ביקורת לסרט The Redeem Team / דן רוזנבלום

למי שלא שמע, החודש יצא סרט דוקומנטרי חדש בנטפליקס המתעד את המסע של זוכת מדליית הזהב באולימפיאדת בייג'ין (2008) בכדורסל, הידועה בכינויה The Redeem Team.

את הסרט אפשר לראות בלעדית בנטפליקס.
(חלילה שאסביר לכם איך להוריד את זה פיראטית כמובן…)

הבמאי ג'ון ווינבאך בעל עבר עשיר מאוד בסרטיי ספורט. האחרונים בהם שאתם בוודאי מכירים הוא "הריקוד האחרון" אך מלבדו, הרזומה שלו גדוש בסרטיי ספורט תיעודיים. בשנת 2012 הפיק סרט בשם "The Other Dream Team" המספר את הסיפור של נבחרת ליטא באולימפיאדת ברצלונה של 1992 אשר הגיעה להישגים  גדולים לאחר מפח נפש קשה עם פירודה מברית המועצות. להוסיף את הסדרה המהוללת NFL Undiscovered ועוד מגוון רחב של סרטיי דוקו וסדרות על ספורט ברחביי העולם וארה"ב בפרט.

הביקורת הזו כאמור נכתבת ע"י אוהד. לא רק של הנ.ב.א ושחקניו אלא גם של משחק הכדורסל, אז יכול להיות שאני קצת משוחד. עם זאת, אשאיר את האבחנה הזו לכם.

בציון של 1 עד 10?





"למה לא יותר גבוה דן?" "סה"כ סרט נחמד…מה יש לך?" ישאלו מצד אחד.
"גבוה מדי! הסרט היה ממש על הפנים!" יעירו מצד שני.

אך אם אני כותב את הביקורת הזו, אז אתחיל מכך שנהניתי מהסרט. לצפות בו הוא לא בדיוק עינוי קתולי.


כיף לראות את השחקנים והדמויות שאתה כל כך מעריץ בסיטואציות שונות שחדשות לך.
כיף לשמוע אותם מדברים על דברים ממקומות שאתה בד"כ לא זוכה להחשף אלייהם.
כיף לגלות צדדים וקולות מאנשים שאתה מעריץ מרחוק אבל בעצם לא יודע עלייהם כלום מלבד התדמית שנבנית סביבם.

יש קטע אחד בסרט שהפתיע אותי מאוד על קאוץ' קיי מאוניברסיטת דיוק.
קטע מצחיק שמתח את אוזניי, פער את פי והרים את גבותיי. "אה, אז הוא גם בן אדם רגיל…" חשבתי.
למי שיצפה? אני בטוח שאתם תדעו על איזה רגע אני מדבר.

בזמן שצפיתי חשבתי לעצמי :  "וואוו, העורך הזה בחר רק שעה ושלושים שבע דקות צילום מתוך ים של תיעוד. לא פשוט לקחת את ההחלטות והבחירות האלו."

תחשבו כמה זמן צילום יש של השחקנים האהובים עליינו שאנחנו לא זוכים לראות.


אני בטוח שהליגה ונטפליקס יכולים להוציא סרט כזה פעם בשבוע אם לא יותר, כי יש כל כך הרבה זמן ווידאו וסאונד שעומדים בארכיונים. מן אז שנות החמישים אפילו.

כל כך הרבה חומר שיכול לשובב לנו האוהדים את הדעת. לחדש לנו דברים ולפתוח לנו את העיניים והאוזניים…אך משום מה, רוב החומר המצולם והמוקלט…לא רואה שידור.

אם הסרט הזה הוא באורך של שעה וחצי…אז אני סתם זורק השערה היפותטית שיש בארכיונים שנה שלמה של צילום ווידאו וקול מן אז שנות החמישים של שחקניינו האוהבים בנ.ב.א. (בטח יותר…בהרבה).

צילום והקלטה שאיננה גובלת רק באולם…אלא גם בחייהם האישיים.

היום, מקצוען או מפורסם אמיתי משכיר לצידו אדם שמתעד את חייו 24 שעות ביממה. זו העבודה שלו.
אוכל ארוחת בוקר, נכנס לשירותים, מחליף נעליים, נפגש עם מישהוא, נוסע לאימון ושם האיש שלך שמתעד את חייך…כי יום אחד "זה יהיה שווה הרבה מאוד כסף".

אז יאללה, למה הנ.ב.א ונטפליקס לא מוציאים סרט כזה פעם בשבוע באמת? בטוח יהיה לזה אחלה רייטינג והם יעשו מזה ג'ובות…אז למה לא?

היה חסר לי קצת יותר מוסיקת רקע בסרט. היו אמנם מנגינות פה ושם, אבל עם האנרגיה הבומבסטית של הנושא, אני חושב שהם התקמצנו קצת בבחירת השירים שיכלו להכניס לסרט…כנראה כי זה היה זול יותר.

מה גם, שהרי כל הקטעים הללו היו מוקלטים לפני שנים…אז לקרוא לג'ון ווינבאך "הבמאי" של הסרט זה לא מדוייק…כי הסרט בעקרו אם לא כולו, נוצר רק ע"י עבודת עריכה לחומרים שהוקלטו לפני יותר מעשור.

למי שמבין קצת בענייני מדיה, ידוע ש"זכויות יוצרים" מונעים מהרבה תוכן איכותי להגיע אל הקהל הרחב.
החמדנות ואילוא האנוכיות של בעליי האינטרסים והבעלים בנוגע לזכויות, פוגעים ואף מונעים מחברות ההפקה ליצור עוד תוכן. לא רק בענף הספורט, אלא בעולם האומנות והיצירה בכלל.

זה חבל מאוד, כי עם החלטותייהם הם לבעצם חונקים וסוגרים את האופקים של מליונים אם לא מיליארדים של צופים אשר צמאים לתוכן ברחביי העולם. מכיוון כי שאלתם תמיד היא :"מה יצא לי מזה?".

אז בסרט הזה, קיבלתי גם כן הרגשה כזו שפשוט התקמצנו עליי.
ידעו ובנו על כך שאני אצפה בסרט בכליון עיניים כי אני אוהד ששבוי לאהבתו…אבל בשבילי? עשו את המינימום.



הסרט המשיך בכך שקובי בראיינט זכה להסתכלות מיוחדת. הדרך של ארה"ב אל הזהב היה הרבה בזכותו וכמובן שהיום לאחר מותו, היה קשה מאוד באחד להזכירו כאלוף ובשני שלא להתמקד במותו והנצחתו.

אך בזה הבמאי דווקא כן הצליח ואהבתי איך שבסרט אחד יש אפילו שני מוטיבים וסיפורים שונים. האחד של נבחרת ארה"ב לאורך השנים והשני הוא סרט על קובי.




הסרט לדעתי נעשה בחפיזות, נטפליקס ביקשו וקיבלו אותו מהר מאוד מהמפיקים. נהירות מוכרת שמעטרת את זמננו בימיינו אנו כאן היום. כי היה אפשר להרכיב פה משהו אף יפה יותר, עם כל שעות הצילום שהיו זמינים לחברת ההפקה והבמאי.

The Redeem Team | Official Trailer | Netflix

אולי זה רק אני, ששוקק ורוצה לשמוע ולראות עוד על השחקנים והמשחק מזוויות ומעמדים שלא נחשפתי אליהם.

מה לא הייתי נותן לשמוע שיחה פרטית בארוחת ערב של קבוצה כלשהיא. רק לראות, להרגיש, לטעום ולהריח את האמת שבאמת…בלי זרקורים, בלי מדיה, בלי פחד, עריכה וצנזור.
זה הסרט כדורסל שבאמת הייתי רוצה לראות, משהו כמו שבוע בחייו של מנחם לס בתחילת שנות התשעים (כי שנות השבעים כאמור מצונזרים לחלוטין 😉).
עם הקללות, הדיבורים האישיים והדעות האמיתיות.

