פרק שלישי ואחרון

היי היי כמה זמן עבר, אבל הנה במצב הנוכחי, דרך המילוט שלי לא להיות שקוע בחדשות, זה לכתוב על NBA … 

אחרי שסקרתי את קבוצות הכמעט של שנות ה-90 וקבלת תגובות מעודדות סך הכול, המשכתי לעשור הראשון של שנות ה-2000 , אז הנה הפרק השלישי והאחרון. 

או קיי, אז איפה אנחנו, עשור השני של שנות ה-2000. עולם הרבה פחות נאיבי מאשר בשנות ה-90, רשתות חברתיות משתלטות על העולם, האביב הערבי (מי המטומטם שנתן את השם האופטימי הזה לזוועה שהתרחשה בפועל?) ועוד כל מיני אירועים (נשיא ליצן במעצמה הכי גדולה בעולם, השתלטות רוסית על חלקים של מדינות שכנות, לא באמת עניין מישהו) איפיינו עשור מטורף ומתסכל. 

ב-NBA העשור התאפיין בשליטה של שחקני העל מעל הליגה. זה התחיל עם ה-Decision של לברון ג'יימס, נמשך עם העזיבה של דוראנט לג"ס והסתיים בבנייה של הקליפרס של קוואי לאונרד ופול ג'ורג'. עשור מתסכל, כבר אמרנו. 

הפעם, לבחור את הקבוצה האבודה של העשור הזה היה יחסית קל. בגלל ריבוי אלופות בעשור הזה (7, עשור עם הכי הרבה אלופות שונות בארבעת העשורים האחרונים), לא היו יותר מידי טרגדיות ספורטיביות, דוגמת יוטה, אינדיאנה או ניו יורק. כן כן, מסתבר גולדן סטייט לא הייתה כזו דומיננטית בסופו של דבר.  

אז הפעם, נכון שהיו אינדיאנה וגם בוסטון הגיעה סך הכול 5 פעמים לגמר המזרח עם שתי קבוצות שונות, אבל עדיין החלטתי להעניק את התואר "איבוד העשור" ל… טדטדם! אוקלהומה סיטי ת'אנדר!

צעירים ומחייכים, כמה צפיות היו סביבם. 

הגלגול הנוכחי של הקבוצה אפשר להתחיל ב-2007, בשם המקורי שלה, סיאטל סופרסוניקס. משהו מוזר התרחש שם באמצע שנות ה-2000. בעלי סטארבאקס, יהודי נחמד, הווארד שולץ לא מסתדר עם עיריית סיאטל בקשר למימון השיפוץ של האולם הביתי ומוכר את הקבוצה לקבוצת רכישה מאוקלהומה, בלי לעגון בחוזה שהקבוצה תישאר בעיר! בכיה לדורות. 

כבר כמה שנים מדברים על החזרת קבוצת NBA לסיאטל, עיר נושמת ואוכלת כדורסל, נקווה שבקרוב זה יתגשם, אבל כרגע תהנו עם הסרטון הזה של שון קמפ:

אז ב-2007 הוחלט על מעבר הקבוצה לאוקלהומה ובאותה קיץ הקבוצה שלא עשתה פלייאוף 3 שנים רצופות החליטה ללכת על הבנייה מחדש. החלק הראשון היה להטריד את הכוכבים, ריי אלן (לבוסטון, שם הוא יזכה באליפות בעונה הבאה) ורשארד לואיס (לאורלנדו, איתה הוא יגיע לגמר שנה אחרי זה ב-2009). החלק השני היה לבחור במקום השני בדראפט בחור דיי רזה וגבוה, קווין דוראנט. תגובתם למהלך של אוהדי פורטלנד שבחרו במקום הראשון את גרג אודן לא הצלחנו להשיג…

בשנים הבאות הצוות של אוקלהומה מצטיין בבחירות הדראפט שהם עשו. ראסל ווסטברוק נבחר רביעי ב-2008, סרג' איבקה נבחר 24 באותו הדראפט, ג'יימס הארדן שלישי ב-2009. נכון, אפשר להסתייג ולהצביע על קליעה מבחוץ וקבלת החלטות של ווסטברוק, על מוסר עבודה ואופי של הארדן, אבל כל אלה מסקנות בדיעבד. עובדתית, המנהלים של OKC Thunder בחרו 3 שנים רצוף 3 שחקנים שייכנסו ל-HOF. מכובד ביותר. נכון, אלה היו בחירות גבוהות, אבל תראו למשל את דטרויט או את יוסטון. כבר שנים הם מקבלים בחירות גבוהות ולא רואים בינתיים התקדמות משמעותית או אפילו רמיזה לפלייאוף. 

ביחד הורכבה קבוצה אתלטית בצורה פסיכית ששיחקה כדורסל עוצמתי ומהיר ששילבה כשרונות על של שלושת הגדולים עם roll players חכמים ויעילים כמו ניק קוליסון, סרג' איבקה וקנדריק פרקינס. רק תחשבו, הארדן עלה מהספסל! לצד החסרונות צוין כמובן שהקבוצה משחקת לעיתים כדורסל מזעזע ללא הנעת כדור ורק בידודים. נכון, אבל התחושה שלי באותן שנים הייתה שלא משנה כמה תוביל עליהם בסוף הרגליים היותר חזקות פשוט יתגברו על כולם. 

התוצאות המעשיות לא איחרו לבוא. כבר שנתיים אחרי בחירת הארדן, ב-2011, OKC מגיעה לגמר המערב, בו היא מפסידה לדאלאס (לטעמי אלופה הכי מרגשת בכל השלושים שנים שאני רואה NBA). מבחינת דוראנט ושות', לא קרה שום דבר ושנה אחרי זה הם מסיימים את העונה הסדירה  במקום השני במערב אחרי סן אנטוניו, בפלייאוף מעיפים זה אחר זה את האלופה דאלאס, הלייקרס ומקנחים ב-4-2 מול הסן אנטוניו. 

בשביל לעשות הקבלה וגודל ההישג, דמיינו שממפיס גריזליס ב-2022 מגיעה לגמר (לפני שברגים השתחררו אצל מוראנט) . 

או קיי, אז יש גמר. בגמר הם פגשו את מיאמי היט, הסופרטים המגעילה. לברון, שנתיים אחרי המעבר המתוקשר הגיע לגמר השלישי שלו בקריירה ללא אליפות וואחד קוף על הגב. סדרת הגמר 2012 הייתה עצבנית כשכול הכוכבים, חוץ מדוראנט, יורדים ברמתם, אך בסופו של דבר הניסיון העודף של מיאמי שיחק לטובתם וסדרה הסתיימה ב-4-1. אליפות ראשונה של ה-King. יחד עם זאת, גם אז התחושה הייתה שזו רק שאלה של זמן עד ש-OKC ישלטו בליגה. העולם שייך לצעירים, לא ככה?

לא נורא חברה, אנחנו עוד ננקום. 

אז זהו, כמה ימים לפני תחילת עונה 2012-2013 הארדן מסרב להאריך חוזה ל-4 שנים תמורת 55 מיליון ומועבר בטרייד ליוסטון. הצעד הזה קלקל כמובן את סיכויי האליפות לכל הצדדים, מצד שני אפשר להבין אותו, בדצמבר אותה שנה הוא חתם על הארכת חוזה 5 שנים ל- 80 מיליון ובנוסף הפך לכוכב הראשי של הקבוצה, שדרוג משמעותי מתפקיד השחקן השישי שהיה לו ב-OKC. עד כמה שכעסתי עליו על אותה החלטה, אי אפשר שלא להודות שהיה לה היגיון, גם מקצועי וגם כלכלי (בסופו של דבר הארדן הודה שרק הפן הכלכלי שיחק תפקיד, נו, כולם אנשים) 

או קיי הארדן עזב, הקבוצה נשארה בידיים של דוראנט ווסטברוק. עדיין קבוצה מאוד חזקה, מועמדת לגמר. לרוע מזלם, שנים הבאות קולקלו חלקית ע"י פציעות של הכוכבים שהקבוצה הייתה כל כך תלויה בהם. 

זה התחיל בפלייאוף שנה הבאה, 2013, כאשר בסיבוב הראשון OKC פגשה את יוסטון למפגש הפיקנטי מול הארדן. במשחק השני פטריק בוורלי מבצע עבירה מלוכלכת שהיה צריך להיכנס עליה לכלא וקורע לווסטברוק את המניסקוס, פציעה שלקח לראס כשנה להתגבר עליה. הוא גומר כמובן את הפלייאוף ושנה הבאה עובר טיפולים אורתוסקופיים המגבילים אותו ל-46 משחקים בלבד. בלעדיו, ת'אנדר אומנם עוברים את יוסטון אך נעצרים בסיבוב השני אצל ממפיס גריזליס. עוד שנה הלכה … 

אז ב-2014 ווסטברוק הצליח להגיע בריא לפלייאוף אך כאן היה תור של איבקה להיפצע וב-2015 דוראנט שבר את הרגל וגמר את העונה בפברואר.

ככה הגענו לעונת 2015-2016, שנה אחרונה בחוזה של דוראנט. החברה' כבר לא כאלה צעירים, סגנון הקבוצה עדיין בידודים ללא הנעת כדור, מקום 17 באחוזים משלוש מצד אחד, אבל עדיין מקום שני אחרי ג"ס הן בנקודות למשחק והן ביעילות התקפית. לפלייאוף הקבוצה מגיעה במקום ה-3 אחרי ג"ס וסן אנטוניו, כ"א בעונה היסטורית מבחינתה (כולם זוכרים את ה-73 נצחונות של הלוחמים, אך גם הספרס ניצחו באותה עונה 67 משחקים הישג שיא מבחינתם ומקום רביעי בהיסטוריה) 

אחרי סיבוב ראשון קליל מול דאלאס, ת'אנדר והספרס נפגשו לקרב פלייאוף מרתק בטירוף! 

תראו רק מה קרה בסיום משחק 2 

העונה נכון על השאלה "כמה עבירות היו משני הצדדים ב-10 השניות האחרונות?" יזכה בפרס מתנת … שיט! עמיחי, אנחנו צריכים לארגן ספונסר! טוב, כשיהיה ספונסר, יהיו פרסים, מבטיח. מצחיק במיוחד האוהד החמוד והאמיץ של סן אנטוניו שתפס את סטיבן אדאמס (כאילו, dude, זה סטיבן אדאמס, בן אדם הכי קרוב ל-Gregor Clegane the Mountain ממשחקי הכיס… לא חבל?) משחקים אחרים גם היו צמודים ודרמטיים בסופו של דבר OKC מנצחת 4-2, כאשר דוראנט מסיים את הסדרה עם ממוצע של 28.5 נקודות למשחק ב-53.3% eFG (כן כן, זה כשקוואי לאונרד, שומר עליו, לא פיקניק). 

ובכן, בגמר המערב הם פגשו את גולדן סטייט. כנראה מדובר בהפסד הכי טראגי בהיסטוריה של המועדון. דומיננטיות מוחלטת, עליה ליתרון 3-1 מבטיח ואז … קריסה. בסיום משחק 6 היו אלה איבודי כדור של ווסטברוק או החניקה של דוראנט, כבר לא כזה משנה. הפסד כואב. בעסוש. 

בסיום אותה עונה דוראנט החליט שנמאס לו והצטרף לגודלן סטייט בהחלטה הכי מסריחה שראיתי בכדורסל. בנוסף, איבקה הוטרד לאורלנדו עבור ויקטור אולדיפו. 

חוץ מווסטברוק, הקבוצה פורקה. 

אז כן, זה סוף הפרויקט, יחסית לכל השאר, הקבוצה הגיעה שלוש פעמים לגמר המערב ועוד פעם אחת לגמר NBA, הישג מכובד, אבל, אנחנו כאן בספורט אמריקאי, הגעה ל-Final Four לא נחשבת ולכן מדובר בכישלון ולטעמי מדובר בקבוצה הכי מוכשרת שנכשלה. 

בריאות לכולם וניצחון לצה"ל. 

כמו כל הפוסטים שלי, גם הפוסט הזה מוקדש לבת שלי, מיכל ז"ל.