר טוען שהוא נולד, כי אחיו נולד ב-1943 והוא מבוגר "בערך בשלוש שנים" מהאח הצעיר. אין כל אינפורמציה על אביו. כל מה שידוע הוא שג'יימס  קנדי ששנים אח"כ כונה 'רדיו' –  ואחיו הצעיר ממנו הארווי – נולדו חסרי הכרומוזום מס' 22 שהוא הכרומוזום הקטן ביותר מבין 23 זוגות הכרומוזומים המצויים בתא האדם, שהוא הכרומוזום שחסרונו גורם לפיגור שכלי, מונגולודואיזם (סינדרום 'דאון') , והפרעות מנטליות אחרות, שבמקרים רבים מתלוות להן הפרעות נוספות בדיבור, שמיעה, וקואורדינציה.

אחיו המבוגר יותר של ג'יימס,  סמואל, ש'רדיו' מתגורר היום בביתו עם אחיו הארווי, נולד עם הכרומוזום והוא "נורמלי". כמה שניסיתי למצוא חומר על שנות ילדותו – לא הצלחתי.

1963.

צעיר לא מגולח שאינו יודע קרוא או כתוב, וחייב להיות – לפחות במקרים אחרים דומים – באיזה שהוא מוסד סגור במקום לגור עם אימו ואחיו, דוחף GROCERY CART של איזה סופרמרקט שכתובתו שחוקה או נימחקה, מראש הגבעה הנמצאת לצד מגרש האימונים של התיכון 'האנה'. לגביו, ולגבי כל אלה שהכירו אותו באותו יום, כאילו שחייו התחילו אז כשהיה בן 17 פחות או יותר, כשיום אחד הוא מגיע לאיצטדיון הפוטבול שם מתאמנת קבוצת הפוטבול של התיכון 'האנה'.

הוא אינו במוסד כי אימו אינה מבינה בדברים כאלה ולא יודעת שביטוח לאומי היה מסדר לו מוסד למפגרים שכלית שאינם מסוגלים לטפל בעצמם. אימו גם לא רשמה אותו מעולם לבית ספר למרות שהחוק מחייבה. מישהו בעזרה סוציאלית היה מוצא לו משכן. היא פשוט לא רשמה אותו והוא נישרך אחריה יחד עם אחיו לכל מקום שהלכה.

עד היום לא ברור בדיוק כיצד עברו אז השנים, ואימו כבר מזמן אינה בחיים. פשוט פרק חיים נימחק ואיש לא מסוגל למלא את הפרטים כי איש לא יודע, והאח הגדול – הנורמלי – אינו דברן, העונה "מה זה משנה? למי זה חשוב כיצד ג'יימס גדל? עובדה שהגיע לגיל 17 בריא ושלם בגופו מלבד הפיגור השכלי".

שכנים נידבט=ו שאימו תמיד חששה שיכניסו את בנה לאיזה מוסד חשוך ומפחיד עם חדרי עינויים לעונשים 'כדי שילמדו לא לעשות בדרך הקשה', ולא בטחה באיש שיטפל בבנה ברכות ואהבה. היא העדיפה לשמור אותו לצידה, לטוב או לרע.

אחיו מוכן לספר על כמה מקרים בודדים שקרו, כגון הורדת מנוף אזעקה בשופינג סנטר כשג'יימס לא ידע בדיוק מה הוא עושה,  וכשוטרים שאלו אותו לפשר המעשה והוא גימגם במקום לדבר, זרקו אותו לכלא לשלושה ימים כשהוא לא מבין היכן הוא נמצא, ואימו חושבת שפשוט הלך לאיבוד. או היום בו פגשו בו כמה ילדים מסתובב מאחורי מרכז קניות, הורידו לו את מכנסיו, צבעו אותו בצבעי שמן, ואז השמשו ב-PAINT THINNER כדי למחוק את הצבע כשהוא צווח מכאבים.

הרבה יותר מזה האח לא מספר. וזהו. ניגמר הסיפור.

כל מה שידוע על רדיו הוא מה שהתחיל באותו יום, כשירד מהגבעה עם עגלת הקניות שלו.

