ראשית אני אתנצל בשם המחשב שלי שלא עלתה כתבה בשבוע שעבר. הייתה אמורה להיות כתבה על המשחק של טארי איסון נגד ממפיס בו קלע 25 נקודות והוריד 14 ריבאונדים אבל כל הסרטונים נמחקו. השבוע החלטתי לעשות משהו שונה, ללכת על נוסטלגיה וגם לשלב את הסיפור האישי שלי.

השבוע קליבלנד הודיעה כי היא מתכננת להתיר את חוזהו של ריקי רוביו, שלא פתח את העונה בעקבות בעיות אישיות הקשורות בפן המנטלי. רוביו הוא מהשחקנים שהובילו לאורך השנים את המודעות לטיפול בבעיות מנטליות, הוא עשה זאת יחד עם קווין לאב ודמאר דרוזן והיווה השראה עצומה בטח גם כדמות המייצגת מדינה שלמה. אני רוצה להגיד משהו בנימה אישית – מי שמכיר אותי יודע שאני אוהד קליבלנד בערך חצי מחיי, כשראיתי את רוביו נפצע אחרי שהיה מדהים באותה עונה הייתי שבור וידעתי שיהיה לקאבס מאוד קשה להתמודד בלעדיו. גם בעונה שעברה פיללתי לחזרה שלו, דבר שלא היה כפי שחשבתי כי ריקי לא חזר לעצמו מהפציעה הקשה שהשביתה אותו לעונה וחצי.

אבל למה כל כך התעניינתי בריקי רוביו? למה כל כך רציתי שיחזור לשחק?

תשאלו שחקני כדורסל מי המודל לחיקוי שלהם, הרבה יגידו ג'ורדן או לברון או באופן הגיוני השחקן שהכי מתאים לסגנון המשחק שלהם. אני לא ג'ורדן או לברון והשחקן שהכי דומה לי בסגנון המשחק הוא לא לארי בירד (כפי שתמיד רציתי, הגובה הכריע) וגם לא מג'יק ג'ונסון. השחקן שאני מסתכל עליו ואומר שאני דומה לו זה ריקי רוביו. לא הייתי כזה בטוח בזה לאורך השנים כי מי זה כבר ריקי רוביו? שחקן שזורק בגג 5 זריקות במשחק, מוסר 9-11 אסיסטים ולא בדיוק בקבוצה מנצחת. אבל איכשהו הייתי פותח את הסטטיסטיקה כשאני קם בבוקר בדרך לבית ספר, רואה שרוביו שוב מסר 11 אסיסטים ואומר "וואו, הוא לא צריך לזרוק בכלל". עם ההתפתחות שלי כשחקן הבנתי שאני לא קלע גדול, אני סבבה לגמרי אבל לא שחקן של 20 נקודות למשחק, אז מה נשאר לי? אסיסטים. המאמן שלי אומר לי כשאני מאבד כדור ממסירה או כשאני לא רואה שחקן שנמצא לבד שזה לא הגיוני כי יש לי 200 איי קיו, ואני אגיד את האמת? מחמיא לי מאוד כי השחקן היחיד שאני יכול להגיד עליו שהוא 200 איי קיו בלי יותר מדי זוהר במשחק זה רוביו.

כשהגעתי להבנה שאני פשוט אוהב את ריקי כי הוא מה שאני מתכנן להיות, התחלתי לצפות בו יותר, ראיתי מה הוא עושה בהתקפה, איך הוא צובר אסיסטים, מתי הוא זורק אם בכלל. אחרי הבנה שרוביו הוא פשוט השחקן שהכי הייתי רוצה בקבוצה שלי עשיתי את כל מה שאני יכול כדי להיות כזה – להיות השחקן שהכי רוצים בקבוצה.

כשרוביו חתם בקליבלנד הייתי ממש בעננים, ידעתי ששחקן כזה שיעלה מהספסל כמנטור לגארלנד יוכל להיות נכס משמעותי לקבוצה צעירה שצריכה שחקן אחראי. רוביו שיחק אמנם רק 34 משחקים באותה עונה בה קליבלנד הפתיעה את כל הליגה, אבל ב-34 המשחקים האלו הוא היה לראשונה שחקן ספסל, וזה בכלל לא הפריע לו. רוביו ב-34 משחקים בעונת 2021/22 – 13.1 נקודות למשחק (שיא קריירה), 12.1 זריקות מהשדה למשחק, 5.1 זריקות משלוש במשחק (שיאי קריירה בפער).

נכון, רוביו לא קלע גדול בלשון המעטה, האחוזים שלו מהשדה ממש לא טובים, אבל הוא שחקן שזורק בווליום נמוך יחסית. בקליבלנד זרק בווליום גבוה אבל גם הרבה להחטיא, אז איפה היעילות פה? זה כבר עניין של מבחן העין – רוביו לראשונה בקריירה שיחק לצד מוביל כדור טבעי כמו גארלנד, וגם עשה עבודה נהדרת בציוות איתו. רוביו באותה עונה מסר לגארלנד הכי הרבה מסירות ממה שמסר לכל שחקן אחר בקבוצה, והיכולת שלו לשחק בלי הכדור או בהנד-אוף גם הייתה משמעותית. את רוב המסירות שלו הוא קיבל מהגבוהים – לאב, מובלי ואלן. כלומר, שבניגוד לשנים שלו במינסוטה ויוטה הוא גם היה שחקן שמקבל את הכדור מהוצאה החוצה של הכדור מהצבע.

על רוביו נאמר באותה עונה, כשראו שהקאבס פורחים איתו, שהוא השחקן היחיד שיכול לקלוע ב-30 אחוז מהשדה ולהיות הכי יעיל על הפרקט. ובאמת מי שראה משחקים של רוביו באותה עונה עד הפציעה הבין כמה זה נכון. למה רוביו היה כל כך משמעותי? כי הוא היה שחקן שנותן לשחקנים אחרים לפרוח, הזכרתי את המסירות? רוב האסיסטים של ריקי היו בשלבים מאוד מוקדמים של ההתקפה, רוביו הוא לא מהרכזים שמכדררים את עצמם למוות עד החצי, הוא עושה את מה שאני אישית הכי אוהב לעשות כשחקן – לשחרר מסירה לפני החצי. מבחינת ההגנה אתה כבר התחלת תרגיל וזה יכול לשבש את כל ההגנה וליצור התקפת מעבר מהתקפה שהייתה אמורה בכלל לבזבז את כל השעון.

עכשיו לחלק שהוא הפינה שלנו. המשחק שבו בחרתי הוא המשחק שבו רוביו התפוצץ במדיסון סקוור גארדן – 37 נקודות (שיא קריירה), 8 שלשות (שיא קריירה), 10 אסיסטים, חטיפה ב-31 דקות מהספסל. רוביו במשחק הזה פשוט השתולל ברגע שדברים התחילו להיכנס, אבל לפני שהסיפור התחיל להיות מה שנקרא "שמח" בגזרה של הקליעה, זה היה נראה כמו משחק רוביו קלאסי של 6 נקודות ו-12 אסיסטים ואנחנו גם נראה את שינוי הגישה מתחילת המשחק בהשוואה לסוף המשחק.

סרטונים:

ראשית אני אציין שלצערי הקונספט של סרטונים קצרים כבר לא עובד, לכן אשתמש בהטמעות דרך יוטיוב, ואכוון לפי רגעים בסרטון עצמו, אבל לא אכתוב על כל אסיסט או קליעה. אז קודם כל הנה הסרטון המלא דרך עמוד היוטיוב של ה-NBA. אני ממליץ לראות את הסרטון במלואו תחילה ואם תרצו להעביר לנקודות הזמן הספציפיות אתם יותר ממוזמנים.

ניהול משחק:

כמה שיותר מהר:

נקודת זמן: 0:00 עד 0:17

שימו לב איך כבר בתחילת המשחק, איך שהוא עולה מהספסל הוא מחפש לעשות מהלכים כמה שיותר מהירים כדי להמם את ההגנה. הוא מנצל את חצי השנייה שההגנה מסתדרת כדי לתת לקבוצה ארבע נקודות קלות – פעם אחת סקסטון פשוט לבד מתחת לסל, פעם אחרת מובלי שמטביע בלי בעיה – שני האסיסטים ממש בתחילת שעון ההתקפה.

נקודת זמן: 1:07 עד 1:12

שימו לב שגם כאן, רוביו תוך שבע שניות כבר הגיע ממש לתוך הצבע של הניקס, כיווץ אליו את כל ההגנה ומצא את אלן שסיים בסל. אגב הוא גם כמעט מאבד אבל מצליח לשמור על שיווי משקל, ראוי לציון.

נקודת זמן: 3:05 עד 3:12

כאן דווקא לא מדובר בהכרח במהלך של מסירה ישר על תחילת השעון, אבל רוביו קולט את הלחץ של אלק ברקס עליו, הוא יודע שאם הוא חודר לסל, אלן שיעשה פלאש לכיוונו יוכל לקבל את הכדור ולסיים. רוביו ידע שהוא רושם עוד אסיסט. האם הוא ידע שאלן יפסטר שני שחקנים? אולי, בכל מקרה זה יופי של דאנק וכמובן יופי של מסירה.

שיתוף הפעולה עם מובלי:

שימו לב שדווקא הפעם לא מדובר במסירות בתחילת שעון, אלא דווקא באמצע/סוף שעון הזריקות, וכשמדובר בהתקפת חצי מגרש רוביו דווקא מכוון לגבוהים ולא לגארדים כתחנות אחרונות

נקודת זמן: 0:31 עד 0:46

שימו לב כמה רוביו מכוון למובלי בשני המהלכים האלה, באחד הוא רוצה שיחתוך לסל כדי לנצל את הריכוז של נואל בו כדי להרים אותו לאלי אופ, לאחר מכן הוא מרכז את ההגנה לכיוונו כדי להשאיר את מובלי לזריקת חצי מרחק קלה.

נקודת זמן: 2:04 עד 2:25

גם כאן, רוביו מנצל את מובלי פעם אחת כשחקן פיק אנד רול ופעם אחת כשחקן שאפשר להוציא לו החוצה – למעשה, הוא מנסה לגרום למיצוי הפוטנציאל של מובלי, גם כשחקן צבע וגם כשחקן שיכול לקלוע זריקה פה ושם. אם גרמת לאוון מובלי לקלוע שלשה, כנראה שאתה עושה משהו טוב בניהול המשחק.

קליעה:

בניגוד לניהול המשחק, כאן אין יותר מדי להרחיב לקליעות ספציפיות. ידוע שרוביו לא מרבה לזרוק, אבל כשזה התחיל להיכנס במשחק הזה רוביו נהיה ממש חזיר. אני אחלק את זה לשתי קטגוריות, זריקות טובות, וזריקות שגורמות לך לתפוס את הראש.

זריקות טובות:

נקודות זמן: 0:21 עד 0:27, 0:48 עד 1:05, 1:16 עד 1:22.

בזריקות האלה רוביו ממש לא חיפש לקלוע, אלא חיפש את הזריקה הכי טובה. במקרים האלה היא הייתה הזריקה שלו, וכשזה נכנס רוביו פתאום התחיל להשתגע, ואנחנו נראה את זה בזריקות שלאחר מכן.

הוא ב"זון"! אי אפשר לעצור אותו:

נקודות זמן: 1:28 עד 1:37, 2:35 עד 2:43, 3:46 עד 3:53.

אם שמתם לב, כל הזריקות האלה הן לאחר הקליעות הטובות. רוביו במשחק הזה ממש הרגיש שאי אפשר לעצור אותו, ובפעם הראשונה בקריירה מעבר לים – הוא היה אגואיסט. שלוש הזריקות האלה הן זריקות שאם רוביו שלפני המשחק הזה רואה אותו לוקח אותן, בעולם תאורטי בו יש שני ריקי רוביו, הוא מחפש איך הוא מוריד את המסכה וחושף את זה שמדובר באיזה ג'יימס הארדן.
אבל לא, ריקי רוביו, זה שמסרב לזרוק, זרק זריקות של שחקן אגואיסט וקלע אותן. זה רק מראה שלא משנה מה האופי שלך כשחקן כדורסל – אם אתה מרגיש שאתה קולע הכול, אתה גם תזרוק הכול. זה היה כזה שונה בנוף לראות את רוביו פשוט זורק בלי לדפוק חשבון.

כמובן שמי שיראה את הסרטון יוכל לראות שהוא גם זרק זריקות טובות בתוך ה"זון" וגם מסר אסיסטים נהדרים, כלומר הצליח לשמור על האופי שלו גם במשחק חייו.

מדהים איך גם במשחק שנראה כמו האנטי-קליימקס של רוביו הוא מסוגל עדיין להיות אותו רכז בלי יומרה גדולה מדי שמוסר כחלק אינטגרלי מהמשחק שלו. אז בנימה אישית, גם אם רוביו יחליט לחזור לשחק כדורסל וגם אם לא, לא משנה איפה, אני אגיד באופן אישי תודה לאישיות האדירה הזאת שהוכיחה שלא צריך לזרוק 20 זריקות ולמסור מאחורי הגב כדי להיות יעיל יותר מכולם.

ריקי רוביו, אגדה אמיתית, תודה על מה שנתת ועל מה שעוד תיתן.