לקראת סדרת הגמר שתצא לדרך הלילה בשעה 4:00 שעון באר-שבע (על שם 7 המשחקים שכולנו נשמח לראות), הגיע הזמן לפריוויו הגדול של הסדרה הגדולה. הווריורס מחפשים לנקום על מפגשי העבר בין הקבוצות, אותם כנראה רק מנחם זוכר מבין גולשי האתר, בזמן שהסלטיקס יחפשו טבעת מספר 18 שתחזיר להם את הבלעדיות בפסגה.

כולם מכירים היטב את הקבוצות ואת הדרך שהן עברו עד ההגעה לגמר הנכסף, הראשון של גולדן סטייט מאז 2019 והראשון של בוסטון מאז 2010, כששתיהן הפסידו בביקור האחרון בגמר וניצחו באחד שלפניו. מכיוון שכך, בחרנו בפורמט מעט שונה מאשר בסיבובי הפלייאוף הקודמים, וכל אחד מאיתנו בחר את אחת הקבוצות והתמקד ביתרונות שלה ובסיבות שהיא זו שתנצח את הסדרה ותזכה בטבעת, כאשר עמיחי לקח את גולדן סטייט ואינדיאני את בוסטון. בנוסף לכך, הוסיף עמיחי כמה נקודות שיהוו פריוויו למשחק הראשון.

גולדן סטייט ווריורס (3) – בוסטון סלטיקס (2):

מאזן העונה: 1-1. צמד ניצחונות חוץ. גולדן סטייט ניצחו משחק מלא בנעדרים משני הצדדים, ואילו הסלטיקס הגיעו בהרכב מלא לניצחון החוץ, בו פייטון לא שיחק כלל וסטף הושבת ברבע השני.

מאזן כל הזמנים בפלייאוף: 4- 0 לבוסטון. 3 גמרי מזרח כשהווריורס היו בפילדלפיה ועוד גמר אחד ב-1964 אחרי המעבר מערבה לסן-פרנסיסקו. המפגש הראשון היה ב-1958, כשביל ראסל היה ה-MVP של הליגה לראשונה, אבל הסקוררים המובילים היו ביל שרמן ופול אריזין, ובוסטון ניצחו 4- 1. המפגש הבא ב-1960 היה קרב הראשון ביריבות בין ראסל ובין צ'מברליין הרוקי שגם זכה ב-MVP קרב שהסתיים ב-4- 2 לזכות הסלטיקס, והם נפגשו שוב ב-1962, לסדרה הצמודה ביותר בין הווריורס לסלטיקס, אשר בסופה בוסטון ניצחו ב-7.

הגמר של 1964 היה בעונה האחרונה לפני שצ'מברליין חזר לפילדלפיה אל מדי הסיקסרס, אז הסלטיקס שמרו על הביתיות וברחו ברבע השלישי של משחק 4 בדרך ליתרון 3- 1. הווריורס חזרו למשחק וצמצמו לנקודה בלבד, אבל האבליצ'ק הכריע את המשחק מהעונשין אל מול החטאות של גאי רוג'רס מהצד השני. זה היה ניצחון החוץ היחיד בסדרה לפני שהסלטיקס סגרו אליפות מספר 6 ברציפות במשחק 5.

הצד של גולדן סטייט / עמיחי קטן:

העונה הסדירה:

עד החזרה של קליי בינואר, שהתרחשה די במקביל לפציעה של דריימונד גרין, הווריורס היו הקבוצה הטובה בליגה, עם מאזן 30- 9 אחרי משחק החזרה של קליי, שהיה הטוב ביותר בליגה בשוויון עם פיניקס בשלב הזה, ובעיקר מדובר על ההגנה שהייתה הטובה בליגה. משחק ההתקפה של גולדן סטייט לא היה במיטבו בדצמבר-ינואר, כשההתקפה שלהם הייתה מקום 18 בדצמבר ו-22 בינואר לעומת מקום 2 עד סוף נובמבר, ואילו ההגנה הייתה ראשונה בהתחלה, שלישית בדצמבר ושלישית בינואר.

אחרי נקודת הזמן הזאת, הווריורס לא שמרו על יציבות ונקלעו לכמה רצפי הפסדים, כשבפרואר נרשמה גם ירידה הגנתית משמעותי יחד עם שיפור התקפי, ואת החודש הזה גולדן סטייט סיימו עם התקפה שדורגה 13 והגנה שדורגה 16 בלבד. השבועיים הראשונים של מרץ המשיכו את התהליך הזה, ובהם ההתקפה דורגה 11 וההגנה 19, אבל אז הגיעה פציעה של סטף, וההתקפה דורגה 25 בחודש האחרון של העונה, אבל ההגנה חזרה לעצמה ודורגה חמישית.

בגדול, מה שזה בא לומר הוא שההתקפה של גולדן סטייט לא הייתה מאוד יציבה לאורך העונה הסדירה, אבל הגנתית היא הייתה בצמרת הגבוהה של הליגה כל עוד דריימונד גרין שיחק, וגם בחלק מהתקופה בלעדיו. במבט כולל על העונה, ההגנה של גולדן סטייט דורגה שנייה לבוסטון, אותה היא תפגוש בגמר, ואילו ההתקפה דורגה 16 בלבד בסך הכל, בעיקר בגלל 14.9 איבודים בממוצע למשחק, נתון שרק יוסטון הצליחו "להתעלות" עליו.

קליעה מחוץ לקשת:

ממפיס הצליחו להוריד את גולדן סטייט ל-2 ימי קליעה מזעזעים – 7/38 במשחק 2 (18.4%) ו-9/37 במשחק 4 (24.3%), אבל ברוב המשחקים הווריורס קלעו טוב. בסך הכל, הם במאזן של 9- 0 במשחקים של 36% ומעלה לשלוש (7 מהם בבית) לעומת מאזן 3- 4 במשחקים של פחות מ-36% (2- 0 בבית ו-1- 4 בחוץ). בצד ההגנתי, מספר המפתח הוא גבוה בהרבה יותר, כאשר גולדן סטייט במאזן 11- 1 במשחקים בהם היריבה במאזן של פחות מ-43%, לעומת מאזן 1- 3 במשחקי ה-43% ומעלה לשלוש של היריבות.

אם נחבר את שני הנתונים האלה יחד, יוצא שגולדן סטייט במאזן 8- 0 במשחקים שבהם היא הקבוצה שקולעת טוב יותר, לעומת מאזן 4-4 במשחקים בהם היריבה היא זו שניצחה בקרב השלשות (5 מתוך המשחקים האלה היו נגד ממפיס). כלומר, קשה מאוד לעצור את גולדן סטייט כשהשלשות נכנסות, אבל גם בימים שזה לא קורה הם מוצאים את הדרך להישאר במשחק ולהיות צמודים, ולקחו מספיק משחקים כדי להגיע לגמר בנחת.

משחק הצבע:

הווריורס קולעים 47.6 נקודות בצבע (מקום 4) ב-60.5% מרשימים לאורך פלייאוף ואילו היריבות קולעות 42.3 נקודות (מקום 6) ב-53.8% בלבד. גם בריבאונד הווריורס הם בין הקבוצות הבולטות, כשהם עם 44.8 ריבאונדים (מקום 5), מתוכם 9.8 בהתקפה (מקום 6) ו-34.9 בהגנה (מקום 5). אם מתעלמים מקצב המשחק ובודקים את זה לפי אחוזים, אז גולדן סטייט במקום ה-7 בכל אחד מהצדדים ובמקום החמישי בפלייאוף באחוזי ריבאונד סך הכל, כשכאן מדובר ביתרון שהם צברו לאורך הפלייאוף מול אחת מהחולשות של בוסטון.