המאמן והשחקנים שומעים קולות ורואים את הצעיר הבלתי מגולח נע ונד בצידי המגרש, נותן כאילו הוראות לקבוצת שחקנים שרק הוא רואה, ומחקה כמה שיכולת הדיבור שלו מאפשרת זאת את קולות ותנועות המאמן. הוא נראה זורק כאילו כדורים כקוורטרבק, ואז יורד לעמידת שלוש של טאקל. פתאום הוא "הופך" משחקן למאמן, וכאילו נותן הוראות לשחקנים.

השחקנים זורקים מבטים ומגחכים. הם לא ראו אותו אף פעם לפני כן, ולא מודעים כמובן לפיגור השכליץ הצעיר התמהוני נשאר בצד המגרש שהשתמש בו 'להתאמן' ו-'לאמן' עד שאחרון השחקנים עוזב את המגרש. אז הוא חוזר לעגלתו, ודוחף אותה עתה במעלה הגבעה. שחקני התיכון שזרקו בו מבטים סקרנים משך האימון שמו לב שכל כמה שניות הוא מאזין לרדיו טרנזיסטור קטן.

למחרת אותו סיפור. הוא יורד מהגבעה עם עגלת הקניות שלו, מוצא לו פינת דשא מחוץ למגרש, ובתנועות החלטיות והשמעת קולות מוזרים הוא 'מאמן' קבוצת פוטבול שלמה: את קו ההגנה, קו ההתקפה, הרנינג בקס, הקוורטרבק. אפילו את בועטי בעיטות הפילד גול. כל כמה דקות הוא נעצר, תוקע מבט במה שהמאמן עושה, וכעבור דקה עושה בדיוק אותו דבר עם קבוצתו הבלתי נראית. קבוצת הפאטה מורגנה שלו.

רק מקרוב ניתן להבחין במשהו מוזר בעיניו: פחד. פחד מפני אנשים. פעם בגלל שילדים שיכנעו אותו להזעיק אזעקה; פעם צבעו אותו; פעם לקחו ממנו סנדוויץ' שאימו הכינה עבורו. גם מפני שהם פונים אליו עם שאלה או סתם מתחילים לדבר, והוא לא מסוגל לענות. רק החיים איתו – אמו, אחיו – מסוגלים להבין לעתים מה הוא מנסה לומר. אז הוא מעדיף להתרחק מאנשים כדי להימנע ממצבים מביכים. גם כמה שיניים חסרות מפריעות לו בהגייה.

אחת הסיבות שהוא נמצא בבית כשהוא נער היא שבאנדרסון אין מוסדות לילדים מיוחדים. אין מוסד לילדים בעלי דפקטים מוחיים, ועבור האם להעבירו למוסד בשרלוט או באטלנטה זה כמו להעבירו לסיביר. או לכוכב לכת. היא גם לא בוטחת במוסדות שיטפלו בבניה באהבה הדרושה. לא! היא מעדיפה אותו לידה, בבית. היא תדאג לצרכיו ותלמדו אורחות חיים חובתיות. היא לא חושבת על מוות; מה יהיה עם ג'יימס שלה אחרי שתלך לעולמה. זה כלל לא ITEM במיכלול מחשבותיה. יש לה מספיק דאגות לעכשיו, אז מה יש לה לדאוג עכשיו למה יהיה?

**********

המאמן רואה את הצעיר מסמן סימני התקפה והגנה, וצועק  לעבר קבוצה בלתי נראית 'האט, טו, טיייי, פאר…' – 1,2,3,4…

המאמן לא יודע מי הוא הצעיר. הוא לא יודע שה-IQ שלו נימדד פעם ולא הגיע ל-40. אולי בכמה מבחנים סלבריים ה-IQ שלו יכול להגיע ל-80, אבל בכמה מבחנים גם לא לעבור את 40. הוא לא יודע שהוא צעיר מוגבל מאד בשיכלו, אבל צעיר רגיש מאד המסוגל לשמוח ולבכות, לחייך ולדאוב כאב. כל מה שהוא רואה מזווית עיניו הוא צעיר הקורא "האט, האט! האט האט! ובידיו מראה לשחקנים בלתי נראים לאן לרוץ, ולמגינים בלתי נראים כיצד לטאקל.

המאמן קורא לצעיר, "COME OVER HERE, BOY!"

והצעיר בחרדת קודש ובהיסוס רב מתקרב למאמן. השחקנים מצחקקים בשעשוע עד שהמאמן זורק בהם מבט מאיים והם משתתקים.

המאמן הוא הראלד ג'ונס, אחד המאמנים המוכרים ביותר באזור. הוא אומר שנים אחרי שרדיו, סטודנט ג'וניור ניצחי ב-T.L HANNA HIGH SCHOOL שמעולם לא שיחק פוטבול, שהוא שחקן הפוטבול הידוע והאהוב ביותר בכל דרום קרולינה.

המאמן אוסף את הצעיר תחת כנפיו ובמשך ארבעים השנים הבאות מראה שאפילו בתכניות ספורט בתיכונים יש מקום של כבוד למיוחדים, לאלה שנולדו עם חסך, לאלה שנולדו עם דפקטים גופניים ומוחיים. כאלה שבכל מקום אחר היו נחשבים כפריקים, אבל עם כבוד, אהבה, וכמה חוקים, המוגבלים והמפגרים האלה יכולים להיות אזרחים שלא רק מקבלים ומשתפרים, אלא בתהליך גם תורמים, מעניקים, ומועילים.

TWO WAY STREET.

המאמן הראלד ג'ונס אינו חסיד אומות העולם ואינו אמא תרזה. הוא מאמן פוטבול תיכונים שרוצה לנצח משחקים. אך איכשהו, בגלל שהוא, ולך תדע מה ומי, הוא נידבק לנער שאפילו לא ידע את שמו. "רדיו" הוא ענה כשג'ונס שאל לשמו.

"רדיו? כזה שמשמיע חדשות ומנגן שירים?"

-יססססס סיאה (יס סיר)!

"אוקיי, רדיו. מה אתה עושה שם בצד המגרש?"

-"קאץ' טמהההה"

(מאמן את קבוצתי, זה מה שג'ונס חשב שענה).

לא לקח לג'ונס יותר משתי דקות להבין שיש לו עסק עם צעיר מוגבל עם בעיות דיבור והגייה.

-"בן כמה אתה?"

"שאד בי LEBENF GRADA"

פרוש? "אמור להיות בכיתה י"א" (זה ידע 'רדיו' שלא בילה יום אחד מימיו בבית ספר, ומה שידע למה מאימו ואחיו המבוגר)

לקצר ספור ארוך, המאמן ג'ונס מחליט לתת לרדיו חולצת פוטבול עם מספר, 'תפקיד' בקבוצה, ו"לרשום" אותו לבי"ס.

המאמן ורדיו שנים אחרי. הוא עדיין 'עוזר מאמן', אפילו עם אישור 'מאמן'  נעוץ בגופייתו!

 

ישנם כמה חוקים: עליו להופיע כל יום  ב-7 בבוקר למשרדו של ג'ונס, לשבת בשלוש כיתות משך היום, לסדר את חולצות האימון של השחקנים.

הוא "JUNIOR" ברשימת תלמידי בית הספר, אבל מעולם הוא לא מסיים את לימודיו ועולה לכיתה י"ב אותה חייבים לסיים או לעזוב את בית הספר.  "מוריו" נותנים לו ציון "I" שבארה"ב פרושו "INC" או INCOMPLETE. לא עובר ולא ניכשל – רק "לא סויים". מאחר והוא רשום כג'וניור, שהותו בבית הספר מותרת לפי החוק, ורשות מיוחדת ניתנה גם ע"י וועדת החינוך של מדינת דרום קרולינה.

ג'ונס הוא גם מאמן הא"ק של התיכון, וכשעונת הפוטבול מסתיימת, רדיו הופך ל-"רץ" או "הודף כדור ברזל", ונמצא תחת פיקוחו ושליטתו של המאמן.

הוא מביא את בקבוקי המים. מציב את המזרונים לנחיתה מקפיצה לגובה באולם סגור. משך השנים הוא למד לקשקש מספיק כך שאתלט יבין שעליו להביא אישור מהמרפאה או משרד המנהל. כשרדיו הגיע לגיל 30 המאמן ג'ונס החל להרגיש שרדיו מתחיל לדאוג לצרכי שחקנים ("קוצ'ה קידוס ניד גטורייטד טודיי. ווארי ווארי הוט" – קוץ', הנערים זקוקים לגייטורייד היום. יום חם מאד!), וכשהוא רואה שחקנים  מתברברים בחדר ההלבשה ועומדים לאחר לאימון השעה 4 הוא צועק "לוקה. לוקה!" ובידו מראה להם שהשעה 3:55 שעה. "קוצ'ה ווארי ווארי מאד" – המאמן יכעס מאד!).

רדיו מאמין שהוא שחקן פוטבול ועוזר מאמן, ותלמיד כיתה י"א, אך הוא יודע שהוא בוגר משאר התלמידים והאתלטים ומרגיש אחריות להתנהגותם הנאותה. הרגש האבהי פועל אפילו אצל הגבר המפגר, ותלמידי בית הספר והאתלטים שלו הופכים לבני משפחתו, כשהוא ה-"GODFATHER".

לרדיו ישנה עתה מטרה בחיים. ג'וב לעשות. אחריות למלא.

פסיכולוגים ופסיכיאטרים שכתבו על התופעה מסבירים שרגש האחריות שהוטל עליו – והוא קיבלו ברצון ובאהבה – שווה יותר מאלפי שעות טיפול או כדורים מכדורים שונים.

 

המאמן ושחקנו ("שיחק כאילו 8 שנים עבור מאמו ואז הפך ל-"עוזר מאמן", בן חורג, וחבר לחיים

הוא לא החמיץ משחק אחד בארבעים השנים האחרונות. הוא מסתובב בין הקווים וכל מאמן אורח יודע ומכיר אותו. הוא ממהר לתת 'היי פייבס' לכל שחקן אחרי טאצ'דאון, ובמשחקי בית לפעמים מגיע לספסל האוייב ונותן היי פייב לשחקן יריב אחרי תפיסה מיוחדת או טאקל יוצא דופן.

לאט לאט הוא למד את המשחק, וג'ונס אפילו טוען "על בוריו". הוא גם החל "להרגיש" קצבי ריצה, ובתחרויות א"ק צועק לרץ שפתח הפרש גדול מדי במהירות אסורה "סלואה דאונה" (SLOW DOWN!).

עתונים מקומיים החלו כותבים עליו. תחנות טיווי צילצלו עם בקשות לראיונות. נאמר להם שהם יכולים לבוא ולבקר, אבל רדיו לא מסוגל לדבר.

אבל הוא היה מסוגל לשבת בראש מצעד חג המולד עם זקן ומדים אדומים ובידו פעמון מצלצל, ולהיות הסאנטה קלאוס הראשי של מצעד חג המולד הראשי של העיר. הוא מסתובב ברחובות העיר וכולם חפצים ביקרו. ניגשים אליו, נותנים חיבוק, או היי פייב. אבל כסף שמנסים לתת לו הוא מסרב לקחת. "NO. TANK YA".

סנטורים ופוליטיקאים החלו לבקר באנדרסון וללחוץ ידו של רדיו, כי לתפוס תמונה עימו הוא תרגיל שמביא כמה אלפי קולות ללא ספק. הוא היה זה שהעניק את גביע ה-MVP למנצח בטורניר כדורגל גדול לתיכוניים באנדרסון.

קוץ' ג'ונס ממשיך להיות ההורה החורג של רדיו. הוא לוקח אותו לבדיקה דו-שנתית אצל הרופא הפנימי, ודואג שייקח את כדורי לחץ הדם והכולסטרול יומית. ג'ונס דאג ל-FUND RAISING לטפל בסט שיניים חדש לרדיו, והיה המדריך הראשי במאמרו המקסים של גארי סמית', שבעקבותיו הוחלט להסריט את חייו בסרט מלא של 105 דקות שזכה להצלחה מירבית באחד מסרטי הספורט המעולים של השנה.

כשאחד מעוזריו של ג'ונס לקח את רדיו העונה לאחד ממשחקיה החשובים של קלמסון – ה-BOWL GAME שלה, והכרוז הודיע ש-"רדיו מאנדרסון הוא אורח קלמסון הערב", קהל של 60,000 נעמד על רגליו והריע, ורדיו עמד כמו נשיא ארה"ב ונופף תודה לכל המריעים.

ג'ונס כבר איננו מאמן את האנה. הוא פרש לפני כמה שנים אך עדיין דואג לצרכיו של רדיו, ודואג שבית הספר וקבוצת הפוטבול עדיין יהיו המקום שלו. ג'ונס מספר שהקייצים הם תקופת הרזון של רדיו. ללא בית ספר וללא קבוצות הפוטבול והא"ק, הוא מעט אבוד. ג'ונס ניסה לעניינו בדברים אחרים, אבל הוא מסרב.

אז מה הוא עושה בקייצים?

השריף המקומי מלקולם קייטינג מספר שביום חם במיוחד  הוא הסתובב עם המכונית המשטרתית ליד האיצטדיון (הדי עלוב, אגב. 'האנה' הוא בית ספר הנמצא באזור עוני בדרום העיירה) ושמע רעשים משונים. הוא החנה את מוניתו, ובשקט 'התגנב' אל תוך שער הכניסה. מה הוא רואה? את רדיו עומד עם צינור ארוך ומשקה את הדשא המצהיב.

-"רדיו, מה אתה עושה כאן באמצע הלילה?" צועק השריף.

-"גראסה נייייייד וואטא, שריף"! – הדשא זקוק למים, שריף!

בכניסה לאיצטדיון בית ספר התיכון T.L.HANNA בעיירה אנדרסון, כרבע שעה נסיעה מביתי, עומד פסל של איש שחור המכוון תנועה או מסמן לקוורטרבק מה לעשות, או סתם מרים יד אחת ומוריד את השנייה.

הוא החל מתנדב גם בקייצים כעוזר בצבא הישועה. אשדם לקוי בשיכלו אבל יודע שהוא עוזק למסכנים ועניים ממנו.

רדיו הוא היום בן 66 או 67. כ-20 שנה מעל תוחלת החיים של מפגרים בשכלם מסוגו. פסיכיאטרים אומריעם בוודאות שעיסוקיו בבית הספר ובעיר נותנים לו את האנרגיה המיוחדת שכנראה משאירה אותו בחיים. השם נידבק אליו כי לא קיים אחד שאי פעם ראה אותו מסתובב ללא טרנזיסטור קטן צמוד לאוזנו. לך תדע למה אדם מוגבל בשכלו מקשיב ללא הפסק. הפלא של אדם קטן מדווח חדשות או תזמורת של גמדים הנמצאת בתוך המקלט ומשמיעה מנגינות אף פעם לא הפסיק לתעתע במוחו של ג'יימס קנדי, הידוע רק בשם כינויו רדיו". הוא פעם ענה לעתונאי שהרדיו הוא פלא. הטלוויזיה היא לא פלא "כי היא סתם מצלמה".

 

רדיו, היום

 

כשבקשתי ראיון עם מנהלת בית הספר התיכון 'האנה' שילה הילטון, ושאלתיה היכן מוצב פסלו של רדיו, היא ענתה שהוא בכניסה לאיצטדיון, אבל מי שרוצה לראותו לא חייב למהר צעדיו לשם. הוא יוכל לבקר בכל יום ראשון כנסייה הבפטיסטית הדרומית  Generosetee Baptist Church  בעיירה STARR הסמוכה לאנדרסון,  ולראות את רדיו עוצם עיניו ומתפלל ללורד כשכל גופו מתנדנד, ומוחו נמצא אי-שם במקום לא נודע.

 

מנהלת בית הספר עם "עוזר המנהל שלי", כפי שהיא מכנה את רדיו!

היה זה מקרה בלבד ששמעתי על 'רדיו'. את משחק הכדורגל של ה-16 בין ארה"ב לבלגיה החלטתי לראות בפאב בריטי בעיירה אנדרסון, היוצרת משולש שווה צלעות עם העיר גרינוויל, והעיירה קלמסון, ביתה של קלמסון יוניברסיטי, האוניברסיטה השנייה בגודלה של מדינת דרום קרולינה, אחרי אוניברסיטת דרום קרולינה שביתה הוא בירת המדינה, קולומביה. כשהתחיל המשחק מישהו  קרא, 'תראו מי הגיע! רדיו בכבודו ובעצמו!'.

לא שמתי לב. אז 'רדיו' הגיע, ביג דיל. בעיירות הדרומיות הללו אם אין לך שם כינוי אין לך גם זכות קיום. היו בפאב איזה 200 פטרונים, ואני הייתי רובי כולי במשחק שארה"ב יכולה היתה לנצח (אפילו שהיתה הנחותה מהשתיים) בדקה ה-87 כשהחמיצה בעיטה משלושה מטרים לשער ריק.

רק בדרך החוצה שאלתי דרך אגב מי זה רדיו. הנשאל פקח זוג עיניים והגיב: "לא שמעת על רדיו? אני מציע שתראה את הסרט עליו, תקראא את הסיפורים עליו ב-ESPN וב-ABC, או הכי טוב שתקרא את ספורו של גארי סמית' עליו בספרו 'GOING DEEP'".

גארי סמית' הוא לא פחות ולא יותר מספר ספורי הספורט מס' 1 מכולם בשפה האנגלית. עתונאי מהולל שמשך 30 שנה עינג אותי בסיפוריו בספורטס אילוסטרייטד, ושאחר מספוריו הנוספים  'THE RAPTURE OF THE DEEP' מתורגם בזמן שאני כותב מילים אלה ע"י מתרגם מתנדב שהחליט לסיים את התרגום שהחל אפלטון שלנו.

הסיפור הלא יאומן על רדיו קרה סך הכל כ-10 ק"מ מביתי.  לפני כתיבת המאמר דאגתי לראות את הסרט ב-DEMAND, וקראתי את ספורו של סמית'; בקרתי בבית הספר בו התחיל הסיפור; בקרתי בכנסייה היכן שהוא מבקר וראיתי אותו גוחן על מושבו, מרים זרועותיו בבקשות תחינה ליישו, וצועק בקול צרוד "לורדי! לורדי! סייגי מייה!". רדיו נולד אילם ולמד עם השנים להוציא הברות הקרובות למילים שהוא מנסה לומר. במקרה הזה האורח שהזמינני לכנסייה המכיר את רדיו הסביר לי שהוא מנסה לומר, "לורד, לורד. SAVE ME!".

 

קובה גודינג, המעצב את 'רדיו', ליד רדיו בכבודו ובעצמו

 

'רדיו' (קובה, בסרט) עם הטרנזיסטור שלא עוזב את ידו אפילו לשנייה!

 

החיים מלאי אירוניה. רוב בתי הספר התיכוניים תמיד יתגאו בסטודנט אחד שהפך סנטור במלוא הימים; שחקן פוטבול מקצועני ב-NFL, או מנצח מפורסם בפילהרמונית של עיר זו או אחרת. בית הספר התיכון (אחד מ-4) של אנדרסון, האנה היי, מתגאה ברדיו, הסטודנט המפורסם ביותר שלו, שלמעשה אף פעם לא סיים את לימודיו כשהוא מוגדר ע"י מנהלת התיכון שילה הילטון כ-"JUNIOR", הכיתה בה הוא 'לומד' כבר 50 שנה. דורות של שחקני פוטבול ותלמידי תיכון הכירו את רדיו וזכו ביקרו. הוא אכל פעם 12 סנדוויצ'ים שהיו מיועדים לשחקני הקבוצה כי הוא חשב שהם הוכנו עבורו והוא למד ש-"לא משירן אוקלה" ("לא משאירים אוכל"). הוא גרם לכמה וכמה פאשלות רציניות, אבל כולם ידעו שברדיו לא קיים גרגיר אחד של רוע, ואת כל הטעויות שעשה הוא עשה כי חוסר כרומוזום אחד גרם לפיגור שכלי, קשיי דיבור, והלוסינציות.

הדבר המפליא והנהדר ביותר הוא לא מה שבית הספר עשה עבור רדיו, אבל מה שרדיו עשה עבור בית הספר, ואלפי תלמידיו. בגלל שכולם קיבלו אותו על מיגבלותיו, ואהבו אותו, הוא החזיר אהבה ורגעי השראה ונועם לתלמידי בית הספר ושחקני הפוטבול של התיכון. החיוך התמידי שלו; הטפיחה על השכם; הדמעות ששפך בעת ששחקן נפצע והוצא על אלונקה, או כוס המים שהביא לשחקן צמא – התרומה והאהבה היו תמיד חד סטריים, עד היום. אין לו תואר מהרווארד והוא לא זכה בפרס פוליצר, אבל בימים האחרונים הסתבר לי שהוא סטודנט התיכון המפורסם והידוע מכל מאות אלפי האחרים שסיימו תיכונים בדרום קרולינה.

********

 

'רדיו' עם מקלטי הרדיו שלו

 

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 40 תגובות

  1. Yavor

    18 יול 2014 07:09:14

    נהדר, מל. רק תקן את המונח "דמעות תנין", שבעצם משמעותו היא בכי מזוייף, שרק נראה כאילו הוא כן ואמיתי אך למעשה הוא צבוע.

  3. דובי

    18 יול 2014 08:10:45

    מקרה נפלא, ונדיר, של שילוב אדם שמתמודד עם מוגבלות בקהילה.
    כמה פעמים שמעתי מאנשים בכסאות גלגלים, מעיוורים, שמדברים אליהם "כמו אל מפגרים". כמה פעמים סיפרו לי עובדים סוציאליים על היחס העויין, הפוגע, המזלזל שזוכים לו מהסביבה בני אדם שמתמודדים מחלת נפש…

    לרדיו יש אינטליגנציה נמוכה. הוא מבין פחות, ויותר לאט. ולכן זכה לשם "מפגר".
    הנפש שלו לא פגועה, כמו שקורה במחלת נפש. לבנאדם כזה אנחנו קוראים "משוגע", או במקרה ה'טוב' "סכיזופרן".
    הגוף שלו לא פגוע, כמו אצל מי שמתמודד עם נכות פיזית. לכזה אנחנו קוראים סתם "נכה".
    הבעיה שלו לא קשורה ליכולת לפרש, להבין ולהשתלב בסיטואציה חברתית, כמו שרואים על הספקטרום האוטיסטי. מה שמכנים "אוטיסט".

    מפגר, משוגע, סכיזופרן, נכה ואוטיסט הם כינויים שאנחנו מצמידים לבני אדם בעלי מחשבות, רגשות, תובנות, רצונות ושלל תכונות אנושיות. כמו כל אחד אחר.
    בכך נעלמת האנושיות שמאחורי המוגבלות, ומוסתרת מאחורי הסימפטומים.

    ג'ונס אמור להיות מונצח, נזכר ומסופר, כדי שגם אנחנו נפסיק להתייחס לרדיו כאל "מפגר" ונראה בו "בנאדם" עם מגבלה.

    2. אשך טמיר המקורי

      18 יול 2014 16:45:19

      אני מבין שאת כל זה אתה מביא מתוך ידיעותיך המקצועיות.

      בתור אוהד ניקס הכוונה.

      מפגר – כרמלו
      משוגע – ג'יי-אר
      סכיזופרן – שומפרט
      נכה – סטודמאייר
      אוטיסט – ברניאני

      1. דובי

        18 יול 2014 16:58:17

        האמת שלא אליהם התכוונתי.
        אבל כן, זאת בדיוק ההתייחסות שמשמרת את התפיסה השלילית כלפי המילה, ואז נצמדת אוטומטית לאדם שמתמודד עם המחלה.
        כמו במתמטיקה, תראה:
        סכיזופרניה =סכנה, איש עם סכיזופרניה =סכיזופרן,
        כלומר איש עם סכיזופרניה =סכיזופרן מסוכן.

        מאחר ואתה משתעשע מזה בוודאי תהנה גם ליצור את המשוואות שהופכות אדם עם פיגור לאיש מטומטם, אדם עם נכות פיזית לנכה צולע ובתור תרגיל מסכם תסביר לכל הכיתה איך נוצר הביטוי "אוטיסט מפגר".

