אורן אהרוני התעורר, ספוג בזיעה קרה. הוא לא האמין שזה קרה לו.

הרכז שהוא בנה עליו לעונת 2022, קורטני פורטסון בן ה-33, התעכב בהגעתו לפתיחת אימוני הקבוצה בעיר השלווה מצפון לתל אביב. הוטרן היה אמור להרכיב את הקו האחורי של הקבוצה העונה, יחד עם שוטינג גארד רוקי, ג'ייביון המלט שנחת בארץ הקודש אחרי שנתיים במכללת נורת' טקסס (ואפילו הביא אותם לטורניר המכללות כשחקן המרכזי בשנה שעברה).

אבל אמור הוא שם של דג. חיש מהר, הקבוצה מצאה תחליפים זולים ועדיפים על שניהם. במקום פורטסון בא רכז נמוך יחסית בן 26, קווינטון הוקר שמו. מספר ימים לפני המחזור הראשון מול הפועל תל אביב, כריס באב (הקבאב/שבאב) נכנס לעניינים וחתם במקום המלט שלא נראה ברמת זר סביר בליגה עפ"י משחקי ההכנה.

אלו היו שתי עקיצות יפות, אבל הן לא משתוות לעקיצה הבאה. לאחר דאבל דאבל מרשים מול מכבי במחזור השביעי של העונה, מוריס קמפ שוחרר ממכבי ראשון לציון. הרצליה אמרה יפה תודה ואספה לספסל שלה את אחד הגבוהים הכי טובים בליגה. חשוב מכך, מוריס מביא גם את האישיות שלו למגרש- הוא הראשון שמזנק על כדורים אבודים, שילחם על ריבאונד ההתקפה בכל הזדמנות, שרץ באמוק כדי להגן על הסל אחרי איבוד כדור, ועוד קלישאות שהוא מנכיח במציאות. האופי הזה, שנקנה במעשים ולא בדיבורים, ישחק תפקיד חשוב אחר כך.

עד עכשיו ראינו את היכולת של הקבוצה להשתנות תוך כדי העונה, אך השינוי הכי חשוב, שמהווה את המנוע, הלב, הנשמה של הקבוצה- להביא את השחקן הטוב בליגה, שקורע את כולם בהליכות לקו וזריקות סבתא (מה?!), הרצליה הביאה בכלל בפתיחת הקיץ.

צ'ינאנו אונואקו לא היה אמור להגיע לכאן. אחרי גביע ואליפות בזאדאר הקרואטית בעונה שעברה, הביגמן כיוון לרמות הגבוהות של אירופה. ההצעות לא היו מספיקות לכן בחר לחתום כאן תמורת סכום צנוע בהרבה. הוא פתח את העונה בסערה, עם שליטה אבסולוטית תחת הטבעות משני הצדדים, עם שני דאבל דאבלים אדירים בשני הניצחונות במחזורי הפתיחה. הוא נרגע מעט לקראת אמצע העונה, אבל חזר להפציץ בשני משחקי הגביע, בכל אחד מהם קלע 8/10 מהעונשין ושרף את כל הגבוהים שהיו להפועל תל אביב/חולון לזרוק עליו.

אחרי הבאזר באותו גמר גביע, ישבתי ביציע, מאושר שהבאנו תואר אבל בארשת פנים שלא מסתפקת בזה. כמו שהצ'יף אמר אתמול: "עוד לא עשינו כלום". הרגשתי כמה פוטנציאל יש לחבורה הזו, שכל הקלישאות חלות עליה, אך לא נקדים את המאוחר.

באב נכנס לכושר מפלצתי לקראת סוף העונה כשאונואקו הלך לשהות עם ארוסתו בארה"ב לקראת לידת בתו. כריס ניצל את החלל בצורה אופטימלית כשקלע 24 שלשות ב-4 משחקים בחלוקה יפייפיה וסימטרית הוא נכנס לכושר מפחיד לקראת סיום העונה. השלשה האחרונה ברצף הזה הייתה הדאגר המדהים מול גליל עליון בבית, שניצחה את המשחק הצמוד והקשוח ההוא.בזמנו הרגשתי שזה היה הרגע הטוב ביותר שנוכחתי אליו ביציע העונה.

אחרי הפסד שובר לב לירושלמים בהארכה עם זריקה מדהימה של קיי סי ריברס (שקפצה על הטבעת כמו הזריקה ההיא של קוואי), הקבוצה סיימה במקום השלישי בטבלה והוגרלה לדייט מול חיפה בסיבוב הראשון.

זה נגמר בסוויפ, מה שמוביל אותנו לשבוע שעבר. הייתי שם בייאוש של המחצית השנייה במשחק הראשון, הקבוצה. הייתי שם כשזופר אמר שהוא תמיד אופטימי. היום גיליתי שבמקום לקנוס את דאוסון על המריבה שלו עם אקוניס ברבע השלישי של אותו משחק, הקבוצה העבירה את היום שאחרי ההפסד בחיוכים ושבירת השגרה באימון שבחלקו הקבוצה שיחקה כדורגל בכלל.

השורשים של ההצגה מאתמול מתחילים בכלל במשחק 2, כשבאב גולש על הרצפה כדי להציל כדור למרות שהוא בכל מקרה ילך למכבי. הקבוצה שיחקה חזק, אקטיבי, כאחת שמשחקת את הכדורסל שלה ולא נגררת למלכודות שאבי אבן חפץ לתעל אותה. זה נגמר בלי שנייה אחת של יתרון צהוב, כשהכי קרוב שהם הצליחו להגיע אליו זה שוויון בתוצאה. מוריס קמפ לאט לאט הדביק את החברים שלו לקבוצה באנרגיות הלא נגמרות שלו.

ואמש, המהפך הושלם. כל הקבוצה עלתה לשחק כנפרדים בגוף ואחידים בנפש. כאילו כולם לבשו את הגופיה הכחולה מספר 9: קווינטון הוקר סגר לריבאונד, מסר היטב והידיים האקטיביות שלו חטפו 5 כדורים מהידיים האפטיות של השחקנים עם הגופיות הצהובות. אנדי ואן וליט, שעברה עליו עונה עם הרבה עליות ומורדות, סיים חזק בצבע וחטף 3 פעמים בעצמו. קרביץ שמר על ווילבקין באגרסיביות (למרות שהוא צריך להתקיף את הסל יותר. בכלליות, יש לו עוד דרך להתקדם כדי להפוך לישראלי בכיר), כמו גם סנדי כהן (שהיה הקורבן של כמה שריקות אוויר). אונואקו סגר את כל מכבי לריבאונד (סיים עם 15, שליש מהם מתחת לסל הצהוב), נתן את חסימת העונה על סקוטי (עם גלגול מרשים על הפרקט אחר כך) והוריד עוד שני גגות. אפילו דורי סהר סיים יפה עם מגע בשניות הסיום (מאותת משהו לשנה הבאה?). קמפ עצמו היווה, למרבה האירוניה, את הלך הרוח של הקבוצה שלו. מוריס שיחק רגוע ויציב, עם תפוקה שכללה צ'ייסדאון בלוק מהמם ודאנק אדיר שסימן את תחילת החגיגות/היציאה של "אוהדי" מכבי בסוף הרבע השלישי.

רק אדם אחד נשאר. שון דאוסון, ששב לשרון העונה לאחר קדנציה מרובת פציעות בליגה הספרדית, לא נכנס בכושר שיא לעונה ולסדרה הזו. היו כבר שמועות לוהטות על שחרור מוקדם, עוד לפני שהספיק להוריד את החלודה מהפציעה האחרונה, אך שון נשאר בקבוצה והיו לו רגעים יפים בשאר העונה, כולל שבוע הגביע הקסום. במשחק הראשון רוב התרומה שלו הסתכמה בעבירות ואיבודים שטותיים, אך הוא השתפר במשחק השני ואתמול הגיע לשיא, כמו כל הקבוצה שלו. 14 נקודות במגוון חדירות, מיד ריינג', שלשה והליכות לקו. הוא היה אחראי על חלק מהבריחה במחצית הראשונה שהייתה אפילו יותר חשובה מהריצה במחצית השנייה. כולם ציפו שגם אם הרצליה תוביל במעט, מכבי תדע איך לחזור ותראה את רוח המועדון שלה פעם נוספת. זה החל להריח ככה עם עוד שלשה על הבאזר של המחצית של, מי אם לא, ווילבקין.

אם ראיתם את המשחק באולם היובל, חדי הזיכרון יזכרו שגם בו ווילבקין קלע שלשה על הבאזר שקיצצה את היתרון ההרצלייני. אך אלו עם הזיכרון הנדיר ביותר (אהרון שדה, איפה אתה?)/שהעיפו מבט בדפי הסטטיסטיקה של המשחקים, מצאו עוד מכנה משותף בין המשחקים הללו: השלשות הללו היו השלשות הראשונות והאחרונות של סקוטי בכל משחק. זה, רבותיי, עד כמה הרצליה (בעיקר סנדי כהן, הגיבור ההגנתי השקט של המהפך והקפטן קרביץ) הגבילה אותו השבוע. עכשיו כולם מרגישים את רוחות השינוי.

בזמן שהקבוצה (וההיסטוריה תזכור את המילה הזו כמחמאה ענקית) של אבי אבן תלך לעשות חושבים ולהפיק לקחים, להרצליה יש עוד על מה לשחק. שני המשחקים הקרובים (עם פוטנציאל לעוד אחד) יהוו את מסיבת הסיום לעונה החלומית שעברה הקבוצה הזו, שהיא ביי פאר הטובה בהיסטוריה של המועדון. שני ניצחונות וזה נגמר עם צלחת אליפות, (עוד) באנר בתקרה וערב הענקת טבעות סופר-דופר-הוקר-קופר-זופר יוקרתי במשחק הביתי הראשון של תחילת העונה הבאה.

אך העבודה עדיין לא הסתיימה עבור צ'ינאנו, אנדי, סנדי, כריס, קווינטון, יאיר, שון, מוריס, אורן, אלדד וזופר. זוהי רוח המועדון של שהקבוצה מאמצת לעצמה, קבוצה שלא מדברת הרבה על ההישגים שלה, אבל כל פתיחת פה מלאת שמחה ומוטיבציה, מגובה בעבודה סיזיפית ומאמץ עילאי על המגרש, לא משנה אם הוא אולם היובל הישן והכבר-לא-כל-כך טוב, או האולמות בירושלים, חולון, הדרייב אין או מנורה מבטחים. היום ב-20:00 יתחיל המשחק שיקבע את יריבתה בגמר, הפועל חולון או הפועל ירושלים. המנצחת תקבל את התענוג של לשחק פעמיים מול הקבוצה הזו (כי כל אלופה צריכה יריבה חזקה, כמעט כמוה).

בני הרצליה גרסת 2022 תיזכר בכל מקרה כאחת הקבוצות המוכשרות, האינטליגנטיות והאתלטיות בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי, אך אליפות תהיה ההישג האולטימטיבי שיחרוט את שמם לעד בדפי הספרים/האינטרנט (ואולי תעזור להאיץ את מאמצי ההקמה של האולם החדש). לא משנה איך הכל יסתיים, תהיו בטוחים שכל השחקנים ישחקו עם הרוח של מוריס קמפ, והקהל יעודד כמו שהוא נתן תצוגות מדהימות (ביחס לעצמו) בשני המשחקים האחרונים.

רק אל תעירו אותם מהחלום.