תכנית ה"שופ" של לברון והאתר The Players Tribune אכן מעניקים לנו האוהדים פן נוסף לחדווי ליביינו…אך גם הם, מרוסנים תחת עריכה עיקשת.
"Mel's Journeys – All Balls" from HBO.
אחלה סרט זה יכול להיות. עם אותה האנרגיה שעמה אנו צופים במשחק בשידור חי, רק בסרט תיעודי באורך מלא. 

חסרים כאן 2.4 נקודות עבור סרט מושלם.
שלדעתי יכול להיות ארוך יותר, קצבי יותר ועם קצת יותר נשך.
לא להתקמצן על תמלוגים של מוסיקת רקע ולשים תווית של "למבוגרים" לסרט כי אז אפשר לבחור את הקטעים העסיסיים יותר ולהכניסם. אך זה לבטח יצמצם משמעותית את כמות הצופים וההכנסות כי קהל היעד הוא בעיקר בני נוער ומעלה.

אז לסיכום? זה סרט חמוד וקצר, שנותן טעם לעוד ולדעתי קצת מחסיר מהיכולת שלו להשפיע, לדרבן ולתת השראה על הקהל והצופה.

אך לבכל זאת, נהניתי ממנו.
מומלץ מינוס.

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  2. Jonathan

    18 אוק 2022 11:30:07

    תודה דן.
    שמח שנהנת ו-7.6 זה ציון לא רע בכלל לסרט.
    אני נמנע מסרטים תיעודיים של נטפליקס. הם תמיד נראים לי יותר כמו פרסומות או פרופוגנדה. בסגנון של פובליציסטים שאומרים שבכל עיתונות יש הטיה ומשתמשים בטיעון הזה כדי להיות משוחררים לגמרי מכבלי האמת.
    .
    עוד דבר: "הרבה שעות מצולמות" זה לא מתכון לסרט תיעודי כל שבוע אלא מתכון לה-ר-ב-ה מאוד שעות עבודה בעריכת הקטעים באופן הגיוני. אתה בעצם מנסה להפוך חומר גלם שלא נוצר לבקשת היוצרים לסיפור קוהרנטי ומפתה לצפיה. מניסיון – זו לא משימה פשוטה.

  4. אוהד ס"א

    18 אוק 2022 11:54:28

    ישלמו לי, אני לא אצפה בדרק הזה. סרט שנועד להלל ולשבח את השיקוץ ועוזריו ווליצור הסטוריה אלטנטיבית בו נבחרת ארה"ב החלשה והאומללה ניצחה מעטים מול רבים את נבחרות שאר העולם האימתניות ובמיוחד את אימפריית הרשע הזדונית והבלתי מנוצחת מספרד.
    בגילי המתקדם, יש גבול לכמות השקרים שאני יכול לשאת. אולי אתם זוכרים, אבל היה פעם ערך שנקרא אמת, אבל עזבו זה שיט של בומרים זקנים כמוני.

    1. Jonathan

      18 אוק 2022 12:11:44

      אז לא טעיתי כשישר ניחשתי שאם זה נטפליקס אזו זו כנראה פרופוגנדה.
      בגדול – לאמת מעולם לא היה ערך גבוה מידי… אולי שקרים והנכונות של אנשים להאמין בהם נהיו יותר מטרידים כשכל כך קל לעשות Fact Check. האינטרנט מעצים גם את החוויה הזו.

    2. דן רוזנבלום

      18 אוק 2022 12:17:10

      תודה על התגובה…
      למה אתה בדיוק מתכוון?

      שלצייר את ארה"ב כאנדרדוג למשך שנים בהם ספרד שלטה זה בלבול מוח…?
      כי הכוכבים הם בעצמם לא רצו לשחק ולהגיד למשחקים…
      ושכל מפולת של ארה"ב לא הייתה בגלל ששאר העולם התחזק, אלא בגלל שהם זלזלו?

  5. MBK

    18 אוק 2022 12:02:49

    תודה רבה דן
    0, אפס עגול לסרט הספורט התיעודי הגרוע ביותר שראיתי מימי
    ניסיון להציג את נבחרת ארה"ב כגיבורים שניצחו כנגד כל הסיכויים
    "התלבשו" פיקס על המוות של קובי (שוב מיתוס מוסר האימונים שלו, כל השחקנים הלכו להתחרמן, קובי הלך להתאמן)

    2. טריי זריקה מחשידה

      18 אוק 2022 12:29:40

      חחחחחחח היה צפוי בלי לראות חחחח כתבתי את התגובה שלי בלי שקראתי את שלך קודם אז אחרי שקראתי צחקתי. תודה.
      ברור שזה ניסיון של הwwe להשפיע על דעת הקהל הצעיר. ארהב המסכנים הגרועים עם כל הכוכבים חחחחחח
      אין מצב שאראה את השיקצייה הזאת

  6. טריי זריקה מחשידה

    18 אוק 2022 12:31:50

    השנה כבר מכינים את הסרט של השקץ ושבירת השיא של קארים חחח בטח 50 צלמים מתלווים לשרץ בהזמנה על כל משחק ונקודה כדי להעצים ולהאדיר עוד כמה שנים והשקץ יגיד לא הייתי מודע אלה רגעים אותנטים 🤣🤣🤣🤣🤣🤣

  7. John

    18 אוק 2022 12:33:47

    אני פחות נדיב ממך מכיוון שכחובב כדורסל קיבלנו אופרת סבון ספורטיבית מהסוג של סרטי הספורט של פעם. בניגוד לריקוד האחרון בו נעשה גם ניסיון לפוצץ את הבלון התקשורתי הנקי של MJ שהצליח לעבור את מבחן הזמן, ולהציגו כטיפוס בלתי נסבל וקשה, בעיני חוסר המרחק מהמוות של קובי והרצון לבנות את המיתוס סביבו דחפו את הנרטיב של הסרט לקיטש
    .
    כדי למכור סרט ספורט בנטפליקס צריך למכור את רוח הספורט: הקבוצה שהיא מעבר לסך החלקים שלה, ניצחון הרוח על הגוף, מעבר מכישלון להצלחה כולל התמודדות עם משברים וסיפור אישי טרגי
    .
    הנרטיב הולך ככה: ב-2004 הייתה נבחרת מעפנה עם פער בין צעירי 2003 שייבשו אותם, לבין הותיקים שלא התאימו אחד ליד השני. ואז יש 2 דמויות שמעולות לדרגת אלוהות. הסגן הוא כמובן מייק ששבסקי שהחליף את הסמרטוט המיושן לארי בראון. והאלוהים הוא כמובן קובי. זה כמעט נראה כמו פולחן אישיות כלפיו. כאליו ב-2008 הנבחרת התאפסה נבחרת סופרסטרים שבאו לסטלבט ואז בא קובי ולימד אותם עבודה קשה מהי. בתקופה ההיא עד לטרייד עם פאו, לברון די השתלט על הליגה ועם סגלים מגוכחים כמעט נגע בשמיים. למכור שהוא היה צריך את קובי כדי להבין מהי מסירות למשחק או כוכבים כמו ג'ייסון קיד או דוויין וויד שניצח גמר כמעט לבד זה מצחיק. לנבחרת של 2004 היה סגל די והותר לזכות בזהב בקלות. אני לא קונה את הבולשיט של "ללמוד" את המשחק הבינלאומי. רוב הנבחרת ההיא בילתה במכללות מספיק שנים שחוקיה יותר דומים למשחק הבינלאומי. טים דאנקן נבחרי 2003 הצעירים, אודם, בוזר, אוקפור, ג'פרסון, אמרה, מריון, מרבורי ואייברסון היו אמורים להספיק בהחלט. אני מסכים עם הנקודה שחרבנה על לארי בראון. אבל הנבחרות האלה לא הפסידו בגלל אי הכרת המשחק הבינלאומי, חוסר בארוחות משותפות ואי קימה ב-4 וחצי בבוקר להרים משקולות. היא לא הצליחה כי רוב מי שהיה שם לא ממש היה עם חשק לשחק באותו הקיץ.
    .
    נכון שהפער האתלטי בהחלט קטן בין השנים 1996 בו נבחרת החלומות 2 כיסחה לכולם את הצורה לבין 2004 בו האמריקאים לקחו ארד. אך הפער לא צומצם מכיוון האירופאים בלבד. הליגה צנחה בכמות הכישרון האמריקאי במיוחד בעמדות הפנים. מבט על מצבת הגבוהים האמריקאים מאז תחילת הירידה של שאק ובכל שנות השליטה של דוויט בעמדה מלמדת על התקופה הכי יבשה של סנטרים אמריקאים בכל הזמנים. נכון שאילו שאק וגרנט היו משחקים ב-2004 ליד דאנקן זה היה נראה אחרת אבל קשה היה להוציא מספיק גבוהים מוכשרים שהיו פיזיים מספיק להתמודד עם עבי הבשר האירופאים שחונים בצבע. בצד השני העליונות האמריקאית בקליעה מבחוץ היתה בשפל גם כן. עשור לאחר מכן ב-2012 כאשר שחקני דראפט 2003 בשיאם והתמלאות מאגר הכישרון בליגה, יכלה הנבחרת האמריקאית להקיף את הרכזיים העיליים בקליעה מטורפת של KD, לאב, מלו, הארדן, פול, ווילאמס ובריאנט. שיאים מטורפים נשברו משלוש בטורניר זה. בנוסף האמריקאים יכלו לסתום את הצבע עם טייסון צ'נדלר המסיבי ודיוויס הצעיר עם ידיים סופר ארוכות. מבחינת כדורסל זו הנבחרת המעניינת יותר. כי בעיני היא בישרה על מהפכת הכדורסל המודרני לפני הגעת ג"ס של קר 3 שנים לאחר מכן
    .
    מה שהיה לי חסר בסרט זה ההסברים של השחקני 2004 שלא חזרו לקבוצה של 2008 לסיבת הכישלון. נקודת המבט של דאנקן, מרבורי ואייברסון ואפילו לארי בראון היו בולטים.
    היה חסר לי ניתוח יותר מעמיק של ההפסדים באליפות העולם ב-2006. הנרטיב של היה חסר רק קובי בריאנט אחד וללמוד את המשחק הבינלאומי לא היה מספקים לחובב כדורסל.
    .
    היה חסר הסיפור של הגעת 2 הדרפאטים של 2003-2004 לשיאם (פול, ווילאמס, לברון, ברמלו, וויד, בוש, בוזר, דוויט). היה חסר לי הסיפור של המנהיגות של ג'ייסון קיד שבזמן אמת דוברה כלא פחות חשובה מזו של קובי. בקיצור ניתוח כדורסלני יותר מעמיק לצד הדרמה.
    .

    1. טריי זריקה מחשידה

      18 אוק 2022 12:43:03

      הכל טוב אבל לברון לא שלט בשום ליגה באותם שנים, ניפח סטט במזרח העלוב שהיה ברמת בדיחה. זה לא נקרא לשלוט בליגה. במערב הוא היה כלום ושום דבר ולא היה מגיע לפליאוף בכלל כנראה באותם שנים

  8. dror

    18 אוק 2022 13:14:51

    סרט זוועה. "גיבורי" מלחמת עיראק באים להרצות להם על מסירות והקרבה. אפילו באמריקה לא קונים את השיט הזה. סכרין אמריקאי בלתי עכיל. קובי לימד אותם לעבוד קשה. גם עוד אלף סרטים אי אפשר להפוך את קובי לגיבור הוא היה אנטיפת נרקסיסט. אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי. תודה דן.

  9. asaf

    18 אוק 2022 13:27:16

    תודה דן. מכל ההערות על הסרט שהזכירו כאן ובתור אחד שראה 'אפשר להקדיש שעה וחצי למשהו יותר טוב. אצלי הוא מקבל 3 בערך.

  10. sroni741

    18 אוק 2022 14:07:49

    תקציר של הסרט – תוך שבועיים בלבד ואולי פחות הם הצליחו ליצור נבחרת מגובשת ולוחמת בזכות ההקרבה הגדולה וההתייצבות במגרש האימונים בארבע וחצי או שלוש וחצי בבוקר בעקבות קובי. אחרי האכזבה האיומה באולימפיאדה הקודמת (הכל בגלל שכל העולם היה נגדם אז מהמלחמה בעירק, הם אפילו לא יכלו להיות בכפר האולימפי בשל בעיות הביטחון), הצליח מייק ששבסקי הגאון בעזרת קובי ולברון , אולי קצת וייד שלחם על כבודו כשהייתה כתבה שטענה שמאנו גארד טוב יותר או משהו בסגנון, לגבור בצורה מעוררת השתאות על נבחרות עתירות כוכבים וניסיון ועם חוקים לא ידועים.

  11. dror

    18 אוק 2022 15:14:43

    סרוני הזכרת לי:
    הדבר הטוב היחיד בסרט זה לראות כמה כבוד מקבל מאנו מכל הכוכבים הכי גדולים. דרך אגב הוא עדיין טוב מוייד. אבל יפה שוייד קיבל מוטיבציה מזה.

  13. דן רוזנבלום

    18 אוק 2022 19:12:25

    תגובה נהדרת ג'ון!
    שלחתי לך אי מייל לא ראית?!
    תודה!

    –
    בשנים האלו היו דווקא פרוספקטים וכשרונות אמריקאים שיכלו בקלות לענות לטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית.
    אך לאחר המפלה, האמריקאים רצו לחזור בגדול ולא חשבו כדורסל נכון.

    עם שחקנים כמו מרכוס קמבי, ריצ'ארד המילטון, אנטוואן ג'יימסון , אנדרה מילר ובן וואלאס…יכלו להרכיב נבחרת ארה"ב אחרת. נטולת אגו שכל כולה מרוכזת בכדורסל…אך המשווקים לא ראו בזה תנובה. בהיעדר השמות הגדולים אכן יכלו להרכיב קבוצה שיותר מתאימה להלחם עם הכשרון הבינלאומי במגרש קטן יותר…

    אך הסרט הוא כבר לפנתיאון. מי כמוך שזוכר כי בחירת השחקנים, האגו וסגנון המשחק יכלו לקחת זהב כבר לפניי כן…אם פשוט היו משחררים מהרעיון לשחזר את נבחרת החלומות.

    שוב תודה!

  14. etayef

    19 אוק 2022 07:30:26

    הנבחרת הזו מציגה אתגר גדול מידי לבימאי ברמת הסיפור.
    הדרים טים היתה נבחרת שהגיעה כדי לייצג את ארה"ב ולהראות מהו כדורסל אמריקאי, ועשתה את זה בגדול.
    הרידים טים היתה נבחרת שהגיעה כדי להראות שהכדורסל האמריקאי עדיין הטוב ביותר, ואולי להאפיל על הנבחרת הקודמת, וכל מה שהצליחה להשיג היה לנצח בקושי רב.
    לא בדיוק זהב דוקומנטרי…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט