או קיי חברים, שלום לכולם. קיץ, משעמם, בליגה לא קורה כלום, אז כל העיניים לדמיאן לילארד שמתנהג כמו ילד בן חמש שרוצה דווקא את האוטו הזה. בקיצור זמן מעולה לחפור בהיסטוריה ולחזור לסדרה של קבוצות כמעט. 

אחרי הכתבה הראשונה בסדרה על שנות ה-90, קצת התעכבתי לבחור את הקבוצה האבודה של שנות ה-2000. הסיבה לכך מבחינתי – המשבר שהיה ב-NBA אחרי הפרישה של מייקל ג'ורדן. זה לא רק עצם הפרישה שלו ושל יתר שחקני ה-Dream Team 92 (בארקלי, פיפן, רובינסון, סטוקטון, מאלון ואחרים פרשו כולם בתחילת שנות ה-2000). לקח כמה שנים לבניית מותגים חדשים ובינתיים היה צריך לצפות בסוויפים של הלייקרס על ניו ג'רזי ותצוגות הנפל של נבחרת ארה"ב באולימפיאדת 2004 באתונה. 

בנוסף, איכשהו הפרישה של ג'ורדן החלישה מאוד את המזרח, והעשור הראשון של שנות ה-2000 התבלט בדומיננטיות המוחלטת של המערב. מי שראה כדורסל בשנים האלה בוודאי זוכר שאליפות רוב השנים הוכרעה בסדרת גמר המערב. עד שדטרויט פיסטונס לקחה אליפות ב-2004, בארבע סדרות הגמר, קבוצות המזרח ניצחו ביחד 4 משחקים בלבד. לעיתים סדרות פלייאוף במזרח נראו פשוט מביך (מי שרוצה לסבול שיראה את בוסטון דטרויט 2002). 

כן … אז אחרי ההקדמה המדכאת … טוב, תראו, תחילת שנות ה-2000 הייתה תקופה דיי קשה. האינתיפאדה השנייה, מיתון קשה, פיגועי 11/9, לא פלא שגם מ-NBA אין כמעט זכרונות נעימים. 

אז בואו נתחיל. 

קודם כל, בגלל כל מה שנאמר לעיל, נוציא את קבוצות המזרח מהדיון. נכון שניו ג'רזי הגיעו פעמיים רצופות לגמר, פילי של אייברסון היו סבבה וגם אינדיאנה … אגב, אני שוב פותח סוגריים, שמתם לב שבכל עשור בשלושים השנים האחרונות אינדי מעמידה קבוצה עם חלון לאליפות? בשנות ה-90 זה היה רג'י מילר, 2000 רון ארטסט וג'רמיין אוניל רצו דיי טוב עד שהלכו מכות עם הקהל של דטרויט.  עשור של 2010 פול ג'ורג' ושות' נתנו פייט יפה למיאמי. מעניין אם הליברטון עם מיילס טרנר יצליחו סוף סוף לעשות עוד צעד קדימה..

אז איפה הייתי, הא, כן, לצורך הדיון, קבוצות מזרח בחוץ. נשארות רק קבוצות המערב. 

מתוך המערב זה יחסית קל להיסגר על שתיים – פיניקס של סטיב נאש וסקרמנטו של וובר. 

כאן הבחירה באמת קשה. הלב אומר סקרמנטו, אבל הראש אומר פיניקס. 

ובכן … נלך עם הלב. 

סקרמנטו קינגס

אין צורך יותר מידי להרחיב במילים, מדובר באחד הפרנצייזים הכושלים בארה"ב. בתור רוצ'סטר רויאלס, כאשר הקבוצה ישבה במדינת ניו יורק היא לקחה אליפות בעונה הבלתי נשכחת 1950 – 1951 (סרקזם היא אחת התכונות הבולטות אצלי) ומאז לא רק שלא הגיעו לגמר, בקושי הגיעו לפלייאוף פעם בכמה שנים. 

תחילת שנות האלפיים היה משהו שונה. פג'יה סטויאקוביץ' נבחר במקום 14 המכובד באחד הדראפטים הגדולים בהיסטוריה (1996), אבל הצטרף לקבוצה רק ב-1998, אליו באותה שנה הצטרפו ביחד ולדה דיבץ' (שחקן חופשי), ג'ייסון "השוקולד הלבן" וויליאמס (בחירת דראפט מס' 7) והדובדבן שבקצפת כריס וובר (טרייד עם וושינגטון עבור מיטצ' ריצמונד המזדקן). כבר באותה עונה ניתן היה לראות ניצוצות, כאשר בסיבוב הראשון הם משכו את אלופת המערב המכהנת, יוטה ג'אז ל-5 משחקים. 

במשחק 3 ג'ון סטוקטון קלע סל ניצחון האחרון בקריירה שלו בפלייאוף

מחמאות בצד, השנתיים הבאות היו די מתסכלות, הם עברו סיבוב ב-2001 רק כדי לחוות סוויפ קשה מול הלייקרס. היה ברור שיש צורך ב-fine tuning (תרגמו לי לעברית את הביטוי). לבסוף, הרכז המלהיב והלא כל כך יעיל ג'ייסון וויליאמס הוחלף במייק ביבי. ביחד עם דאג קריסטי הורכבה אחת החמישיות הכי טובות והכי מהנות לצפייה שאי פעם ראיתי. היה בה הכול, משחק פנים, חוץ, פרגון, הגנה. הם מסיימים את העונה הרגילה במאזן הטוב בליגה, מנצחים בסיבוב הראשון את יוטה בקרב עיקש ומחשל, בסיבוב שני מעיפים את דאלאס של נוביצקי ומגיעים לגמר המערב (גמר ה-NBA האמיתי באותן שנים) ללא רגשי נחיתות ופחד. אז נכון, פג'ה נפצע, פספס 4 המשחקים הראשונים ו-3 האחרונים עלה מהספסל ובגדול לא היה פקטור בסדרה, אך לרוב הוא הוחלף בהצלחה על ידי הידו טורקוגלו הצעיר. 

סדרת גמר המערב של 2002 הייתה אחת הסדרות הזכורות והקונספרטיביות ביותר בהיסטוריה. הסיבות הנכונות לכך היו רמת כדורסל עילאית ודרמות אדירות, כמו למשל סל הניצחון הזה של רוברט הורי במשחק 4. 

הסל המשוגע של הורי קבע 2-2, אבל סקרמנטו ניצחו משחק 5 וכך הגיעו למשחק מספר 6 בלוס אנג'לס ביתרון 3-2. 

ניצחון אחד ודיי … 

ובכן, טונות של חומר נמצא באינטרנט על המשחק הזה. לייקרס הגיעו לקו 40 פעם, 27 פעם ברבע האחרון בלבד. 

בסרטון הזה, הבחור הנחמד עושה ניתוח מפורט של 3 דקות האחרונות של המשחק. איך נאמר… נכון שכשסמי בכר שפט את מכבי תל אביב, התמונה הזו של קפטן ספוק עלתה לראש? אז כאן זה היה פי כמה יותר גרוע.  

השופט לשעבר המושמץ טים דונהי (מי שבמקרה פספס ממליץ בחום לצפות בסרט התיעודי של נטפליקס) טוען בתוקף שהמשחק הזה היה מכור, גם כריס וובר, אחד האנשים היותר אינטליגנטים והרגועים בליגה, בכמה הזדמנויות, חזר על כך. המשחק הסתיים בניצחון לייקרס 106-102 כאשר מייק ביבי עוד הספיק לפספס הזדמנות להשוות. 

הלייקרס מנצחים גם את המשחק השביעי בקרב עצבני ומתוח, שתי הקבוצות לא התעלו לרמה גבוהה מידי, קובי זרק רק ג'אמפים, וובר פספס יותר מידי זריקות פנויות. רק מייק ביבי התגלה כרכז עם קרח בורידים כאשר היה הקלע היחיד כמעט של הקינגס ברגעי ההכרעה. פג'ה, השחקן שדיברו עליו כמי ששלשה בשבילו זה לייאפ, זרק איירבול נוראי נוראי נוראי (!!) בסיום 48 דקות והמשחק הלך להארכה צמודה. בדקה האחרונה, פיל ג'קסון החליט שהפעם ביבי לא מנצח אותו והשאיר את כל השאר לבד. התוצאה הייתה פספוסי שלשות פנויות של וובר וקריסטי וגמר NBA שלישי ברציפות ללייקרס. שברון לב. 

השנים הבאות לא היטיבו עם הקבוצה, הרבה בגלל הפציעה הקשה של וובר במשחק השני בפלייאוף 2003 מול דאלאס. פציעת ברך גרמה לו לפספס כמעט שנה שלמה, הוא חזר בסוף עונת 2003-2004 ועזר לקבוצתו לעלות לפלייאוף, בו הם שוב הפסידו בסיבוב השני, הפעם למינסוטה. (זוכרים הייתה איזו עונה שהנהלת מינסוטה הצליחו סוף סוף לארגן צוות מסייע ראוי לקווין גארנט? אז זו העונה) 

שנה הבאה הקינגס החליטו לפרק את החבילה ושלחו את וובר לפילי תמורת פיתה ובמבה. 

מפח נפש. 

די מתסכל שהישג השיא של הקבוצה הכל כך מוכשרת הזו הוא גמר אזורי אחד. 

פינה אישית

כמו כל הכתבות שלי, גם זו מוקדשת לבת שלי שנפטרה, מיכל . יהי זכרה ברוך.