  4. האווי לאסוף

    18 יול 2014 09:24:11

    מרגש. תודה על טיפה של אנושיות ביום שהתחיל לא טוב, ולך תדע איך ייגמר (תודה לאל שביום ראשון המשפחה ואני ממריאים לארה"ב. החופשה תוכננה כבר לפני שנה, אבל היא מגיעה בדיוק בזמן… קשה לי לראות עוד דור ישראלי סופג טראומות בגיל צעיר, מה שנקרא ילדות ישראלית קלאסית)

  5. k_700

    18 יול 2014 10:09:00

    תודה על פוסט מעניין מאוד.

    יש לי קצת בעיה עם המשפט הראשון שלך שמדבר על "פלישה" לעזה.
    עזה לא מקום ריבוני בטח לא בעת הזאת.

    בעזה חיים יותר ממליון וחצי בני אדם כבני ערובה מאחורי ארגון טירור איסלמי קיצוני אחד שעסוק בדבר אחד בלבד(במקום לטפל באורח החיים של בני עמו) בהשמדת ישראל.

    ברוך השם אנחנו נכנסים לשם לטפל בסיפור הזה ובתקווה שלאחת ולתמיד.

    אח שלי כבר שם אני יכול לקבל צו בכל רגע וצריך להמשיך לחזק ולהתפלל שהחיילים יבצעו את העבודה ויחזור בשלום.

    שבת שלום.

  7. Berch

    18 יול 2014 10:21:18

    איזה יופי של מאמר
    מרגש, מחזק ומחזיר (קצת) מהאמונה במין האנושי….
    וגם תגובה מצויינת של דובי

    תודה מנחם, שמצאת את הכוחות 🙂
    אני מת על הסיפורים האלה ואחפש את הסרט (למרות שקובה גודינג הצעיר כבר לא מושך אותי מאז סרטי האקשן זבל שלו)

  8. ido moria

    18 יול 2014 10:32:48

    הראש שלי גם מאד מוטרד מהפלישה לעזה … כל הילדים שהולכים יחפים ברחובות מופצצים עם תינוקות על היידיים ואלו שצריכים לשמוע אזעקות 3 פעמים ביום.

  12. המשגיח

    18 יול 2014 11:17:51

    דובי – תגובה נהדרת.
    אח שלי סובל ממוגבלות שכלית קשה ומוגדר כ"אוטיסט".

    עד היום אני מתרגז כשאנשים בוגרים משתמשים בכינוי הזה כדי להקניט אדם אחר.

      1. רועי ויינברג

        18 יול 2014 15:28:48

        הנה הקישור שלך:

        http://en.wikipedia.org/wiki/Mahmoud_Abdul-Rauf

        מחמוד עבדול ראוף, הבחירה השלישית בדראפט 1990. סיים קריירה עם 14.6 נק' למשחק ב-26.7 דקות לערב, השחקן המשתפר של שנת 1993, היה מרחק קליעה אחת מלהשוות את שיא האחוז מהעונשין לעונה-95.6% (219 מ-229), שיא שמאז נשבר על ידי חוזה קלדרון. השחקן התאסלם ב-1991, בגיל 22. ואת כל זה עשה עם תסמונת טורט.

        נ"ב-אם אתה לא כותב עליו, אני כותב

  13. Ori88

    18 יול 2014 12:02:14

    איזה מאמר מרגש, מנחם. תודה רבה.
    האישיות של המאמן מרשימה מאד.
    נתקלתי גם בישראל בנערים לקויים שכלית שע"י פעילות תומכת ספורט הכניסו עניין לחייהם וקיבלו יחס הוגן מהחברה.

    1. אמיר

      19 יול 2014 15:53:31

      גם אני עם דמעות זולגות.
      תודה מנחם על הסיפור המרגש.

      כל כך חשוב בזמנים כאלו של אלימות והרג (מיותר) לזכור שיש גם אנשים כה טובים ומקסימים.

  18. אלפרד

    19 יול 2014 00:22:29

    סיפור נפלא ומרגש מנחם. אגב, אני מכיר מקרה מעט דומה כאן בארץ, בקבוצת הכדורגל של הפועל ראשון-לציון. אספר עליו פעם.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט