איך הכל התחיל: השחקנים של גמר 2023 / יהלי אולמר

בכנות, אחרי כמה שחקני NBA אתם עוקבים מיומם הראשון בליגה? התשובה כמובן תלויה בכמות הזמן שאתם עוקבים אחריה, אך בהערכה גסה' האוהד הממוצע ישים לב ל3-5 רוקיז בשנה, בדרך כלל לכאלו שיהיו מועמדים לרוקי העונה ולעיתים גם יעקוב אחרי שחקן השנה הראשונה התורן של קבוצתו האהובה.

3-5 שחקנים בשנה בליגה של מינימום 450 שחקנים זה כמעט כלום. אחד הדברים היפים יותר באנביאיי היא שכמות הסיפורים היא כמעט בלתי מוגבלת- אנחנו נעשים מודעים לשחקנים שרושמים פריצות בגיל מאוחר (ג'וליוס רנדל), שעושים דברים ביזאריים משהו (זוכרים את קייל או'קווין והבר מצוות שלו?) או שפורחים לאחר טרייד גדול, כזה שמשנה את מאזן הכוחות בליגה (מיקל ברידג'ס). רגע לפני שהסיפור הכי גדול של העונה יתחיל להיכתב, הלוא הוא סדרת הגמר הנפלאה שמצפה לנו, יצאתי לבדוק כיצד השחקנים שיעלו על הפרקט בבול ארנה ביום חמישי הקרוב הגיעו לליגה של הגדולים, מאלו שלא נבחרו בדראפט ועד לבחירות הלוטרי הנחשקות.

השחקנים מסודרים דרך מסלול הכניסה שלהם לליגה. נתחיל מהמסעות הקשים ונסיים עם הקלים:

השחקן שעבר את הדרך הקשה ביותר (עד שקיבל וואחד חוזה) הוא דאנקן רובינסון. ילד טוב מיין שחווה פרץ גדילה בשנת הסיניור (האחרונה) שלו בתיכון בניו המפשייר וקיבל מלגה בודדת ממעצמת הדיוויזיה השלישית (הרמה הכי נמוכה), וויליאמס קולג'. בחיים אי אפשר לנצח את מי שאין לו מה להפסיד ובאופן מדהים, מעתה והלאה רובינסון לא הפסיק לכבוש פסגות: זכייה באליפות המכללות של D3 עם וויליאמס הניבה לו מלגה יוקרתית במישיגן וולברינס (מהדיוויזיה הראשונה, אם היה לכם ספק), אך אחרי פתיחה סוערת של הקריירה באן ארבור, דאנקן ראה את מעמדו מתדרדר בשתי העונות האחרונות שלו במכללה. הוא כמובן לא נבחר בדראפט 2018 ובקושי קיבל חוזה דו כיווני אצל ההיט. ובכן, השאר היסטוריה: הצלף ניפץ שיאי קליעה לשחקן מיאמי ולשחקן אנדראפטד, הגיע לגמר בבועה ואחרי סלאמפ של שתי עונות, הכדורים שלו שוב צוללים לטבעת, כשהוא שוב מהווה חלק אינטגרלי מאחת הקבוצות המפתיעות בהיסטוריה.

במהלך שתי עונות החושך של רובינסון, מיאמי הייתה צריכה להחליף אותו במישהו אחר שיקלע את השלשות בתנועה. אותו מישהו מחזיק בסיפור חיים דומה לרובינסון וזהו מקס שטרוס. בן ה-27 נולד בהיקורי הילס, אילינוי, פרבר של שיקגו, שם הוא גדל ושיחק בתיכון. את קריירת המכללות שלו הוא התחיל ב-D2, בלואיס קולג', מרחק נסיעה קצרה ממקום הולדתו. לאחר שנתיים מוצלחות, הוא עשה את הג'מפייה לדה-פול, קולג' בכיר בצפון שיקגו, שם שיתף פעולה עם פול ריד מפילדלפיה. הבלו דימונס השתפרו לאט לאט בתקופה שלו שם, אך לא הגיעו לריקוד הגדול ושטרוס אף לא נבחר ב-2019. הקלעי הנהדר לא הצליח להתקבע בבוסטון ובשיקגו על חוזים דו כיווניים אך כן חצב לעצמו מקום של שחקן מוכח במיאמי. מצחיק שגם היום, כשהוא שחקן לגיטימי בליגה, הוא מרוויח רק 2 מיליון דולר לעונה.

הסיפור של גייב וינסנט דומה אך שונה. כמו רובינסון בצפון מזרח המדינה ושטרוס באילינוי, גם הרכז העביר את השנים המוקדמות של חייו במדינה אחת, רק שאצלו זאת הייתה קליפורניה השמשית. הוא נולד במודסטו, שיחק בתיכון סיינט מארי'ס בסטוקטון (50 ק"מ מהבית) וחצה את המדינה מצפון אל דרום כדי לשחק באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה (UCSB). 4 שנות קולג' נפלאות, מתוכן 2 כחלק מקו אחורי שכלל את מיודענו מקס היידיגר, הסתיימו ב-2018, השנה בה קיבל חוזה דו כיווני מסקרמנטו. הילד המקומי לא הצליח להשתלב בחזרתו לצפון קליפורניה אך העביר שנתיים בג'י ליג של מיאמי ועוד שנה וחצי כשחקן טו-וואי במדיה עד שבקיץ 2021, רק לפני שנתיים, חתם על חוזה סטנדרטי עם ההיט. כיום הוא מרוויח כמו שטרוס למרות שגם מעמדו בליגה די מוצק.

כל אלו סיפורים נהדרים, אך סיפור האנדראפטד הכי טוב שייך לקיילב מרטין. הוא נולד בוינסטון-סאלם בצפון קרוליינה ואחרי ששיחק בתיכון במדינתו (ואז באוק היל אקדמי בוירג'יניה), שחקן הכנף קיבל מלגה בצפון קרוליינה סטייט (NC סטייט). הוא הפך לשחק רוטציה יעיל בתקופתו בוולפאק, שם שיחק (כמו בכל הקריירה שלו) יחד עם אחיו התאום קודי. שניהם עברו לנבאדה של אריק מאסלמן ובעונתם האחרונה שם הם רצו לסוויט 16 (שמינית הגמר) בריקוד הגדול והמשיכו יחדיו לשארלוט הורנטס ב-2019. שנתיים אחר כך, התאומים הופרדו לראשונה בחייהם, כשהצרעות שיחררו את קיילב. ג'יי קול והזמנה לאימון פתוח בסאות' ביץ' אחד אחר כך, מרטין הפך לשחקן חמישייה מצוין עבור ההיט קולצ'ר בפלייאוף והלחימה הבלתי מתפשרת שלו הופכת אותו לשחקן האהוב עלי, לפחות מהרשימה הזאת.

השחקן שנבחר הכי נמוך בדנבר הוא ברוס בראון, בן 27 עוד מעט. הרכז שהוא בעצם סנטר אבל שומר על ווינגים נולד בבוסטון ורשם קריירת תיכונים נהדרת בורמונט אקדמי, המרוחקת מספר שעות נסיעה קצרות מעיר הולדתו. ההצטיינות שלו בורמונט נתנה לו את המקום ה-26 בדירוג התיכונים של שנת 2016 (שם תוכלו למצוא את טי ג'יי ליף, 10 מקומות מעליו) ומלגה אצל המיאמי הוריקיינס של ג'ים לארנגה. בראון חצה את המדינה מצפון לדרום והבריק כגארד אול אראונד בקוראל גייבלס, פלורידה, אולם הקבוצה לא עברה את הסיבוב הראשון בשתי עונותיו שם (כשדורגו 8 ו-6 באיזור שלהם). דטרויט קפצה על המציאה בבחירה ה-42 בדראפט 2018 ומאז הוא פילס את דרכו לליגה דרך הג'י ליג עד לתפקיד השחקן השישי בפיינליסטית.

מעתה והלאה, אדם סילבר הוא זה שקרא בשמם של כל הנאגטס (חוץ מיחיד סגולה ותיק), אך רק בשמו של ניקולה יוקיץ' הגאון הוא קרא בסיבוב השני. אחרי ילדות שהתאפיינה בהתמכרות לג'אנק פוד והועברה בעיירה הסמוכה לגבולות עם הונגריה וקרואטיה, הג'וקר התחיל לשחק כדורסל בוגרים במגה לקס, קבוצה ממולדתו בסרביה. רגע הבחירה שלו בדראפט היה אותנטי להפליא, כשניקולה ישן בביתו ובזמן שסגן הקומישינר דאז הכריז על הבחירה ה-41, הטלוויזיה האמריקאית שידרה פרסומת למזון מהיר (טאקו בל, אם אתם מתעקשים). שנה אחר כך, ב-2015, ביג האני נכנס לליגה, תחילה כסנטר המחליף ליוסוף נורקיץ', עד שהאחרון הועבר בטרייד לפורטלנד על מייסון פלאמלי. העסקה הזאת למעשה נתנה לביגמן הגדול של דורנו את המפתחות לקבוצה, והשאר היסטוריה. בשבועות הקרובים הוא ילחם על גביע לארי אוברייאן וכולי תקווה שבגיל 28, השחקן החד פעמי הזה יכנס למועדון של הגדולים באמת.

השחקן שנבחר הכי נמוך בדראפט ממיאמי הוא לא אחר מג'ימי באטלר. כולנו מכירים את סיפור החיים ההירואי שלו, מהילדות הקשה בטקסס דרך ימי הקולג' העליזים במארקט של באז וויליאמס ועד לשיקגו, מינסוטה, פילדלפיה וההיט. אם אתם מעוניינים בסיפור המלא של "הימי" באטלר (ועל הדרך גם של יוקיץ'), אתם מוזמנים לפוסט של אבי שיפרט את כל מה שצריך לדעת על שני ההול אוף פיימרס העתידיים.

השחקן המבוגר ביותר בגמר הזה הוא קייל לאורי. בן ה-37 הוא ילד טוב פילדלפיה ועד שהגיע לממפיס, עם הבחירה ה-24 בדראפט 2006 (כלומר, ממש לא מזמן), הרכז העביר את כל חייו בעיר אחוות האחים, שם גם שיחק בתיכונים. מכללת וילאנובה (שמארחת חלק ממשחקיה בוולס פארגו סנטר) הייתה היעד הבא שלו, כשהוא מגיע לסוויט 16 ועלית 8 (רבע הגמר) אחד כווילדקאט. אחרי שהעביר את שנותיו הראשונות בליגה בקדנציות קצרות אצל הדובים ויוסטון, לאורי הוטרד לטורונטו שם הפך לאייקון ואגדת ראפטורס בשל חוכמת המשחק והקליעה הנפלאה שלו (יש שיגידו גם בזכות התחת השמן שלו) ולא מזמן הוא הועבר למיאמי. כעת, הוא קרוב לטבעת שנייה בקריירה.

נעבור לצעיר ביותר שבחבורה, כריסטיאן בראון. עד לאחרונה, מרכז חייו של הרוקי החצוף היה בקנזס, שם נולד ושיחק בתיכון באוברלנד פארק, פרבר של קנזס סיטי. בסוף התיכון, הווינג לא מצא את שמו בדירוג המפרט את מאה השחקנים הטובים בגילו בארה"ב אך כצפוי, נשאר קרוב לבית והצטרף לקנזס ג'ייהוקס. הוא העביר 3 שנים טובות בלורנס, כשהקריירה שלו שם מסתיימת עם ההנפה של אליפות ה-NCAA, בה היו לו מניות משמעותיות כשחקן השני הכי טוב בקבוצה. דנבר בחרה אותו בבחירה ה-21 אשתקד וכעת הוא ינסה להמשיך את רצף האליפויות שלו בעונתו הראשונה במקצוענים.

גם מייקל פורטר ג'וניור העביר את כל ילדותו במדינה אחת- מיזורי. עיר הולדתו של הפורוורד התמיר היא קולומביה, הממוקמת בדיוק באמצע הדרך בין קנזס סיטי לסיינט לואיס. אחרי גיחה קצרה לסיאטל, שם שיחק בשנות התיכון שלו. מייקל ואחיו המפורסם פחות, ג'ונטאי, חזרו לכור מחצבתם, היישר לקריירת קולג'ים אצל המיזורי טייגרס. MPJ נכנס לליגת המכללות מהדלת הראשית, כשדורג שני מבין שחקני התיכונים של 2017, כשרק מרווין באגלי לפניו, אך סיים את עונתו היחידה שם לאחר 3 משחקים בלבד בגין פציעה קשה. הפוטנציאל העצום שלו סייע לו להישאר בלוטרי, כשהנאגטס בחרו אותו בבחירה ה-14 של דראפט 2018, אותה קיבלו לאחר שהפסידו במשחק האחרון של העונה למינסוטה, שהיה קרב ישיר על העלייה לפלייאוף. פורטר אולי כבר לא יהיה קווין דוראנט כמו שמומחי הדראפט ניבאו לו, אך הוא סקורר טוב מאוד כבר עכשיו ומשתפר באספקטים האחרים של המשחק.

גם באם אדביו מדגים מסלול חיים דומה. יליד ניוארק, ניו ג'רזי ששיחק את כדורסל התיכונים שלו בשני בתי ספר שונים בצפון קרוליינה, דורג שמיני מבין שחקני התיכונים של מחזור 2016. לאחר מכן, הוא התחייב לאוניברסיטת קנטאקי ושיחק במדיה עם אחד משחקני היריבה שיפגוש בגמר ויחד עם דיארון פוקס ומאליק מונק, החבורה של קליפארי הודחה רק בעלית 8 באותה שנה, ע"י האלופה העתידית מצפון קרוליינה. מיאמי בחרו אותו בבחירת הלוטרי האחרונה (14) ב-2017, בסופה של עונה בה הם בקושי פספסו את הפלייאוף. מאז, בן ה-26 גדל, העלה מסה ושיפר את יכולת המסירה שלו כשהוא הופך לאחד הגבוהים הטובים בליגה.

עדות לכך שה-NBA היא ליגה כישרונית כל כך אפשר למצוא בזה שכוכבי קולג'ים שמגיעים אליה הופכים לרול פליירס. קנטביוס קולדוול-פופ חווה את זה על בשרו. שחקן הכנף גדל במדינת ג'ורג'יה, שם שיחק בכל הרמות השונות שיש לכדורסל הטרום-מקצועני להציע. העכברים מבינינו אף יזכרו שהוא סומן ככישרון גדול בסיום התיכון שלו, כשדורג 15 במחזור 2011. הצעד הבא של KCP היה שנתיים בג'ורג'יה בולדוגס (קולג' המפורסם בזכות קלעים אקספלוסיביים ששיחקו בו, לפרטים נא לפנות לדומיניק ווילקינס ואנת'וני אדוארדס), כשהוא זוכה בשחקן השנה של קונפרנס ה-SEC (הדרום מזרחי, אחד מ-6 הבכירים) ודטרויט לקחה אותו בבחירה ה-8 ב-2013. אחרי כמה שנים בינוניות, הוא הגיע ללוס אנג'לס, זכה באליפות הבועה ב-2020, עבר לוושינגטון בטרייד על ווסטברוק ובקיץ האחרון הוטרד לדנבר. כעת, הווינג עם שלושת השמות הוא צלע חמישית נהדרת ובגיל 30, הוא בהחלט נמצא בשיא הקריירה שלו.

חוץ מסירופ מייפל, אחד הדברים היותר טובים שיצאו מקנדה חייב להיות ג'מאל מארי. מספר 27 של מטילי הזהב כבר לא ילד. הוא חגג את יום הולדתו ה-26 זה מכבר ועם הכושר שלו בפוסטסיזן, אני בטוח שהרכז הנפיץ רק נכנס לשיא הקריירה שלו. אך ההתחלה הייתה אפורה יותר: מארי נולד איפשהו במחוז אונטריו ובילה לילות וימים מושלגים על מגרשי החוץ הקפואים ליד ביתו, אולם העבודה הקשה הספיקה לו למקום ה-71 בדירוג התיכונים ב-2015. ג'ון קאליפרי ראה, התרשם ואפילו נתן לו מלגה לקנטאקי (שם שיחק עם באם!), כשהמאמן מתוגמל בהתאם עם עונת פרשמן נפלאה של הגארד, שסובב את ראשי הסקאוטרים כאחד הקלעים והסקוררים הטובים בארה"ב. דנבר בחרו בו בבחירה ה-7 בשנת 2016 ומארי התבשל שם לאט לאט, כמו שאוהבים בהרי הרוקי, עד שנהפך לשחקן שהוא היום. רק שיהיה בריא.

מבין השחקנים שנדבר עליהם, אין שחקן שחווה יותר בקריירה שלו מאשר ג'ף גרין (כן, הוא אשכרה עוד משחק). חברו הטוב של קווין דוראנט נולד במדינת מרילנד וכמו רבים אחרים כאן, גם הוא נשאר שם עד שנכנס לליגה של הגדולים. בשנת 2004 הוא התחיל לשחקן בג'ורג'טאון, פעם אחד הקולג'ים הטובים באמריקה והיום הוא צל דהוי של ההיסטוריה שלו. נחזור לפורוורד, שהצליח להוביל את ההויאס לסוויט 16 כסופמור ולפיינל פור (!) כג'וניור עם קבוצות שהונהגו על ידי המאמן האגדי ג'ון תומפסון. עוד לפני ההישג הגדול, גרין נבחר כשחקן השנה של הביג איסט (עוד קונפרנס נפלא) ב-2007. בוסטון בחרו אותו בבחירה החמישית באותה שנה (הנאגט היחיד שדייויד סטרן ז"ל קרא בשמו) ומיד העבירו אותו לסיאטל בטרייד על ריי אלן. הדוד ג'ף פתח את הקריירה עם דוראנט בסופרסוניקס והם עברו יחד לאוקייסי שנתיים לאחר מכן. משם ג'ף המשיך לבוסטון, ממפיס, קליפרס, אורלנדו, קליבלנד (שם הופיע בגמר 2018), וושינגטון, יוטה, יוסטון וברוקלין עד שהגיע לקולורדו אשתקד. בגיל 36, הוא עדיין מכניס את כוכבי הליגה לפוסטרים על בסיס עונתי. שלא יגמר לעולם.

מי שנלקח בבחירה החמישית בשנה שלאחר מכן, 2008, היה לא אחר מאשר קווין לאב. הפאוור פורוורד הוא יליד סנטה מוניקה שעבר לאורגון כדי לשחק בתיכון ממנו הוא יצא כמדורג שני במחזור התיכונים של 2007, אחרי ווינג מהפנט אחד בשם או.ג'יי מאיו. לאחר מכן, הוא התקבל ל-UCLA (אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס), להזכירכם שיאנית האליפויות ב-D1, שם עשה וואן אנד דאן בקבוצה שכללה את ראסל ווסטברוק, דארן קוליסון ולוק אמבה א-מוטה (שהפסידה בפיינל פור לממפיס של דרק רוז). הוא נבחר בדראפט ע"י הגריזליס של ממפיס אך מיד הועבר למינסוטה, שם נרקב עד שלברון הביא אותו לקליבלנד, מקום בו הוא זכה באליפות ושימש וטרן מועיל עד ששוחרר וחתם במיאמי באמצע העונה. גם הוא רוצה טבעת שנייה בקריירה וגם אם לא יזכה בה, הוא ישמור על הרצף המופרע שלו, כשב-5 הפעמים שהוא הגיע לפלייאוף בקריירה, הוא אף פעם לא פספס גמר.

כמו רוב השחקנים כאן, גם הקריירה של ארון גורדון לא הלכה לפי התסריט. יליד סאן חוזה, קליפורניה שיחק את כדורסל הקולג'ים שלו דווקא במדי הווילדקאטס מאריזונה, שהגיעו לעלית 8 בשנתו היחידה בטוסון. אגב, הקבוצה הזו הייתה אחת המוכשרות בהיסטוריה של הקולג', כשטיג'יי מקונל ורונדיי הוליס-ג'פרסון פותחים לצידו של גורדון בחמישייה. בבחירה ה-4 בדראפט 2014 הוא הגיע לבית הקברות לשחקנים המכונה אורלנדו של העשור הקודם, שם הוא צפה בפוטנציאל של עצמו מתבזבז, גם בדמות הפסדים כואבים בתחרויות ההטבעות (בעיקר של 2016) וגם בדמות זה שהוא והקבוצה לא הלכו לשום מקום. השידוך ביניהם הופר ב-2021, כשהנאטגס העבירו כמה חתיכות כדי לקבל אותו. למזלם, זה היה שידוך משמיים וכעת הפורוורד האתלטי מהווה טרור הגנתי של איש אחד בקבוצתו החדשה.

כעת, כולנו יודעים שהרבה שחקנים כאן הגיעו כמעט מכלום אל הבמה הגדולה מכולם. 9 מ-16 השחקנים כאן נבחרו מחוץ ללוטרי ו-6 לא שמעו את הקומישינר קורא בשמם כלל (כולל האנדראפטד). מצפה לנו גמר מרתק, בין שתי קבוצות עם רמת כישרון גבוהה אך מוגבלת, שמראות לכל ה-NBA את הערך של כימיה קבוצתית, חדר הלבשה חזק ותרבות ארגונית בריאה. אינשאללה שרק שנקבל יותר גמרים כאלה.

יהלי אולמר

אנשי כדורסל שהשפיעו עליי: פיל ג'קסון, מאנו ג'ינובילי, טים דאנקן, מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט, סטפן קרי, ג'ייסון וויליאמס, ויקטור אולדיפו, אלן יוסטון, ניקולה יוקיץ', קיירי אירווינג, ברנדין פודז'מסקי.

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. דן רוזנבלום

    1 יונ 2023 17:57:04

    מאמר פשוט אדיר. בנוי נכון, מעניין, מאיר פנים (למדתי הרבה) וממוקד.
    אחלה תמונות וריווח נכון. תודה יהלי על השיתוף והעשייה.
    –
    מעניין אה, יש כאן כמה וכמה הצלבות בין שחקני קבוצות הגמר. חלקם מכירים, חלקם נפגשו בדרך…
    המאמר הזה מאשש כי החומר האנושי של השחקנים הוא לבעצם החשוב ביותר לבסוף.
    שחקנים שידעו מורדות, נשארו קרוב לבית והתעקשו עד שהצליחו.
    אנחנו נראה בגמר חברויות ישנות שכעת נפגשים על הבימה הגדולה ביותר.

    זה מסקרן מאוד, כי כפי שאמרתי…הרכיב האנושי, של האופי, הנפש ופעלת המחשבה מגלה שה-Skill החשוב ביותר בשחקן הם בדיוק אלו.
    לא תמיד הזוהרים והכשרוניים ביותר (מוראנט, דוראנט) הם אלו אשר יכולים להמשיך ולדרוך, להאמין ולעבוד כדי לבסוף להגיע להישגים בזכות עצמם. זה מעורר בי השראה ומזכיר לי את הימים הראשונים שבהם צפיתי בכדורסל בגיל 6…

    לא התחברתי לכל כוכב שהיה נוצץ, אלא לאלו שראיתי על הפרקט שהם משקיעים הכי הרבה. שהם הכי מרוכזים, ערניים, צייתנים וממושמעים…

    אני מאמין שמאז גיל 6 זהו בעצם ראי לאופי שלי בעצמי ואני כילד וגם היום, מעריך יותר את האיכויות האנושיות של שחקניי כדורסל, כפי שאני בעצם בחיים. לא הווינר הכי גדול, לא המוכשר או החכם ביותר או המושך ביותר…אבל כזה שמתמיד. ממשיך תמיד בעקשנות ועובד הכי קשה שהוא יכול. בין אם זה מביא אותי להישגים או לא, אני תמיד יכול להסתכל אחורה ולהגיד "כן, נתתי הכל. אני גאה בעצמי".

    יהא גמר מעניין מאוד…שהוא נצחון מובהק לכדורסל. נצחון של הכדורסל על הליגה. נצחון של הכדורסל על הכסף, השיווק, הזוהר והתדמית…
    אני כל כך שמח שאנחנו נפגשים ביחד לצפות בגמר הזה. כי זה מרגיש גברי, אמיתי, רומנטי, רגיש וכל כך, כל כך חשוב…
    אם לשחקנים אשר רוצים להניף גביע, אם לילדים ברחביי העולם שרק עתה מגלים את המשחק וחושבים לעצמם מה מרכיב אלוף ואיך צריך לעצב את האופי והנפש בכדי לנצח לבסוף…

    May the Best Team Win…
    ותו לא.

    כי מנהלי הליגה, השיווק, הספונסרים וכל בעליי הממון כיום…יושבים בצד ואומרים "וואי, לא היה לי כל חלק בזה…"
    זה גמר של שחקנים. זה גמר של כדורסל. פשוט, אדיר.

    תודה יהלי.

      1. יהלי אולמר

        1 יונ 2023 20:02:46

        תודה רבה לשניכם על כל המילים החמות! אני רק מחזיר לאתר שנתן לי את כל מה שאני רוצה מהרגע שהכרתי אותו אי שם ב-2018 בערך. תודה לכם, שאחראים על חלק משמעותי מאותו התוכן שנהנתי לקרוא ולשתף.

  4. MacLeod 1

    1 יונ 2023 19:58:36

    מעולה! תודה, ממש כיף לקרוא
    הייתי רוצה ממש להיות באימון של דנבר בו נפל להם האסימון שהם הביאו ג'ק פוט מחוות החמורים בסרביה… נראה לי חוויה על חושית ומעניין מי קלט את זה קודם- הצוות או השחקנים.
    הטרייד של ארון גורדון אחד החכמים שנעשו בשנים האחרונות

  8. סגן יו"ר איגוד רפי ההבנה העולמי

    1 יונ 2023 21:47:01

    נפלא ממש!
    אני אף פעם לא אבין איך שחקנים שהוכיחו את עצמם בקולג' מספר שנים כתותחים לא מקבלים הזדמנויות בעוד כל מיני ארחי-פרחי שבקושי הקפיצו כדור נבחרים בטופ ומקבלים קרדיט אין סופי בזכות "הנתונים על הנייר".
    בליגה הזאת חיים יותר מדי בסרט של משחק פנטזי ופחות מדי בבאמת למצוא שחקני כדורסל מועילים.

  10. NFS

    1 יונ 2023 22:04:21

    טור נהדר, מהסוג שעושה את הופס לאתר הכדורסל הטוב במרשתת.
    כל הכבוד יהלי, נתת פה טור להול אוף פיים של הטורים באתר.

  14. שדות פופ לנצח

    2 יונ 2023 21:19:49

    טור מעולה, כולם מהרהרים ואתה מבצע, כבוד יהלי…נתת חומר קריאה בול לעכברים כמונו …אני חייב לשאול : למה התחת של לאורי הפך אותו לאגדה בטורונטו? זה לא יכול להיות רק בגלל שהוא גדול…כי אחרת גם גרנט ויליאמס היה כבר מוגדר אגדה בבוסטון

כתיבת תגובה

סגירת תפריט