שמירה על הכדור:

גולדן סטייט עם 14.8 איבודים למשחק בפלייאוף, כמות כמעט זהה ל-14.9 בעונה הסדירה, אבל הנתון הזה מושפע בעיקר מ-18.2 איבודים נגד ממפיס, כשבכל משחק הווריורס רשמו לפחות 16 כאלה. עם זאת, ב-10 המשחקים האחרים של הפלייאוף הם עם ממוצע טוב יותר משמעותית של 12.8 איבודים, שהם לצורך ההשוואה פחות מה-14 של בוסטון (14 נגד ברוקלין, 12.7 נגד מילווקי ו-15.3 נגד מיאמי). כמו כן, בוסטון כקבוצה כופים 13.1 איבודים, לעומת 12.8 של גולדן סטייט, ככה שנקודת התורפה העיקרית של הווריורס העונה נופלת על תחום שגם הסלטיקס לא מצטיינים בו.

הגנה:

את דנבר ודאלאס הווריורס ניצחו בעיקר דרך ההתקפה, כשנגד דנבר הם קלעו פחות מ-118 רק במשחק 5 ונגד דאלאס הם הגיעו ל-109 בכל אחד מהמשחקים, אבל טביעת האצבע ההגנתית נראתה לאורך כל הדרך. ב-2 המשחקים הראשונים של הפלייאוף דנבר נעצרו על 106 ו-107 נקודות, ואחר כך על 98 במשחק 5, ודאלאס קלעו 87, 100 ו-110 במשחקים 1, 3 ו-5 בהתאמה.

עם זאת, הסדרה שבה ההגנה של הווריורס עמדה במרכז הייתה זו של הסיבוב השני נגד ממפיס. שם, גולדן סטייט פגשו את הקבוצה שהכי דומה לבוסטון מבין היריבות השונות בדרך, בעיקר בגלל הסגל המאוזן והמאצ'-אפים המגוונים. הגריזליס באמת הצליחו להקשות יותר על גולדן סטייט (רייטינג התקפי של 108.3 נגד ממפיס לעומת 121.1 בשאר הפלייאוף), אבל גולדן סטייט הפגינו את ההגנה שלהם בצד השני (רייטינג הגנתי של 103.1 אם מתעלמים מה-40 הפרש במשחק 5).

איך הם עשו את זה? – הבחנה בין אלו שאתה רוצה שיקחו שלשות פנויות ובין אלו שלא. במקרה של ממפיס – הדוגמה הבולטת היא זו של מוראנט שלקח 7.7 שלשות פנויות לחלוטין במשחק. הוא דווקא הפתיע כשקלע 10/23 עד שנפצע (43.5%), לעומת 1/12 נגד מינסוטה בשלשות פנויות לחלוטין, אבל זה בא על חשבון האחרים באופן מובהק. בצד השני, את כמות הזריקות הפנויות לחלוטין לשלוש של ביין, הקלעי הטוב ביותר של ממפיס, הווריורס חתכו בחצי, והוא ירד מ-10/20 נגד מינסוטה ל-5/10 נגד גולדן סטייט.

לצורך ההשוואה לבוסטון ומה שעמד בדרכם, השיטה ההגנתית של מילווקי העדיפה לאטום את הצבע, בלי קשר לשאלה מי נשאר פנוי לקליעה, וכך מי שלקחו הכי הרבה שלשות פנויות בבוסטון באותה סדרה היו הורפורד וגרנט וויליאמס שעושים את זה באחוזים מצוינים לאורך הפלייאוף. בניגוד לכך, מיאמי בשני המשחקים האחרונים סימנו את וויט וסמארט בתור אלו שאפשר להמר על הקליעה שלהם. וויט הפתיע כשקלע 4 שלשות במשחק 6, ואילו סמארט החטיא הרבה.

אפשר להעריך בזהירות שגולדן סטייט ישאירו את וויט וסמארט לשלשות נוחות יחסית. שניהם יכולים להעניש מבחוץ מדי פעם, אבל בדומה לסדרה נגד ממפיס, אם הם יצליחו ככה לצמצם את כמות הזריקות הנוחות שמקבלים אלו שגם קולעים אותן באחוזים טובים, הם יחיו בשלום עם זה. מעבר לזה, גולדן סטייט החליפו המון שיטות בהגנה במהלך הפלייאוף, ככה שהם יהיו מוכנים לשנות כשזה לא יעבוד, אולי בניגוד למילווקי במשחק 7.

הרבע האחרון והקלאץ':

גולדן סטייט קולעים 31.6 נקודות ב-53.6% מהשדה ו-42.4% לשלוש ברבעים אחרונים לאורך הפלייאוף, כשלעומת זאת הם סופגים רק 25.8 נקודות ב-45.9% מהשדה ו-32.3% לשלוש. אם מסתכלים על זה במבט של שחקנים, אז סטף הוא הבולט עם 8.1 נקודות למשחק באחוזים טובים מאוד של 90.3-53-44.1. גם כאן, בסדרה המורכבת יותר נגד ממפיס סטף העלה הילוך עם 9.4 נקודות באחוזי 92.3-48.1-45, כולל 15 נקודות מכריעות ברבע האחרון של משחק 4, החלש ביותר התקפית של הווריורס מבין אלו שההסתיימו בניצחון מבחינתם.

בסטטיסטיקות המתקדמות, ניתן לראות שגולדן סטייט מנצחים את הרבע האחרון בנט רייטינג של 25.4, הגבוה ביותר של כל קבוצה בכל רבע בפלייאוף הזה. אם מסתכלים רק על רגעי הקלאץ' (5 דקות אחרונות כשההפרש 5 ומטה), אז הווריורס משדרגים את מצבם לרייטינג התקפי של 121.5, הגנתי של 109.7 ונט רייטינג של 11.9, כשהם בילו שם הכי הרבה בפלייאוף אחרי ממפיס, ואילו בוסטון עם רייטינג התקפי של 94.7 רע מאוד, יחד עם 96.2 מעולה בהגנה.

הסיבה העיקרית להצלחה של גולדן סטייט בקלאץ' היא שחקני המשנה. בעוד שסטף עומד על 3/12 לשלוש בשלבים אלו (יחד עם 8/12 ל-2 ו-16/18 מהקו), פול עומד על 4/4, פייטון על 3/3 ואפילו דריימונד על 1/1 (וגם 7 מתוך 13 העבירות של הווריורס ברגעים אלו). בצד של בוסטון, וויט (2/2) וטייטום (4/7) הם היחידים מעל ל-50% מהשדה, כשאלו שזורקים הכי הרבה הם סמארט (2/12), הורפורד (4/11) ובראון (4/10).

שחקני המפתח:

יש לגולדן סטייט כרגע 6 שחקנים מובילים, כשהסדרה נגד דאלאס הדגישה את זה כשכל אחד מהם קיבל 28 דקות לפחות למשחק, ואילו הבא בתור היה אוטו פורטר עם ח"י רגעים בממוצע, כשאם מסתכלים על זה בדקות מצטברות ולא בממוצע, אז שני המשחקים שפורטר החמיץ מעלים את מוזס מודי עם 64 דקות מעליו, והוא הבא אחרי ה-140 לפחות של כל אחד מה-6 הבכירה.

סטף קרי משחק בפלייאוף הנוכחי 33.6 דקות, הכי מעט בקריירת הפלייאוף שלו, והוא לא עבר את ה-36 דקות למשחק באף סדרת פלייאוף השנה, לעומת 39-42 דקות בממוצע למשחק ב-3 הסדרת האחרונות ב-2019. הפלייאוף הנוכחי הוא גם זה שבו סטף זורק הכי מעט שלשות מאז 2017, ומצד שני אחוז הזריקות שלו ל-2 נקודות הוא הגבוה ביותר בעידן סטיב קר והכי הרבה נקודות בצבע למעט 2018.

במילים אחרות, סטף עדיין לוקח כ-10 שלשות בממוצע למשחק פלייאוף, אבל הוא נשען הרבה פחות על הקליעה מבחוץ ומוצא את הדרך להגיע לסל, או לזריקות חצי מרחק, ולייצר סלים קלים יותר. גם נגד ההגנה המצוינת של בוסטון הוא אמור למצוא את הדרך לייצר נקודות, על אף שזה כנראה יהיה קשה יותר, כמו שהוא מצא את הדרך להתעלות בכל פעם שגולדן סטייט היו צריכים אותו בפלייאוף הזה.

קליי תומפסון אולי לא תמיד הכי יציב התקפית, כשלאורך הפלייאוף היו לו 5 משחקים עם פחות מ-40% מהשדה לעומת משחק 30 נקודות יחיד בכל סדרה, אבל זה היה נכון גם לפני הפציעות, והוא מחזיק השנה באחוז האפקטיבי הגבוה ביותר בקריירת הפלייאוף שלו – 56.4%. גם ההגנה שלו נראית בסדר גמור לאורך הפלייאוף, גם אם פחות מאשר בשיאו, כשרק מוראנט גבר עליו שוב ושוב (10/12), אבל עם האחרים הוא הצליח להתמודד (לוקה 5/13, ביין 3/12, ברונסון 3/11, ברוקס 1/10, בולוק 1/8 כדוגמאות). אין לבוסטון אף שחקן שמתקרב למוראנט במהירות ובאתלטיות, אז אני לא הייתי דואג לו במיוחד בהגנה.

דריימונד גרין מגיע דווקא אחרי סדרה שבה קוון לוני מילא את התפקיד שלו היטב בחלק מהזמן, ועדיין מדובר בשומר שעצר את השחקן שלו על 0.48 נקודות בממוצע למהלך בידוד, הנתון הכי נמוך בפלייאוף (20 מהלכים כאלה לפחות), ובסך הכל השחקנים עליהם הוא שמר קלעו ב-38.3% מהשדה. בצד ההתקפי, התפקיד של גרין נמוך יותר מאשר בפלייאופים קודמים, אבל הוא מדייק את מעט הזריקות שלו באחוזים הכי גבוהים בקריירה ומחלק הכי הרבה אסיסטים למעט 2019. גרין הראה שהוא יודע להעניש את מי שמסתכל עליו בתור החוליה החלשה בהתקפה, ומעניין לראות איך הוא יתמודד בסדרה שהוא כנראה יסומן ככזה באופן שיטתי.

אנדרו וויגינס מגיע אחרי סדרה נהדרת בה הוא קלע 18.6 נקודות למשחק ב-46.2% מהשדה, 28.6% לשלוש ו-68.4% מהקו, כך שייצור הנקודות שלו היה יעיל למרות הירידה מחוץ לקשת אחרי 40% ב-2 הסיבובים הקודמים (53.8% נגד דנבר ו-33.3% נגד ממפיס). לכל זה הוא הוסיף 7.2 ריבאונדים (3 בהתקפה), 2.8 אסיסטים על 0.8 איבודים, ובעיקר הגנה נהדרת על לוקה דונצ'יץ' שגרמה לכך שהוא קיבל את הדקות של הסלובני. בגמר מצפה לו סדרה שונה ומגוונת יותר הגנתית, ויהיה מעניין לראות את היכולת שלו להסתגל לתפקיד שונה.

קוון לוני הגיע לליגה עם טיקט של גבוה שמסוגל לשמור על גארדים בצורה טובה, ובצמד הסדרות נגד יוסטון ב-2018-9 היכולת הזאת הביאה אותו לחמישייה של הווריורס. העונה, הוא כבר שיפר את היכולות הקלאסיות של סנטר, כמו ריבאונד וסיומת מתחת לסל, ואת גמר המערב הוא סגר עם ממוצע של דאבל-דאבל, תוך שהוא מנצל את החסרונות של הקו הקדמי של דאלאס. השאלה הגדולה במקרה שלו היא איך הוא יתמודד עם קו קדמי איכותי כמו של בוסטון, ואיך הוא יוכל לנהל את ההגנה בדקות המנוחה של גרין.

ג'ורדן פול ירד ל-28 דקות בסדרה נגד דאלאס, בעיקר בגלל היכולת הטובה של לוני, אבל גם בסדרה כזאת הוא היה משמעותי מאוד התקפית עם 16.4 נקודות ב-63.6% מהשדה, 72.7% אפקטיבי ו-100% מהקו, יחד עם 3.8 אסיסטים. עיקר התפקיד של פול כרגע הוא לנהל את ההתקפה בדקות המנוחה של סטף, ובהתחשב בכך שכנראה אלו יהיו גם דקות המנוחה של סמארט, או לפחות חלק מהן, הוא או קליי יקבלו מאצ'-אפים נוחים יחסית, ולשניהם יש את היכולת לנצל את זה.

אקס פקטורים פוטנציאליים:

לגולדן סטייט יש סגל ארוך ועמוק, כשלאורך הפלייאוף הזה סטיב קר מצא בכל סדרה שפנים אחרים לשלוף מהכובע. נסדר אותם כאן לפי כמות הדקות המצטברת לאורך הפלייאוף, וננסה לענות על השאלה מה כל אחד מהשחקנים האלה יכול להביא לסדרה הזאת.

אוטו פורטר ג'וניור קיבל פי 2 דקות מהבא אחריו ברשימה, כשלמעט אותם 3 משחקים שהוא החמיץ, הוא רשם בפלייאוף הזה ממוצע של 20.7 דקות למשחק. מבין אלו שיחקו 200 דקות לפחות בפלייאוף העונה (269 במקרה הזה) פורטר הוא היחיד שלא נחסם בכלל (הנה הניחוס…), כשהוא לוקח את מה שההגנה נותנת, בין אם בהימור על הקליעה שלו מרחוק ובין אם בתנועה שלו ללא כדור. פורטר משלב גם הגנה נהדרת עם היכולת ההתקפית, מה שיהיה קריטי נגד בוסטון, ולא בכדי הנט רייטינג שלו הוא הגבוה ביותר בקבוצה.

ג'ונתן קומינגה נדחק מהרוטציה אחרי התבוסה בממפיס, אבל בסדרה הזאת הווריורס יצטרכו שחקני כנף הגנתיים, והוא עשוי לקבל דקות בניסיון להצר את צעדי אחד משחקני הכנף המובילים של בוסטון. מחוץ לקשת הוא לא ממש פוגע, אבל הוא מצליח לסיים קרוב לסל כשמגיעה ההזדמנות, וגם הוא יודע לנצל את המקרים בהם ההגנה לא ממוקדת בו מספיק.

נמניה בייליצה קיבל דקות משמעותיות בתחילת הסדרה נגד דנבר, ואז נדחק מהרוטציה עד לרבע האחרון של משחק 4 בדאלאס, שם הוא הוביל קאמבק שהכריח את סטיב קר להחזיר אותו לרוטציה. בייליצה עשוי להיות מאצ'-אפ נוראי לת'ייס או רוברט וויליאמס, שהדבר האחרון שהם רוצים זה לרדוף אחרי גבוה שמשחק בחוץ באופן קבוע, כשבהגנה גולדן סטייט כבר יודעים איך להחביא אותו.

דמיון לי נדחק מהרוטציה במשחק 2 נגד דאלאס אחרי דקות רעות שלו, אבל שחקן שיכול לתת קליעה מרחוק (39.7% בעונה שעברה, 33.7% העונה ו-33.3% בפלייאוף בינתיים) עם הגנה סבירה זה משהו שתמיד יכול להועיל, ואולי במאצ'-אפ ספציפי זה יתאים כמו נגד ממפיס, אז הוא קיבל 15.8 דקות למשחק ב-4 המשחקים האחרונים של הסדרה. זה שהוא הגיס של סטף ודאי לא מזיק לו…

גארי פייטון השני עד הפציעה שלו, פייטון הפך לשחקן חמישייה בזכות ההגנה האישית שלו במאצ'-אפ מול מוראנט, בזמן שהוא הספיק להוריד יריבים ל-39.5% מהשדה ואת הגארדים ל-32.1%. בצד ההתקפי, 2 משחקים של 3 שלשות נגד דנבר הביאו את פייטון ל-72.7% מהשדה, 75% לשלוש ו-86.4% אפקטיבי. מאחר והוא צפוי לחזור מהפציעה במהלך הסדרה, ואולי אפילו במשחק הראשון, סביר להניח שנראה אותו מקבל דקות, מאחר והוא הפך לשחקן רוטציה קבוע לאורך העונה.

מוזס מודי התגלית של גמר המערב, כשדקות טובות שלו במשחק 2 העניקו לו את המקום הקבוע ברוטציה גם להמשך. 64 מתוך 92 הדקות שלו בפלייאוף הגיעו נגד דאלאס, וגם בדקות משמעותיות הוא שמר על אחוזים נהדרים של 53.3% מהשדה ו-50% לשלוש בסדרה, כשלאורך כל הפלייאוף זה 51.9% מהשדה ו-53.8% לשלוש. הנתונים ההגנתיים שלו בפלייאוף מושפעים מהרבה דקות של "זמן זבל", אבל יש לו את הפוטנציאל והיכולת להיות סולידי גם שם.

אנדרה איגודלה קלע 12 נקודות במשחק הפתיחה של העונה נגד הלייקרס, ובחודש הראשון של העונה הוא החמיץ רק 2 משחקים ורשם ממוצע של 3.8 נקודות, 3.5 ריבאונדים ו-3.8 אסיסטים (כולל משחק של 10), יחד עם הגנה כמו בימים הטובים. מאז, הוחלט שהגיע הזמן שלו לנוח ולהתמודד עם פציעות, והוא שיחק רק ב-16 מתוך ה-68 משחקים שנותרו. בפלייאוף, הוא הספיק לקלוע 4 נקודות עם 7 ריבאונדים ואסיסטים נגד דנבר לפני שנשלח שוב להתמודד עם פציעות, ועכשיו מדווחים שהוא עשוי לחזור לגמר.

בניגוד לכל יתר השחקנים של גולדן סטייט, איגודלה כבר מנוסה במשחקי פלייאוף נגד בוסטון, עם רזומה של שתי סדרות כאלה – אחת כאולסטאר ב-2012 ואחת בדרך לגמר שישי ברציפות שלו, הפעם עם מיאמי. ב-2012, יחד עם ג'רו הולידיי, לו וויליאמס ואוון טרנר כשחקנים מובילים, הדיחו הסיקסרס את שיקגו של דרק רוז הפצוע בדרך למפגש עם בוסטון, בו איגודלה רשם 13.7 נקודות ב-41.6% מהשדה, 53.8% לשלוש ו-48.6% מהקו, יחד עם 5.6 ריבאונדים ו-3.9 אסיסטים, אבל בוסטון ניצחו במשחק 7.

עם זאת, המקרה הרלוונטי יותר הוא זה של 2020. ב-3 המשחקים הראשונים איגודלה קלע 3 נקודות בכ-30 דקות במצטבר, ורק במשחק 4 גילה אריק ספולסטרה את הסגולות של איגי והעניק לו 27 דקות, בהן הוא קלע עוד שלשה עם 2 אסיסטים ו-3 חטיפות. במשחק 5 התרומה של איגודלה הייתה 2 נקודות ו-2 חסימות, ואז הגיע משחק 6 בו מיאמי עלתה לגמר במשחק שבו איגי קלע 4/4 לשלוש ו-15 נקודות בסך הכל. לפי הרגעים בהם הוא שיחק העונה, איגודלה עדיין יכול להשפיע על משחק או יותר בסדרה אם יהיה בריא.

חואן טוסקנו-אנדרסון הוא האחרון ברשימה, וזה שמוצא את עצמו ברוטציה רק מחוסר ברירה בפלייאוף הזה, כלומר בעיקר כשדריימונד גרין בבעיית עבירות או עושה שטויות. כנראה שאפילו אצל מאמן כמו סטיב קר בסוף יהיה שחקן שמקבל דקות בעונה הסדירה, ורק שאריות בפלייאוף, אפילו בלי שיטת "עומרי כספי", כלומר לחתוך את השחקן. כל זה עוד בלי להזכיר את צ'יוזה שמתחפש למרכוס סמארט ולא ראה פרקט בכלל בפלייאוף.

הצד של בוסטון / אינדיאני:

ושהטוב ביותר ינצח:

הקבוצה הטובה ביותר בליגה בשנת 2022 היא בוסטון סלטיקס. מקום ראשון בהגנה בעונה הרגילה, מקום שני בהתקפה. בפלייאוף: סיבוב הראשון – סוויפ על ברוקלין, קונטנדרית לפי לא מעט פרשנים. סיבוב שני – ניצחון על מילווקי, האלופה היוצאת. גמר מזרח – ניצחון על מיאמי, הפיינליסטית של לפני שנתיים. גולדן סטייט לעומתה סיימה את העונה הרגילה בצורה מזעזעת וניצחה בפלייאוף שתי קבוצות צעירות ואת יוקיץ', פחות או יותר לבדו. למישהו עוד יש ספק מי טובה יותר?

שובו של המזרח:

כשעזב את קליבלנד ב-2018 השאיר לברון ג'יימס לא רק את הקבוצה בלי כיוון אלא גם קונפרנס שלם חסר כיוון ונחות משמעותית. הקונפרנס שזכה באתר לכינוי המחמיא "מזפח" היה מורכב מכמה קבוצות טובות עד סבירות (רובן צעירות) ולא מעט מועדונים לא רלוונטיים. הדבר גרם לנדידה חזרה של כוכבים אל הקונפרנס הפחות נוצץ והוביל בסופו של דבר לאליפות הראשונה של טורונטו בראשות קוואי, קבוצה שבאופן קבוע הושפלה בפלייאוף על ידי לברון וחבריו. טורונטו ניצלה את הוואקום כדי לעבור את המזרח ולפגוש את האלופה המכהנת עם חצי סגל.

גולדן סטייט הגיעה לגמר ההוא מותשת ופצועה לחלוטין וטורונטו, שהייתה מנוסה יחסית מול פילי ומילווקי הבוסריות, הכניעה את הלוחמים שנשארו ללא רזרבות. מאז, תהליך ההתחזקות של המזרח רק התקדם כאשר יאניס ואמביד צברו עוד ניסיון וקבוצות התחמשו בשחקנים החזקים ביותר. השנה, אפשר לומר כמעט באופן רשמי, המהפך הסתיים. המזרח השנה היה חזק משמעותית מהמערב כמעט בכל אספקט והציג לא מעט קבוצות איכותיות ומאבקים צמודים עד לישורת האחרונה של העונה.

בוסטון לא פספסה אף פלייאוף בעידן טייטום ובראון. עונת הרוקי של הראשון הייתה חלומית כשהוביל את הקבוצה יחד עם בראון, שחקן השנה השנייה, למשחק 7 בגמר המזרח מול קליבלנד ולברון. בוסטון אמנם הפסידה אבל היה ברור שהתקרה של הצמד לצד סגל יציב ואיכותי תספק בסוף את הסחורה. היום, בליגה שמלאה בקבוצות בעלות שני ראשים, נראה שמדובר בצמד הטוב ביותר שיש לליגה להציע.

החזרה של הורפורד, ההבאה של יודוקה והטרייד שהביא לקבוצה את ווייט הן רק חלק מההחלטות הקטנות והחכמות שעשה המועדון במהלך השנה והביא את הקבוצה עד הלום, מרחק ארבעה ניצחונות מאליפות ראשונה מאז 2008 ושנייה בלבד מאז שנות ה-80. איך הם יעשו את זה? נכתבו כבר מספיק מילים על הקבוצה ועל היתרונות שלה. היום נתמקד במאצ'-אפ שלה מול גולדן סטייט שעל הנייר נוטה באופן ברור לטובת הירוקים.

הערה על סטטיסטיקה:

חישוב וניתוח סטטיסטיקות בפלייאוף הוא נושא שלדעתי לא פשוט. שתי הקבוצות אמנם שיחקו כמות משחקים דומה אבל כל אחת פגשה רק שלוש יריבות שלכל אחת מהן סגנון שונה לחלוטין. חישוב ריבאונדים ואסיסטים צריך להילקח בעירבון מוגבל כשכל קבוצה פגשה עד כה רק שלוש יריבות שונות בתכלית.

שתי הקבוצות אמנם מאוד דומות מבחינה סטטיסטית (אחוזי אסיסטים, ריבאונד ואיבודים דומים עם יתרון קל לגולדן סטייט באסיסטים וריבאונדים) אבל אם ניקח לדוגמה את נושא ריבאונד ההתקפה נראה יתרון קטן לגולדן סטייט. צריך לקחת בחשבון שבשתי הסדרות האחרונות ג"ס פגשה קבוצות שריבאונד הגנה הוא לא הצד החזק שלהם (דנבר הייתה ראשונה בתחום בעונה הרגילה) בעוד בוסטון פגשה בסיבוב הראשון קבוצת ריבאונד נוראית אבל בשני הסיבובים האחרונים התמודדה עם קבוצות שעולות עליה בתחום. משחק הניואנסים האלו חשובים והם מחייבים זהירות בניתוח הסטטיסיקה שמציגה, מטבע הדברים, לא מעט נתוניםפחות רלוונטיים, בטח לקראת סדרה מול קבוצה מסוימת שההכנה עליה ספציפית מאוד.

נקודות תורפה:

אם נסכם את הפלייאוף של גולדן סטייט עד כה אפשר לומר במשפט אחד: דע את החולשה של היריב. גיוון הרוסטר של הקבוצה מקליפורניה והמשחק המהיר שלה מכריח את הקבוצות היריבות להגיב במהירות. התוצאה היא לא פעם זיהוי החוליה החלשה ושינוי הגנתי והתקפי בהתאם. גולדן סטייט מחזיקה בכמה שחקנים שמסוגלים לשמור על כמה עמדות, מה שמאפשר לסטיב קר שינויים ברוסטר ובמבנה ההגנתי שלו. לדעתי זאת גם אחת הסיבות להתפוצצות של הקבוצה ברבע השלישי כמעט על בסיס קבוע. הפסקת המחצית מאפשרת הבנה של התנהלות היריבה לאחר 24 דקות משחק ומציאת פתרונות מהירים ויעילים.

הבעיה היא שלבוסטון, שבלא מעט היבטים דומה לגולדן סטייט, אין חסרונות בולטים מאוד. אין אף שחקן שאפשר באופן מובהק לבצע עליו חילופים ולזהות דרכו פרצה הגנתית משמעותית. בוסטון מעלה למגרש בכל רגע נתון חמישה שחקני הגנה טובים עד מעולים כשלפחות אחד מהם יכול להחליף עמדות (שלא לדבר על שחקן ההגנה של העונה ועוד שחקן שהגיע לחמישייה השניה) ויש לה מעט מאוד שחקנים שאפשר לומר שהם "חור הגנתי". משחק המסירות של גולדן סטייט עובד נהדר מול קבוצות שצריכות "להסתיר" שחקן בהגנה ומצאו את עצמן שוב ושוב במיס-מאצ'ים שהן מתקשות להימנם מהם. בוסטון, ובכן, היא ממש לא כזאת. לגולדן סטייט לעומת זאת עדיין יש את סטף שלמרות העבודה שהוא נותן עדיין יכול לגרום ללוחמים כמה בעיות הגנתיות.

קצב משחק:

המשחק המהיר (יחסית) של הלוחמים, בעיקר בשלבים בהם ההתקפה וההגנה מתחברות, עבד מעולה מול קבוצות איטיות כמו דנבר ודאלאס וגם היה שימושי בהתמודדות מול ממפיס שזה סגנון המשחק שלה. למרות שהיא פגשה בסיבוב את אחת הקבוצות האיטיות בעונה הרגילה היא הצליחה רוב הזמן לכפות את קצב המשחק שלה על יריבתה וכך להקשות עליה לעשות התאמות מהירות. לא פלא שהקבוצה היחידה שהווריירס התקשתה מולה באמת היא ממפיס, קבוצה שיודעת לרוץ (מקום 4 בקצב משחק בעונה הרגילה) ולנצל על תום התקפות מעבר (15 נקודות בהתקפות מעבר, מקום שני בפלייאוף).

בוסטון, כמו שראינו, פגשה שלוש קבוצות שונות בתכלית מהבחינה הזאת בשלבים השונים של הפלייאוף. ברוקלין הייתה קבוצה עם קצב משחק בינוני (מקום 11 בעונה הרגילה) וההגנה החסרה שלה אפשרה לירוקים להוביל את הטון ביתר קלות. הקושי האמיתי של יודוקה והקבוצה היה המעבר ממילווקי המהירה של יאניס (מקום 3 בליגה) לבין מיאמי (מקום 28). בוסטון הוכיחה שהיא מסוגלת לשנות את הגישה שלה מול שתי קבוצות כישרוניות שכל אחת מהן שונה בתכלית. הגמישות והעומק לא מאפשרים ליריבות של בוסטון לנצל את החוזקות שלהן עד הסוף והן פוגשות קבוצה שלא אכפת לה לשחק בסגנונות שונים. בנוגע לסדרה יהיה מעניין לראות האם בוסטון "תזרום" עם קצב המשחק של הלוחמים ותנסה להעניש אותה במגרש שלה או שתנסה ללכת על בידודים והריגת השעון.

שמירות וחילופים:

כל אחד מהחמישייה הפותחת של בוסטון שחקן הגנה טוב מספיק בשביל לשמור על סטף לפני שמגיעה עזרה. הקונצנזוס בנוגע לשינוי ההתקפי שסטף יצר והצורך בהתארגנות שונה של ההגנות נטחן עד דק. אלא שהכוח של הריווח בהתקפה של גולדן סטייט חזק הרבה יותר מול קבוצות שמנסות להימנע מחילופים ולא יכולות להרשות לעצמם ששחקני הגנה בינוניים ישמרו על סטף. בוסטון, כמו שראינו מול כל אחת מהקבוצות במזרח, לא מפחדת בכלל להחליף ויודעת להביא עזרה בדיוק בזמן הנכון.

נכון, הורפורד ודריק וייט לא יכולים לשמור על סטף באחד על אחד אבל הם שומרים מספיק טובים כדי למנוע ממנו לבצע תנועה מהירה או להילחם עם חסימה של דריימונד. החסימות של דריימונד, מנהל המשחק המרכזי של הלוחמים, מייצרות אוטומטית מצב שבו היריבה יכולה בקלות להתבלבל ולשלוח שני שומרים על סטף כשדריימונד מוצא את דרכו לסל בקלות (בטח כשאין מגן בצבע) למסירה החוצה, דאנק או החטאה מפוארת של לייאפ.

בוסטון לא מאפשרת נקודות קלות בצבע גם בהרכבים הנמוכים יותר כשרוברט וויליאמס על הספסל כך שגולדן סטייט תצטרך להתרגל למצב חדש בו היא לא מקבלת נתיב פנוי לסל כל התקפה שלישית. סמארט, כמו דריימונד, מסוגל להתמודד עם סנטרים גבוהים ממנו ועשה לא מעט בעיות לאדבאיו בסדרה הקודמת. הוא אמור להתמודד יפה עם לוני המשתפר ולתת לו קצת פחות מרווח לזרוק או לקלוט ריבאונד כך שהיתרונות שהיו לה מול דאלאס לא יהיו קיימים בסדרה הקרובה.

המבחן ההתקפי של גולדן סטייט הולך להיות קשה מאוד והסיבה פשוטה – בוסטון היא קבוצת ההגנה הטובה בליגה כיום. עבודת השמירה הקבוצתית מעולה, בראון וסמארט שומרים מהטופ של הליגה ואין אף שחקן שאפשר לזהות אותו כחור הגנתי. בוסטון תחליף גם 80 פעם במהלך פוזשן ותנסה להכריח את סטף, קליי, וויגינס ופול לשחק אחד על אחד. משחק האייסו של סטף הרבה פחות קטלני משהיה פעם וגם השאר מעדיפים בהחלט לעלות לזריקה ממסירה (2/3 מהקליעות של הקבוצה באות מאסיסטים. אגב, גם של בוסטון). מלבד סטף אין אף שחקן ברוסטר של הלוחמים שיכול להעניש את החילופים פעם אחר פעם (אחד הדברים שדוראנט הוסיף לקבוצה) והיא תצטרך לשמור על הכדור ועל הראש שלא ילכו לאיבוד.

עבירות:

בסדרה שעברה: גרין – 4 עבירות למשחק, פול – 4, קרי – 3.2, וויגינס – 3. חשבתם שעברתם את הסיוט של סחיטת העבירות של לוקה? חכו שתראו את כישורי המשחק של סמארט והתבכיינות של תייס.

מאני טיים וניהול פסקי זמן:

בשנים האחרונות ראינו יותר מפעם אחת הפסדים של בוסטון במשחקי 7. טייטום עדיין לא קובי והוא לא תמיד ייקח את הזריקה האחרונה כך שחוסר הוודאות בנוגע למי שאמור לקבל את הכדור במצבים המכריעים הייתה בעוכריה של הקבוצה. השנה, יודוקה הצליח לזהות במשחקים נתונים מי השחקן החם שלו וסביבו לבנות את ההתקפה ברגעי המפתח. סטיבנס התקשה מאוד לאלתר בסופי משחקים ולחשוב קצת אחרת והשנה, יחד עם ניהול נכון של המשחק וידיעה מתי לעצור אותו (נקודה חשובה מאוד) יש לבוסטון הרבה מאוד סיבות להיות אופטימיים.

הרוסטר:

מרכוס סמארט – אני מתחיל דווקא איתו כי במובנים מסוימים מדובר בשחקן החשוב ביותר לקבוצה. לא הכי טוב, הכי חשוב. מכמה סיבות: אפשר לאהוב את סמארט ולקרוא לו שחקן נשמה, אפשר לשנוא את הפלופים שלו בהגנה אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר בשחקן עם הכי הרבה מוטיבציה למשחק שיש לקבוצה. טייטום ובראון כישרוניים מאוד אבל הם יכולים להיכנס לתודעה אנמית  שמשפיעה בעיקר על בראון בהתקפה ועל טייטום בהגנה. הרצון שלהם לא ללכת ראש בקיר (דבר שטייטום לדוגמא השתפר בו מאוד) יכול להוביל אותם למשחק מחושב מדי ונטול סיכונים אבל בגמר, לטוב ולמוטב, אי אפשר לשחק ככה כל המשחק.

סמארט (ביחד עם רוברט וויליאמס המצוין) אחראי להשאיר את כולם חדים ועירניים והוא מקבל מהמאמן דקות על המגרש גם כשהוא מחטיא בלי הכרה משלוש. הסיבה השנייה, אולי החשובה ביותר, היא ניהול המשחק. כשבוסטון הביאו באמצע העונה את דרק ווייט חשבתי שמדובר בניסיון להוציא את הכדור מהידיים של הכוכבים ולהעביר דרכו את ניהול ההתקפה. טעיתי. ווייט, שנגיע אליו מייד, משמש בעיקר כסקורר (באחוזים מזעזעים) ולמרות שהוא נמצא על הפרקט יותר מחצי משחק הוא מחלק רק 2.8 אסיסטים לערב בפלייאוף האחרון.

ניהול המשחק של בוסטון, אם כן, נשאר בידיים של סמארט והוא הציר דרכו עוברת ההתקפה של הירוקים. כשטייטום לוקח על עצמו את תפקיד מנהל ההתקפה הוא אמנם מוסר כמעט 6 אסיסטים לחברים אבל הוא מאבד 4.3 כדורים כך שהיעילות שלו בתחום מוטלת בספק. היחיד שאפשר לסמוך עליו בקבלת ההחלטות בתחום הוא סמארט (וגם הורפורד לפעמים) כך שהשטף ההתקפי של הקבוצה יהיה בעיקר על הכתפיים שלו.

בהגנה הוא גם כן לא רע (זכה בפרס חשוב העונה בתחום) ויקבל כנראה הרבה דקות על סטף. קרי מתקשה מול שומרים פיזיים וניידים שמצליחים להיצמד לו לגופייה (אה-לה פטריק בברלי, פרד ואן ווליט ומתיו דלבדובה) וייתכן בהחלט שזה מה שנראה ממנו בסדרה. היות ובצבע יחכו הורפורד או וויליאמס הוא יוכל להרשות לעצמו להסתכן בכך שסטף יעבור אותו וינסה לתקוף את הסל כשלכוכב הווריירס לא יהיה נתיב פנוי לסל קל. העבודה של סמארט על כוכב הווריירס תהיה מטבע הדברים אחת השאלות שיכריעו את גורל הסדרה.

אל הורפורד – פייר, התגעגענו. אחרי שהלך לקייטנת ניפוח סטטיסטיקה באוקלהומה הסנטר חזר היישר לחמישייה של בוסטון כדי להשיג טבעת אליפות לפני שיהפוך ללא רלוונטי. החזרה של הורפורד הייתה בדיוק מה שהמועדון היה צריך: 11 נקודות, כמעט 2 שלשות ב 43.2% ו 60.7% אפקטיבי, 3.5 אסיסטים על 1.1 איבודים בלבד וכמובן – 9.6 ריבאונדים, 1.5 מתוכם בהתקפה. הורפורד הוא השחקן עם הנט רייטינג הכי גדול בחמישייה בפלייאוף והוא משחק הכי הרבה דקות מבין השחקנים שלא קוראים להם ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון.

יודוקה סומך עליו בעיניים עצומות והוא יכול להעלות אותו בהרכב ולשחק כאילו מדובר בהרכב נמוך. מלבד היותו הריבאונדר המרכזי הוא גם מנהל המשחק השני הכי חשוב בקבוצה כשאפשר לראות לא פעם שהוא מנהיג את ההתקפה מהפוסט וקולע מצוין אם כי עד כה הוא לא לקח מספיק זריקות. אף קבוצה לא תשתמש במגן הטוב שלה כדי לשמור על הורפורד והוא יוכל לנצל לא מעט מיסמאצ'ים כדי להתקרב לסל או להיות פנוי לזריקות משלוש. בוסטון התקשתה לא פעם לקלוע מחוץ לקשת והאחוזים של הורפורד מצדיקים יותר זריקות שלו מהטווח.

ג'ייסון טייטום – עוד שחקן נהדר של אלופת המזרח. ועכשיו ברצינות: בגמר, יותר מכל, יש לכוכב של הקבוצה את התפקיד הקשה ביותר – לקחת את הזריקות שאסור לקחת. אין משחק כדורסל בלי בחירות שנויות במחלוקת ולקיחת זריקות קשות והיכולת של טייטום לקלוע אותן יכולה להיות ההבדל בין עונה מלאה במחמאות לתואר הפיינלס MVP. טייטום חייב לייצר את התחושה שאי אפשר להשאיר אותו עם שומר יחיד ולמשוך אליו כמה שיותר אש מההגנה של הלוחמים. ישנם משחקים בהם הוא קולע שלשות עם שלוש ידיים על הפרצוף ומחסל כמעט לבדו את ההגנה אבל גם כמה משחקים בהם הוא פשוט לא פוגע. אפשר לדבר על המון שוברי שוויון ושחקנים שוליים אבל שובר השוויון האמיתי על הבמה הגדולה ביותר של עולם הכדורסל היא היכולת להפוך יכולת טובה לעל-אנושית. אם טייטום והקבוצה יצליחו להביא עליו את השומרים הנכונים והשחקן יזרים לעצמו קרח בוורידים יהיה ללוחמים קשה עד בלתי אפשרי לקחת את הסדרה.

ג'יילן בראון – ממש כמו קליי תומפסון לפני הפציעה, בראון הוא שחקן ההגנה-התקפה החשוב ביותר לקבוצה. הריכוז שלו בהגנה לפעמים לוקח לו אנרגיות בצד ההתקפי אבל בפלייאוף האחרון הוא נשאר עקבי פחות או יותר ומצליח לנהל את הכוחות שלו ולהוסיף להגנה המצוינת גם קליעה יציבה לשלוש (2.4 שלשות למשחק ב-38.6%) ולא מפחד לחדור לסל. לכל זה הוא מוסיף 6.8 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים ו-1.2 חטיפות כשהוא מפנק את הקבוצה ב 3 איבודים למשחק. גם הוא וגם טייטום לא מצליחים לשמור על הכדור כמו שצריך והם מאבדים יחד יותר מחצי כמות האיבודים של הקבוצה כולה.

כמו שראינו, עדיף בהחלט לתת את ניהול ההתקפה לשחקנים אחרים שידעו לתת את הכדור לבראון או טייטום רק אחרי חילוף טוב או התמקמות בעמדה טובה. השאיפה היא ששני השחקנים יהיו עם הכדור רק כשברור שהם הולכים לזרוק או להתקדם לסל במטרה לקלוע נקודות יחד עם אפשרות למסור מסירות אחראיות לשחקנים מחוץ לקשת או לתוך הצבע. בכל מקרה בראון הולך לפגוש את קליי בשני הצדדים של המגרש ולקבל לא פעם את דריימונד או וויגינס כשומרים. היכולת שלו להתמודד מולם תהיה חשובה כאשר כדרור יתר יכול להוביל את המגינים הזריזים של הווריירס לחטיפה. במילה אחת: יעילות.

גראנט וויליאמס – הפתעת הפלייאוף. 1.8 שלשות ב-40.5% נהדרים, 10.1 נקודות ו-4.3 ריבאונדים. הילד בן ה 23 לא צריך את הכדור ביד והוא משלים נהדר את החמישייה של בוסטון התקפית והגנתית. אחרי שהשיג את מטרת חייו והופיע בשער של ידיעות הופס של האשך (עיתון הספורט החשוב ביותר חוץ מספורטס אילוסטרייטד) הוא ינסה לסייע לקבוצתו לזכות בתואר שמתקרב אליו בחשיבותו. יכול לסייע בהגנה כמעט על כל אחד אבל כנראה יראה דקות לא מבוטלות בעיקר על דריימונד שהשמירה עליו כוללת בעיקר ניסיון להקשות על המסירות השוטפות, התנהלות נכונה בחילופים וקואוצינג קבוע שיגרום לו לזרוק מכל טווח. התיאום ההגנתי שלו עם סמארט שישמור על סטף חשוב מאוד כדי להקשות עליו להוציא את הכדור למסירה ולהכריח אותו לבצע שגיאות.

רוברט וויליאמס – היכולת של וויליאמס להתמודד עם ההרכבים הנמוכים של הלוחמים תכריע בשאלה האם הוא יוכל לקבל הרבה דקות. הסנטר הצעיר השיג השנה 25 דאבל-דאבלים וטריפל דאבל אחד והוא מוביל את הקבוצה בריבאונד התקפה בפלייאוף (2.4 למשחק), תחום שהקבוצה לא מצטיינת בו. אם בוסטון תצליח קצת להאט את הקצב ולשמור על הכוכבים היא תוכל בהחלט ליהנות מהנוכחות שלו כמגן צבע וחוסם (זריקות) לא רע בכלל. הבחירה לחמישיית ההגנה השנייה יחד עם אדבאיו, גרין וג'רו הולידיי קצת מוגזמת לטעמי אבל כך או כך מדובר בשומר מעולה ובשחקן צעיר ומאוד אנרגטי.

דרק ווייט – 25.1 דקות, 2.8 אסיסטים ו-8.1 נקודות באחוזים נוראיים למנהל ההתקפה של החמישייה השנייה. הרכש מסן אנטוניו מצליח לפעמים לתפוס יד כשההתקפה נתקעת ויחסית לגובה והמשקל שלו הוא שומר לא רע בכלל אבל הוא יצטרך לאפס את הידית ולקחת בחשבון שלגולדן סטייט יש לא מעט שחקני הגנה טובים גם בחמישיית המחליפים. בעונה הרגילה המספרים שלו היו טובים יותר בכל התחומים ונראה שהעייפות עושה עליו את העבודה. ובכל זאת, לפעמים הוא יודע מתי לקלוע את השלשות החשובות ואסור יהיה לזלזל בו.

מאליק פיץ – 0.8 נקודות ב-66.7% מהשדה ו-100% לשלוש ב-1.6 דקות. אם זאת לא דומיננטיות של הקלעי המדויק במזרח אני לא יודע מה כן.

שאלות כלליות:

דאבל טים על סטף – שאלה שהתשובה של יודוקה עליה מעניינת אותי מאוד. כאמור סטף לוקח הרבה פחות זריקות מהלוגו אבל הוא כן משתמש באפשרות שהוא יעשה את זה כדי לרווח את ההתקפה. היות וסמארט שומר עליו יכול להיות שלא יהיה צורך יותר מדי בניסיון ל"טראפ" בתחילת התקפה או לאחר חסימה. אני מאמין שלפחות בהתחלה הקבוצה לא תמהר ללכוד את סטף ותזרוק עליו שומרים רק כשהוא יתחיל להתחמם. גם אז עם ניסיון מירבי להשתלט על המסירות המהירות.

סמול בול – הגבוהים של בוסטון מהירים יחסית וגם יכולים לשמור מחוץ לצבע, לכן אני לא רואה סיבה להתעקש על משחק ללא סנטר כדי להשיג ייתרון בריבאונד ולחסום את הצבע. הורפורד הוא סנטר בערך כמו שסמארט הוא גארד כך שאפשר בהחלט לשחק בסמנטיקה ולהכריז עליו כעל נמוך. לא חושב שזה יעליב אותו.

שמירה על קשת השלוש – בוסטון היא הקבוצה ששומרת הכי טוב על קשת השלוש בליגה. היריבות שלה – ברוקלין (מקום 10 באחוזים לשלוש בעונה הרגילה), מילווקי (מקום 5) ומיאמי (מקום 1) קלעו מול בוסטון, שימו לב: 31.7%, פחות מכל קבוצות הליגה בעונה הרגילה (אוקלהומה הייתה אחרונה עם 32.3%). למרות השינוי הגדול שעבר על גולדן סטייט העונה היא עדיין מתבססת על הקליעה מבחוץ. כשהקליעה של הווריירס מבחוץ לא נכנסת היא נוטה לפעמים לאבד את הראש ולנסות ללכת על כיוונים לא אחראיים. בוסטון צריכה להכריח את הלוחמים להרוויח את הנקודות שלהם על ידי זריקות מיד ריינג' ותקיפות של הסל בהנחה שהצבע שלה יהיה הרבה יותר שמור מאשר זה של דאלאס.

ריבאונד – תחום בו שתי הקבוצות נמצאות באותו האזור (עם יתרון קל ללוחמים). מי שהיה אמון על התחום בגמר המערב היה לוני עם 10.6 ריבאונדים למשחק ו 3.8 בהתקפה. ההתקפה של בוסטון יכולה להביא לחילופים שיהפכו את לוני לנטל הגנתי ויכריחו את קר לתת לו פחות דקות. המשמעות תהיה צבע יותר פנוי עבור הקבוצה ויותר חשוב ייתרון גובה חשוב בקליטת ריבאונדים משני הצדדים.

הימור:

אינדיאני: סטיב קר פגש בגמר עד כה שלושה מאמנים שזאת שנתם הראשונה. הוא הפסיד פעמיים וניצח בקושי פעם אחת, כשהיה אף הוא רוקי. עוד שישה משחקים המאזן יהפוך ל-1- 3. בוסטון ב-6.

פריוויו למשחק 1 / עמיחי קטן:

4:00 גולדן סטייט ווריורס – בוסטון סלטיקס (0-0 בסדרה):

הזכרתי לא מעט את זה שהווריורס פותחים סדרות מעולה, עם מאזן 21- 2 במשחקי 1 בעידן סטיב קר, ולזה אפשר להוסיף את הנתון לפיו הסלטיקס מתקשים במשחק 1 העונה – הניצחון הכי צמוד בסוויפ על ברוקלין ועוד שני הפסדים. נזכיר בטבלה כמה נתונים השוואתיים ב-3 משחקי 1 של כל אחת מהקבוצות ויריבותיהן בפלייאוף הזה:

משחקי 1 בפלייאוף 2022	גולדן סטייט	בוסטון
תוצאה	117.3 – 103.3	103.7 – 111
ריבאונדים	48 – 35.3	43 – 40.7
אסיסטים	29.3 – 22	22.3 – 20
איבודים	15 – 12.3	16 – 13.7
אחוזי שדה	52.1% – 42%	42.1% – 47.6%
אחוזי 3	39.2% – 30.9%	35% – 37.5%
אחוזי עונשין	67.7% – 72.4%	76.3% – 81%
קצב משחק	97.7	98.7
רייטינג התקפי	120.1	105.1
רייטינג הגנתי	105.8	112.5
נט רייטינג	14.3	7.4-

אפשר לראות שגולדן סטייט פותחים חזק גם התקפית וגם הגנתית, בעוד שבוסטון פותחים חלש יותר ממה שקורה אצלם בהמשך, בעיקר בהגנה שם הם מוצאים את השיטה המתאימה אחרי המשחק הראשון. ניתן לראות שקיירי קלע 39 ב-60% מהשדה במשחק הראשון לעומת 46 ב-37.2% מהשדה ביתר הסדרה, יאניס חילק 12 אסיסטים במשחק הראשון ולא הגיע ל-10 באף אחד מהאחרים ובאטלר פתח את הסדרה עם 41 נקודות, ואחרי זה התקשה מאוד עד לצמד המשחקים האחרונים.

ברמת השחקנים, את גולדן סטייט מוביל במשחקי 1 דווקא ג'ורדן פול עם 26.7 נקודות ו-5 אסיסטים ב-64.4% מהשדה, 52.4% לשלוש ו-100% מהקו, בזמן שסטף עם 20.3 נקודות ו-4 אסיסטים ב-40.8% מהשדה, 40.7% לשלוש ו-71.4% מהקו. כלומר, ג'ורדן פול ניצל הכי טוב את חוסר המוכנות של ההגנות במשחק הראשון, כשבהמשך הן למדו להתמודד איתו, אבל אז סטף העלה הילוך ולקח על עצמו יותר בשלבים מכריעים של משחקים וסדרות.

בצד של בוסטון, טייטום הוא זה שלוקח על עצמו במשחקי 1 עם 27 נקודות ו-6.7 אסיסטים למשחק ב-44.6% מהשדה, בזמן שהאחרים צריכים עוד קצת זמן להיכנס לעניינים כשבכל אחד מהמקרים הבא אחריו ברשימת הקלעים של בוסטון קלע לפחות 5 נקודות פחות ממנו. בהמשך, הסלטיקס מוצאים את הדרכים להכניס את האחרים ואת הנעת הכדור לעניינים.