ספורים מהתיבה: ה-4 ליולי לפני 75 שנה / מנחם לס

 

את הסיפור הזה כתבתי בצורות שונות כמה פעמים לעתונים שונים  בהזדמנויות שונות. זהן ספור מסכם לאלה שלא שמעו על אחד מגבורי הבייסבול הגדולים ביותר – גיבור חיים, לא רק בייסבול – לו גריג שלפני 75 שנים, ביאנקי סטדיום, אחרי ששיחק 2,130 משחקים רצופים, אמר לקהל של 70,000 צופים שהוא חולה במחלה ממארת ונאלץ להיפרד מהם, ומהמשחק שאהב מכל.

הוא אמר אז את המשפט שניכנס ללקסיקון האמריקאי כאחד מהמשפטים החזקים שאי פעם נאמרו – ע"י ספורטאי או לא ספורטאי – מאדם שניגזר עליו גזר דין מוות: "היום אני מחשיב את עצמי לאדם המאושר בעולם".

"THE LUCKIEST MAN ON THE FACE OF THE EARTH"

התאריך היה ה-4 ליולי, 1939. לו גריג הענק (במימדים של אז) בן 36, נראה חזק, שזוף, ומחייך. מחלתו היתה סוג מסויים של ניוון שרירים המביא למוות מהיר, והמחלה נושאת היום את שמו,

LOU GEHRIG DISEASE. כך קוראים למחלה ברוסיה. כך קוראים למחלה בסין. כך קוראים למחלה בישראל. האותיות שהרופאים מסמנים אותה היא ALS.

כשקל ריפקין שבר את שיא המשחקים הרצוף של לו גריג, הוא רצה לשחק אותה כאילו הוא פצוע רק לא לשבור את השיא שנחשב לאלמוותי (קל ריפקין קבע את שיא המשחקים הרצופים – 2,632, מספר שהמוח מסרב להאמין שהוא אפשרי. מה זה? אלפיים ושש מאות משחקים רצופים ללא נקע, ללא שפעת, ללא חום, ללא לוווייה במשפחה או חברים, ללא חתונה לבן דוד, ללא תקר בצמיג? ללא תאונה בדרך לאיצטדיון? הייתכן דבר כזה?). עד כדי כך היה הכבוד שרכש לאגדה הגדולה מהחיים, ששמו ותהילתו רק התעצמו עם השנים.

ההסטוריון של הניו יורק יאנקיס מרטי אפל כתב עליו ב-"PINSTRIPE EMPIRE" הספר האולטימטיבי על תולדות היאנקיס: "הוא לא היה זקוק לעזרה של בייב רות' להיות שחקן גדול מהחיים. המשחק שלו על הדיימונד של הבייסבול דיבר עבור עצמו. נאום הפרידה שלו? הוא בכלל לא היה קשור לספורט. זאת היתה 'גטיסבורג אדרס' (הצהרת גטיסבורג) של הבייסבול".

הנאום של גריג הכניס את כלם לשוק, ובעיקר את חבריו לקבוצה ביאנקיס.  הוא תמיד היה הענק הלוחש. הענק השקט שרק חבט הום-ראנס, שרף שחקנים בזריקות מדוייקות כחוד המחט, ושיחק הגנה כטובים שבהם. אבל נאום? גריג מעט במילים יותר מכל שחקן אחר. הוא היה הדוגמא המאלפת של שחקן המדבר עם האלה והכפפה ולא בפיו.

ופתאום נאום שלא היה מבייש את הנשיא לינקולן.

 

 

 

כמובן שלא ראיתי אותו משחק. אבל ראיתי סרטי 16 מ"מ עליו. אפילו כשחבט הום ראנס למושבי האיצטדיון העליונים – מרחקים שרק מיקי מנטל ולעתים ג'ו דמאג'יו הגיעו אליהם – הוא לא סטה מה-GAIT המיוחד רק לו – זרועות צמודות לגוף, פולו-אפ קצר במיוחד, וראש מורכן שאף פעם לא הסתכל במעוף הכדור. קול הנפץ של האלה בכדור הספיק עבורו לדעת אם הכדור עובר את הגדר או לא.

וכשהכדור עף למרחק של 120 מטרים, וקהל אלפים מתרומם כאחד להאדיר את גבור היאנקיס, כל מה שגריג היה עושה היה להתחיל בריצתו הקלה עם צעדיו הקטנים המיוחדים רק לו, ופעמיים – פעם לפני הבסיס הראשון ופעם לפני הבסיס השלישי, הוא היה קד קידה קלה עם מגבעת הבייסבול שלו להודות לקהל העשרות האלפים. אפילו חיוך קל שבקלים לא נראה על פניו. "מה יש כאן לחייך? כל מה שאני עושה זה למלא כרטיס עבודה ואז לעשות מה שמצפים ממני, ועל מה שמשלמים לי".

הוא היה בן למהגרים גרמנים אבל נולד בניו יורק ומבטאו היה מבטא ניו יורקי של ברודוויי. מאחר ואז לא הירבו בראיונות רדיו, איש לא תאר לעצמו שלשתקן הזה ישנו מבטא ניו יורקי אמיתי. הוא גם היה היאנקי הצנוע והנחבא אל הכלים מכולם. הכוכב השני בקבוצה בייב רות'? מלבד העובדה ששניהם חבטו שמאליים לא היה דבר משותף אחד בין השניים. בייב? גדול מהחיים. חיוכים לכל העולם. על כל זרוע נתלית כוכבת קולנוע ובפיו סיגר ענק.

בגלל הבייב לו גריג הנחבא אל הכלים היה כוכב גדול, אבל  כוכב שמשעמם לדבר עליו. הבייב הביא את כל העולם, ובעיקר הוליווד ליאנקי סטדיום. כך היה בחצי הראשון של הקריירה של גריג. בחצי השני היה כוכב שני גדול מהחיים, ג'ו דמאג'יו, שכבש את ניו יורק. לא רק הנשואין למרלין מונרו, אלא ל המאפיה, כל האיטלקים-אמריקאים, הפו אותו למלך. לו גריג שהתחיל כשבייב היה בשיאו וסיים כשדמאג'יו היה בשיאו, לא נחשב לגבור ניו יורקי. הוא לא יכול היה כשמשני צידיו נמצאים הבייב ואחריו דמאג'יו.

פעם אפילו גריג עצמו גיחך על כך לדיילי ניוז: "אני יכול לעמוד ב-HOME PLATE על ראשי ולנענע ברגלי, ואיש לא ישים לב. 'מי זה שם עומד על ראשו'? ישאלו. "אה, זה?" יענו. "זהו השחקן שחובט אחרי הבייב". והוא ממשיך: "לא משנה אם הוא חובט מאחורי הגדר או נישרף בארבע סטרייקים, אנשים ידברו רק עליו. זה לא פוגע בי. זאת פשוט עובדה".

ב-1931 בגלל שהוא רץ עם ראש למטה הוא לא שם לב שהוא עובר בריצה את לין לארי במשחק האחרון של העונה דבר שעלה לו במרוץ ההום ראן של העונה עם 46 נגד ה-46 של הבייב, בשעה שהיה צריך להיות לו 47. שנה אחרי ב-3 ליוני הוא הפך לשחקן הראשון לחבוט ארבעה הום ראנס במשחק אחד, הישג אדיר ביותר שהפך כותרת משנית בגלל שהמנג'ר האגדי של הניו יורק ג'איינטס ג'ון מגרו החליט להתפטר פתאום.

באותה עונה בוורלד סרייס גריג חבט 529. עם 8 RBI וארבעה הום ראנס בארבעה משחקים נגד השיקגו קאבס בסוויפ של 0-4. שוב, גריג היה הגבור הבלתי מעורער של הסידרה וה-MVP פה אחד. ומה זוכרים אנשים מהסידרה הזאת? את בייב רות' מצביע – כך ש-70,000 איש ובמיוחד שהפיצ'ר ווילי ברומבור יראה – את הנקודה במושבים העליונים של היציע הימני לאן הוא עומד לחבוט את הכדור הבא ב-"CALLED SHOT" הידוע שניכנס להיכל התהילה כאחד מרגעי הבייסבול הגדולים, אחרי שבייב חשב שווילי זרק כדור מכוון לראשו.

שוב, כרגיל, לו גריג הוא האיש. בייב רות' הוא שזוכרים ומראים מיליון פעם בסרטי וידיאו.

רוב מומחי הבייסבול הגדולים, וביניהם ג'ונתן אייג שכתב את האוטוביוגרפיה של גריג מאמינים שלו נשאר בריא, הוא היה מסיים כמתחרהו הגדול מכולם של טד ויליאמס כחובט הגדול בכל הזמנים. גריג – איש הבסיס הראשון – עשה כמה דברים שאפילו הבייב לא יכול היה לעשות: ארבעה הום ראנים במשחק; הטריפל קראון (מלך ההום ראנס, אחוזי החבטה, ומלך ה-RBI), שיא של 500 RBI בשלוש עונות,  ו-23 גראנד סלאמים (הום ראנס כשהבסיסים מלאים). גם ה-185 ראנס שלו בעונה היה אז שיא. גריג מעולם לא התפאר בהום ראנס שלו. "ה-RBI'S – זה הבייבי שלי!" הוא נהג לומר.
 
בכל שנותיו עד שנאלץ לפרוש אחוז החבטה שלו היה אדיר – 340. – אחוז שרק גדל ב-7 עונות וורלד סרייס בהן חבט 361.!
 
בייב רות' קינא בלו גריג. ככה זה. כל מלך מסתכל ימינה ושמאלה לדאוג שאף מתחרה לא ייקח לו את הכתר. יחסיו עם לו גריג היו קרירים משך כל שנותיו ביאנקיס, אבל לאחר נאום הפרידה הבייב ניגש אליו, חיבקו, ואמר לו "אני אוהב אותך, לו". עתונאי ניו יורק דיווחו שבייב רות' הרגשן בכה ללא מעצורים בחדר ההלבשה אחרי הנאום.
 
לו פרש 6 שבועות לפני הנאום כשהתחיל להרגיש חולשה מוזרה בזרועותיו. אחרי הנאום הוא רצה להרים את זרועו לחבק את בייב רות' ולא הצליח להרים את זרועו. ג'ו דמאג'יו היה זה שעזר לו. מה שמפליא הוא שקולו נשמע ברמה, ללא כל חולשה או רעד. קשה היה לקשר בין קול באס שנשמע כה בריא וברור אל גוף מתפורר במהירות שיא.
 
 
רופאיו טענו שהמחלה התחילה כבר ב-1938 אך אז הדיאגנוזה לא היתה מפותחת מספיק. ז"א שכשהוא כבר סובל החולשת שרירים מתנוונים הוא חבט 295. ממוצע עם 29 הום ראנס. אילו לא חלה הוא היה שובר ללא ספק את ממוצע החבטות של בייב רות' לקריירה שהוא 342.
 
לו גריג ניפטר ב-1941 הוא היה בן 37 כשניפטר עם בקשה להצטרף למרינס בלישכת הגיוס כדי לתרום למלחמת העולם השנייה. מותו היה ב-2 ליוני, בדיוק 16 שנים אחרי שהוא החל בשיא המשחקים הרצופים שקל ריפקין שבר. כשהשיא נישבר אמר ריפקין: אני מרגיש עניו וכנוע לעמוד כאן, ולשמוע את שמי מוזכר באותה נשימה עם לו גריג!
 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  4. Mbk

    7 יול 2014 13:16:18

    לו גריג היה ללא ספק אחד הגדולים של המשחק
    הוא היה ה MVP פעמיים . עשה את הטריפל קראוון , 6 אליפיות
    493 HR בקריירה 1995 RBI
    מסופר שנולד במשקל 6 ק"ג ( כפול ממשקל תינוק רגיל )

    תודה רבה מנחם על סיפור נהדר , כן ירבו סיפורי בייסבול
    יש אפשרות לפוסט על דרק ג'יטר שפורש בסוף השנה ? . מר נובמבר ואחד החובטים הנפלאים שידע המשחק בעיקר בעידן המודרני עם הפיציג האיימתני

    1. Mbk

      7 יול 2014 13:56:44

      חבטה שמובילה לריצה
      לדוגמא אם חבטת ושחקן שעמד בבסיס השלישי נכנס לצלחת הבית נזקף לזכותך RBI
      המקרה המירבי בחבטה אחת הוא 4 – כל הבסיסים מלאים והחובט חבט להום ראן ( נדיר וגם נקרא גראנד סלאם )
      זהו מדד חשוב ביותר לקבוע טיבו של חובט
      100RBI בעונה הם הישג עצום לדעתי לגריג היו 8 עונות רצופות של 120 RBI ומעלה

  9. תום

    7 יול 2014 18:47:43

    גריג ממש לא היה "תקוע" באמצע בין רות' לדימאג'יו.השנתיים האחרונות (33 ו-34) של רות' ביאנקיז היו חלשות (יחסית לשנים לפני) ותשומת הלב עברה בהדרגה לגריג שאחז בתואר "היאנקי הכי פופלרי" עד שהמחלה התחילה לתת בו את אותותיה (1938) ודימאג'יו נהפך ל-"דימאג'יו" רק ב-1941.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט