זה לא לקח הרבה זמן עד שזכר הומו סאפיינס בוגר הרים את ראשו, הביט בחבורת צעירים נאבקת בפיל קדום ופלט בבוז: "בזמני, הציידים היו יותר קשוחים". זקני השבט סביבו הנהנו בהסכמה. אם מישהו מהם זכר את התקופה שבה בני אדם עסקו בעיקר בהתחמקות מטורפים ובציד קופים קטנים, הוא לא טרח לציין זאת בקול.
הנוסטלגיה הזו לגברים הקשוחים של פעם המשיכה לכל אורך ההיסטוריה עם אגדות שהיללו גיבורי עבר וזה לא מפתיע שגם אוהדי NBA בהווה נזכרים בערגה בשחקנים מפעם שנראו קשוחים יותר וגם בשופטים שלא היו שורקים על כל שטות.
סטטיסטיקות לגבי זה שבימינו שורקים פחות עבירות בממוצע לא ישכנעו אף אדם שיש בו מן הנוסטלגיה. זה כי השחקנים פחות קשוחים כמובן, הם מפחדים לעשות עבירות.
הגיבורים של פעם היו מטפלים בשחקנים הרכרוכיים של ימינו בקלות, גם זה מובן מאליו לנוסטלגים. זאת למרות שהסבר מלומד לאיך שומרים על שחקנים שיורים שלשות מהלוגו לרוב מסתכם ב"מרביצים להם" ומתעלם מכך שיש הגבלה על כמות העבירות שניתן לעשות. אז איך הגבר ההרואי של פעם ייתמודד עם הנעת הכדור של ימינו? שאק ממליץ להגביר את הגבריות. Man up.
כדורסל וציד ממוטות הם לא המקומות היחידים שבהם נוטים להתגעגע למאצ'ואים של דאשתקד.
קחו את עולם המוזיקה הפופולארית למשל.
העולם הזה חווה מחלוקות בין מוזיקה שקידשה אותנטיות ואגרסיביות לכזו שדווקא העדיפה אסקפיזם, מורכבות וטכניקה. "אנחנו רוצים שהרוק יחזור לבעוט כמו פעם" אמרו גם אמני פאנק שמרדו נגד רוק פרוגרסיבי וגם אמני גראנג'… וזו התגלתה כדרך מצוינת למשוך תשומת לב ולמכור הרבה אלבומים ומגזינים.
אבל הייתה פעם אחת שבה המלחמה בין ז'אנרים הלכה הרבה יותר רחוק מיח"צ טוב. וזה קרה במשחק בייסבול.
היום לפני 43 שנים השיקגו וייט סוקס אירחו את הדטרויט טייגרס לדאבלהדר בפארק קומינסקי ולבעלי הוייט סוקס היה רעיון מצוין איך למשוך יותר קהל למשחק בין שתי קבוצות שלא הלכו לשום מקום.
"ליל השמדת הדיסקו"
הנהלת הוייט סוקס פרסמה שבין שני המשחקים ייערך טקס השמדת תקליטי דיסקו בהנחיית שדרן הרדיו סטיב דאל, וכל אדם שיימסור תקליט דיסקו להשמדה בכניסה יוכל לקנות כרטיס למשחק ב-98 סנט. המחיר הסמלי נבחר בהתאם לתדר לתחנה החדשה שבה התחיל לשדר אותו דאל. הוא איבד את עבודתו בתחנה הקודמת לאחר שהפכה לתחנת דיסקו ובמקום עבודתו החדש הצליח למשוך קהל מאזינים בהתמקדותו בלעג ושנאה לסגנון הרקיד.
השמדת תקליטי דיסקו התגלתה כרעיון שהתחבר היטב לרחשי ליבו של קהל רחב, הרבה אמריקאים, בעיקר גברים לבנים צעירים, היו מתוסכלים מהצלחת הז'אנר החדש. 13 מתוך 16 המקומות הראשונים עד יולי 1979 היו שירי דיסקו והתסכול בקרב חובבי הרוק הורגש. הוייט סוקס שכרו אבטחה שתספיק ל-35,000 צופים. בפועל, המספר הרשמי של המגיעים לדאבלהדר עמד על 47,795 ועוד אלפים הקיפו את האצטדיון.
מתחילת המשחק הראשון הקהל לא התעניין מאוד בתוצאה (הוייט סוקס הפסידו 4-1, לשם הפרוטוקול) אבל הרבה צופים גילו עניין ער בהעפת תקליטים כפריסבי לעבר המגרש. שחקני הקבוצות הונחו להיות בקסדות גם בעת השהיה בתאים.
האירוע המרכזי הגיע כמובטח בין המשחקים. תקליטי דיסקו הועמסו בתוך קופסה גדולה, סטיב דאל נאם, ולצלילי שירת Disco Sucks הקופסה פוצצה כאשר היא משאירה חור במרכז המגרש.
אם הייתה תקווה להתחיל את המשחק השני היא התפוגגה לה כאשר הקהל המשולהב פרץ למגרש כשהוא מבעיר מדורות על הדשא ומחריב מכל הבא ליד. זה נגמר ב-39 מעצרים, כמה פציעות קלות והפסד נוסף לוייט סוקס – הפעם טכני.
את ההשפעה של האירוע הרגישו בתעשיית המוזיקה באופן מיידי – במחצית השניה של 1979 רק סינגל דיסקו אחד הגיע לפסגת המצעד, נפילה חדה מה-13 שהיו במחצית השנה הראשונה. פרסי הגראמי ביטלו את הפרס לשיר הדיסקו הטוב ביותר וחברות כמו וורנר ברוס שינו את השם של מחלקת הדיסקו שלהם למחלקת מוזיקת הריקודים.
בספורט המקצועני לא אהבו את האירוע (בלשון המעטה) אבל זה היה ניצחון מוחץ בקרב המוזיקלי והקולות שביקרו את הבלגן נותרו ברקע.
שנים אחרי, נראה שהדיסקו הפסיד בקרב וניצח במלחמה. במבט לאחור קשה להתעלם מכך שהמגרש ב-12 ביולי 1979 התמלא בגברים צעירים לבנים שמשמידים אלבומים של מוזיקה שייצגה שחורים, נשים ולהט"ב. הסדרן השחור היחיד בכניסה לאצטדיון צוטט כבר אז לגבי זה שכל האלבומים שהובאו לאירוע היו אלבומים של אמנים שחורים, חלקם אפילו לא היו אמני דיסקו. אם מישהו רוצה לטעון לגבי מוזיקת רוק לגבי היותה לבנה (על אף המקור השחור שלה) ומקדשת תרבות סטרייטית גברית על חשבון נשים ולהט"ב – אותו משחק של וייט סוקס הוא אקדח מעשן.
פופטימיזם
ב-1981 טבע מוזיקאי ניו-וייב בריטי בשם פיט ויילי את המונח: רוקיזם. למרות שיש שיחשיבו את המוזיקה שלו לרוק, הוא טבע אותו דווקא כבדיחה על מבקרים מוזיקליים שקידשו את האותנטיות והקשיחות של הרוק. אבל הרוקיזם או במינוח הפשוט יותר שלו "אני רוקיסט 🤘" המשיך להתקיים והגיע לשיאו בשנות התשעים עם הגראנג' וזרמים נוספים שדחו אלמנטים תיאטרליים במוזיקת הרוק.
מול הרוקיזם הוגדר בתחילת שנות האלפיים זרם הפופטימיזם שטען שהפופ צריך לקבל את אותו הכבוד המוזיקולוגי שהרוק מקבל, גם אם השירים נתפסים כקלילים יותר וברי חלוף.
בימינו, כאשר אנשים רבים מתגעגעים למוזיקת הרוק מלאת הטסטסטורון של פעם די ברור שהפופטימיזם מוביל בתחרות.
ונכון לעכשיו, נראה שהפופטימיזם ניצח גם בכדורסל.
השחקנים כבר לא מסתירים את החברויות שלהם מחוץ למגרש. גארדים עם שליטה מדהימה בכדור ויכולת לקלוע זריקות שאף אחד לא אמור לנסות הם נכס לכל קבוצה. את הגבוהים שנמדדו לפי יכולתם לחקות משאית ברוורס החליפו חדי קרן מרובי כשרונות.
חדי קרן, אין יותר דיסקו מזה.
האם יש תקומה לגברים קשוחים?
בעולם הפוליטי הם עוד לא הלכו לשום מקום. התדמית של מנהיג קשוח שכבר לא עושים כמוהו זו עדיין אסטרטגיה פוליטית שעובדת. תשאלו את טראמפ ופוטין. אין קמפיין בחירות או נאום בחירות טוב מאשר למצוא את המרחב הזה שנשלט פעם על ידי "גברים אמיתיים" אבל כיום נחטף על ידי אויבי עם כמו מיעוטים, נשים או טבעונים ולהסתער עליו.
אבל האם זה באמת משנה בספורט? האם מה שהNBA צריך זו עוד מנה של קשיחות? האם נרצה "חוקי ג'ורדן" חדשים, רק כאלה שיינסו ליישמם על שחקנים שזורקים מהלוגו?
או שאולי בעצם הקשיחות של שחקני הNBA בימינו היא לא שונה בהרבה מזו של שחקני העבר ואלה פשוט אנחנו שמתגעגעים לאיזושהי תדמית של חספוס שנשארה בדמיוננו?
עידו גילרי
12 יול 2022 12:44:31אין רגע דאל…
באמת הייתה לאירוע משני כזה השפעה על התפוצה או שזה היה חלק ממגמה קיימת?
Jonathan
12 יול 2022 14:01:28נולדתי 3 חודשים אחרי שזה קרה אז אני לא יכול לדעת בודאות. מכל מה שכתוב – זה היה השיא של גל שנאה ונראה שאחרי האירוע כן השתנו דברים.
בשאר העולם המשיכו להתלונן על דיסקו גם אחרי – תיסלם כתבו את "תנו לי רוקנרול" ב1978 (שנה לפני) ופרסמו אותו רק ב1981…
פאקו
13 יול 2022 10:05:02"תנו לי רוקנרול" התחיל לגמרי כדחקה של ניצני ואשדות מתקופתם בגל"צ. וזה בכלל היה שיר דיסקו.
Jonathan
13 יול 2022 11:18:21כן. הם כתבו את השיר כשהם גילו שהם היחידים שאוהבים דיסקו בגלי צהל וכל השאר אוהבים פרוג. יש בשיר הרבה tongue in cheek. אבל כמו עם כל שיר כזה – אנשים לוקחים אותו כפשוטו ומתחברים למסר בלי לקלוט את הקריצה…
בערך כמו שאנשים משתמשים בBorn in the USA וגם ב-Keep on Rocking in the Free World כאיזושהי סיסמת חופש ומתעלמים מזה שאלה היו שירי מחאה נגד ארה"ב.
.
אגב, גם D'yer Mak'er של זפלין היה דאחקה על מוסיקת רגאיי (זו גם דאחקה מאוד לא PC – כשאומרים את המילים במבטא ג'מייקייני יוצא "ג'מייקה") והיא איכשהו הצליחה והקונטקסט נעלם.
יהלי אולמר
12 יול 2022 13:00:59פוסט מעולה
לדעתי זה לא קשיחות ולא בטיח, יש שינויים לחוקי הכדורסל פעם בכמה זמן ובכל שינוי משמעותי (ביטול האיסור על איזורית, הרחבת הצבע, קו השלוש) לוקח לליגה מעט זמן להתרגל אליו וצורת המשחק משתנה לגמרי. עבירות, קלות או קשות, הן לא המדד היחיד לקשיחות. זה גם קשור לנטייה שלנו לזכור את העבר כיפה יותר, אך בחיים אנחנו נעים בכיוון אחד ואם נסתכל על מה שהיה כל הזמן אז נפספס את הכדורסל המיוחד שאנחנו מסתכלים עליו כיום.
אור
12 יול 2022 14:15:45תודה יונתן
Could you pLjos continue the petty bickering?
12 יול 2022 14:25:31נשמע כמו חתיכת אירוע מזעזע ומעניין. תודה שסיפרת אותו.
בעיניי יש קשר הדוק בין השינויים הפוליטיים לדרישות האלו לחזור אחורה, ולחפש את החזקים. ריאקציונריות פו-נוסטלגית היא סם קשוח, והיא לא סתם הגיעה בתקופות מסויימות.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
12 יול 2022 19:34:38נדמה לי שקוראים לזה געגועים לעבר מדומיין
Could you pLjos continue the petty bickering?
13 יול 2022 09:56:29זה אכן השם. הבעיה שלי זה שהוא שם חמוד מדי.
נגיד, נלך לתחילת המאה הקודמת. תקופה קשה לגבריות, אנשים התחילו לעבוד במשרדים חשוכים וסגורים או נחנקו למוות במכרות פחם בזמן שהנשים דרשו שיתנו להן להצביע ולרכב על אופניים.
אז באותה תקופה הומצא ז'אנר המערבונים. ז'אנר ששלט בהוליווד יותר זמן מאשר הוא באמת התרחש במציאות. ז'אנר שביטא את הגעגועים לתקופה דמיונית משהו של הגבר שמביית את הטבע (כי זה לא שהטבע היה צריך ביות שם. הילידים עשו עבודה מעולה, שאחר כך האמריקאים הלבנים החריבו). ז'אנר שעל כל הבעיות שלו, הייתי מחשיב אותו חביב מספיק כדי להיקרא געגועים לעבר מדומיין.
אבל בערך באותו זמן גם קמה לה נצרות השרירים, והם גם פחדו לגורל הגבריות של הגבר הלבן, החליטו לשנות את הקונספט של ישו עצמו (לרפא חולים ולהאכיל עניים? זה קטע של נשים. ישו האמיתי היה לוחם) ודחפו להידחף למלחמת העולם הראשונה בלי שום סיבה מלבד לחשל את הצעירים. ואולי אפילו יותר גרוע – הם דאגו להציל את הפוטבול, ענף שהיה אז מאוד אלים עם מקרי מוות מחפירים, מהכחדה.
אז למרות שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע, את השני הייתי רוצה לכנות בשם קצת יותר חריף.
Jonathan
13 יול 2022 11:02:39יכול להיות שכמו שיש חידושים בתפיסות "פרוגרסיביות" יש גם חידושים בריאקציות אליהן. למשל עכשיו יש כאלה שמחפשים לחזור להיות כמו האדם הקדמון, כי רק הוא היה "גב-גבר". לפחות עד שמישהו עם מכונת זמן יוכיח אחרת.
.
בכל מקרה, כשלמדתי עריכת וידאו היה לנו מרצה שדיבר על "עריכה אמיצה", אין קשר לגבריות כאן, אלא ליכולת לוותר על חומרים מצולמים שהם ממש מדהימים אבל ייגרמו לך לסטות מהסיפור או להיתקע באותו המקום. הכתבה הזו במאקו על טרנד גבריות חדש, הייתה אחד מהדברים שכן היה מעניין להכניס כאן אבל נפלו בעריכה. לא יודע כמה התופעה המתוארת נפוצה אבל אני עדיין צוחק רק מקריאת הכותרת ועובר למצב כפית עד סוף כותרת המשנה:
https://www.mako.co.il/culture-tv/local-a-list/Article-511ad25aeb84181027.htm
טוב שאפשר להרחיב בתגובות
🙂
Could you pLjos continue the petty bickering?
13 יול 2022 11:27:16וואו. הכותרת הזו פשוט נהדרת.
טוב שהכנסת את הכתבה בסוף.
הציפור הנדירה
13 יול 2022 11:15:58במציאות לא היה כלל מה שמתואר במערבונים?
אם כן הייתה תקופה כזו, גם אם במשך פחות שנים מאשר הז'אנר שלט בהוליווד, אז לא מדובר בעבר מדומיין.
Could you pLjos continue the petty bickering?
13 יול 2022 11:29:20אנשים, קאובויים אפילו, גרו במקומות שנראו כמו במערבונים. אבל העלילות, התמות, הדמויות והרעיונות שעלו בסרטים לא ממש קרוב למציאות בדרך כלל.
Jonathan
13 יול 2022 12:13:17אקדחונים עם כישורי על ושליפה מהירה וקרבות מבטים עד שמישהו שולף ראשון? לא ממש.
פחיות גם לא קופצות כל כך טוב כשיורים בהן. לפחות לא עם 5.56, אבל אני משער שגם עם קליעים ישנים.
.
הנה סרטון עם כמה טענות לגבי חוקי נשק קפדניים וזה שכמעט לא שדדו בנקים במערב הפרוע:
https://www.youtube.com/watch?v=Qcbpxm2l2cs
.
בוא אשבור לך עוד מיתוס – קרבות חרבות סטייל "הנסיכה הקסומה". ניחוש שלי שזה התפתח בתיאטרון כשהשחקנים היו צריכים להגיד איזשהו טקסט ולעשות משהו תוך כדי והמשיך לקולנוע. אבל במציאות עם חרבות זה הנפה וחצי מכל צד ומישהו מסיים מת, או לפחות עם פטור משיעורי פסנתר.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
12 יול 2022 19:44:17פוסט מעניין מאד תודה רבה יונתן.
.
נראה לי ש"הזמנים משתנים" (דילן), ושאנשים עסוקים בלבדוק איך השינוי הזה משפיע על קשיחות/גבריות כי זה איזה פרמטר שמעסיק אותם ונראה להם חשוב (ספרינגסטין, בין השאר).
.
מה נכון בכל זה? לא יודע, אבל זו באמת סוגיה מעניינת. דסקל בדיוק כתב על זה, מזווית קצת אחרת, ועל ספורט קצת אחר, אבל מספיק קרוב כדי שזה יהיה רלבנטי כאן.
.
https://www.facebook.com/563478751/posts/pfbid09X3ZJGg4FhPERiR24gTdtC2MKrmczv1MNcis5V2zoVbTSSBf9Srxxm2bqQHZ3Niul/
Jonathan
12 יול 2022 23:03:34אני לא מבין מספיק בטניס… אבל הוא הולך כאן על הקו של "חיים קשים יוצרים קריירה ארוכה בטניס". זה קצת צ'רי פיקינג על פניו.
מנחם לס
12 יול 2022 20:25:53תודה גדולה יונתן. וואללה שהפצצת ה-CD'S הייתה מה זה מאורע. אני הייתי עושה את זה היום שוב לכל השירים המודרניים. אני עדיין מאמין שהפלייטרס, הקינגסטון טריו, נהיטלס, דה ממה'ס אנד דה פאפאס, אלוויס פרסלי, ושירי העבר עולים על שירי היום. איך אני יודע? כי אני יכול לזמר עשרות (אולי מאות) משירי העבר המפורסמים. אני שומע מוסיקה מודרנית כמובן, ואף שיר לא נשמע לי כשיר שאתה יכול לזכור ולזמר לעצמך. טוב, זה בעניין השירים.
בקשר לכדורסל אני חייתי בתקופה שאתם מדברים עליה, וללא ספק שהמשחק היה הרבה יותר פיזימ ו-'אכזרי' מאשר היום. אז הייתה שנאה ממשית בין מזרח ומערב. בין הסלטיקס והלייקרס. אפילו בתוך הקונפרנס הייתה שנאה בין דטרויט לבין הבולס. בין מיאמי לבין הניקס. בין הפייסרס והניקס. לכן היו אז הרבה יותר מקרים של הורקת הספסלים.
אני לא אומר 'טוב יותר' או פחות טוב. פשוט אז הייתה יותר גאווה, חובה לשמור על 'הבית', וטיפוסים כמו רשיד וולאס, צ'ארלס אוקלי, צ'ארלס ברקלי, קניון מרטין, דניס רודמן, ביל לךמבייר, קרל מלון, אייזיה תומאס, ברוס באוון, קרמיט וושינגטון, כריסטיאן לייטנר, קווין גארנט, אקסווייר מקדניאל, ריק מהורן, רג'ימ מילר, מטה וורלד פיר, ואפילו לארי בירד, ד"ר ג'יי. אלה סתם טיפוסים שקופצים לי בראש. עוד 20-30 שנה, איזה שחקנים מההווה יוכלו להיכנס לרשימה? אולי דריימונד גרין ועוד אחד או שניים. סתם זרקתי שמות מזכרון אבל ישנם עוד רבים מהעבר שיוכלו להיכנס לרשימה. אפילו דני איינג' היה טיפוס.
היום נראה שרוב הש חקנים באים לשחק (והמשחק מצויין) אוספים את הכסף, ונאלמים. יותר מדי סכרין. פשוט אז היה הרבה יותר "מיץ" בליגה. עם לארי בירד ומג'יק אפילו דיברו על 'שחור'-'לבן'. נהיום אפילו את זה אסור להזכיר.
אני לא אחד שחי בנוסטלגיה. בחיי שלא. אבל אין שאלה שהכדורסל של היום הוא הרבה יותר 'סכרין' בעוד שאש היה סוכר ודבש.
תודה יונתן
הציפור הנדירה
13 יול 2022 11:19:17אין דבר שמצדיק שנאה או אלימות בספורט. לכן המצב היום הרבה יותר טוב. בספורט בכל תקופה שהיא צריך להיות ספורטיביים ואין מקום לשנאה ממשית ולאלימות. עם שנאה ואלימות איך ערך לסםורט!!!
מנחם לס
12 יול 2022 20:31:56אגב, זה גם קרה בארץ. פעם משחק בין מכבי ת"א לנפועל ת"א היה מאורע ספורטיבי, פוליטי, חברתי, ומה לא. אני מדבר על שנות ה-60. כשבחרו את הנבחרת היו סופרים כמה מהפועל וכמה ממכבי. כמה ממכבי חיפה וכמה ממכבי ת"א. כשמכבי ת"א באה לשחק נגד מכבי חיפה עם מנצ'ל, אמר, אלמני, שמחלוביץ נגד שייע גלזר, מרימוביץ', ולפניהםן אלי פוקס – חיפה הייתה נסגרת בגלל המשחק. נשים, אמהות, כולם ידעו.
אתם יודעים על היום טוב ממני.
NFS
12 יול 2022 20:34:42יופי של פוסט, תודה
ירון, החלום
13 יול 2022 01:35:10בס"ד
תודה רבה.
השינוי הוא לא רק בספורט, אלא גם בתרבות.
היום יש הרבה יותר( מדי…? ) מודעות ל… פוליטקלי קורקט..
IDO
13 יול 2022 07:07:23בתור ג'ן x. אני משוכנע שהדור שלנו לא קשוח כמו הבומרס ולא רגיש כמו המילניאלס. צעד בכיוון הנכון.
Jonathan
13 יול 2022 07:31:52והם גם מתרגשים מדברים אחרים.
למשל במוסיקה כבר מדברים על פלואידיות בסגנונות ושלהגדיר סגנון (כמו רוק או דיסקו) זה דבר בומרי לחלוטין. וזה גם נכון לכדורסל של ימינו כנראה שבו ההפרדה בין עמדות מטושטשת מתמיד.
IDO
13 יול 2022 12:55:52אמן
פאקו
13 יול 2022 10:06:48יופי של פוסט יונתן. מדובר בהחלט באירוע איקוני (לשלילה). הבי ג'יס למשל טענו שלעולם לא יתאוששו ממנו לאחר מכן.
golan
13 יול 2022 13:22:47תודה יונתן. פוסט שגורם לחשוב.
אני מסכים איתך שיש סוג של אידאליזציה של העבר. פשוט לא זוכרים את הקשיים (הטירונות ? חוויה לכל החיים נכון להיום. כשהלכתי עם אלונקה מיליון קילומטר זאת לא הייתה חוויה, וגם פריצת הדיסק שקיבלתי פחות הירואית היום )
אז השירים של אז כולם היו ממש טובים (מקרנה – שיר שונות ה 90 )