למה לעזאזל אני כותב על קבוצה מטנסי?

הרומן שלי עם הגריזליז מתחיל בערך בגיל 11, כששיחקתי בפעם הראשונה בחיים שלי k2. לא באמת עקבתי אחרי הליגה, וה"חבר" ששיחק איתי כבר בחר את הקבוצה עם לברון, אז נאלצתי לבחור קבוצה אחרת, אהבתי את הלוגו של הדובי, וקבוצה לא מחליפים.
מאז עברו הרבה מים במיסיסיפי, לא בחרנו רכז בבחירה השנייה בדראפט, העברנו את הכוכב הכי גדול שאי פעם דרך בטנסי בשביל פאקינג האח השמן שלו וקאוומי בראון. אותו אח שמן דובון השתלב היטב במנטליות הקבוצה ועזר להקים את הבית הראשון, עידן הגריטNגרינד, טעמנו אוויר פסגות של גמר מערב, טעמנו לשלשת רצפה של קבוצת אמצע טבלה, ובסוף כמו כל הדברים הטובים, הבית נחרב על זקנת חינם.
בניגוד לכל מני קבוצות שנתקעו שנים בחיל השריון, הצלחנו להפוך בקצב מטאורי את ההריסות של הקבוצה הקודמת לקבוצה מלהיבה צעירה ומרגשת, בחרנו רכז בבחירה השנייה בדראפט, ואפילו הספקנו כבר להגיח חזרה לפלייאוף, העתיד מעולם לא נראה טוב יותר עבור הקבוצה של אלביס.
עכשיו כשהעתיד הופך להווה, אנסה ללוות את המסע של הדובונים החמודים אל עבר מה שנראה כמו הופעת הפלייאוף המשמעותית הראשונה של הבית השני.

מה חדש במאורה?

מהיומן האחרון מאזן הקבוצה עומד על 14-6, שנבנה בין היתר מרצף של 7 נצחנות רצופים (עוד נדבר על הנסיבות שלהם), הזיה שזה כבר אחוז נצחנות רגיל עבור הגריזליז. כמו שנאמר ביומן הקודם, לא מעט מהמאזן ניתן לזקוף לזכות הלוז הנוח שחיכה לקבוצה לאחר פגרת האולסטאר, כשגם בתוכו התחבאו מספר הפסדים תמוהים (יוסטון?, WTF).

באותו קו מהיומן הקודם, ההתקפה המשיכה לתת את הטון. כיאה לקבוצה מערבית, בתקופה הזו של סוף העונה ממפיס התחברו למורשת הבוקרים שבכלל לא קשורה אליהם גיאוגרפית, ושיחקו כאילו היו במערבון. הם ראנו (קצב של 102 פוזשיינים למשחק, מקום שני בליגה)  גאנו (120! נקודות למשחק, מקום שלישי בליגה) והמשיכו במסורת שלהם של לקחת יותר ריבאונדים מכולם (50 למשחק, מקום ראשון בליגה, קריצה ניוזילנדית).

בעונה עם קריסות של קבוצות מנוסות (ברוקלין,שיקגו,גולדן) והתעוררות יחסית מאוחרת של קבוצות מנוסות אחרות (סלטיקס דאלאס), היציבות של ממפיס, העובדה שהם מצליחים לשמור על קצב הנצחונות שלהם, על צורת המשחק, על שטף המשחק, משלב יחסית מוקדם בעונה. בטח לא לקבוצה כלכך צעירה (גיל ממוצע של 24, מקום שני בליגה אחרי האינקובטור באוקלהומה).

אה כן, ואת רוב התקופה הם עשו בלי איזה שחקן בשם ג'ה מוראנט (תפסיק להיפצע אדוני, שלא תצא שושנה).

מה שבאמת חדש במאורה, זה שעלתה מתהומות הפלייאין היריבה של ממפיס לסיבוב הראשון, הטימברוולבס המשתפרים. לסדרה של חיות טורפות שאינן מערביות.

אנלוגיית הבוקרים שלי לא יכלה לקוות ליריבה מתאימה יותר, כי אמרתם ראן אנד גאן אמרתם מיניסוטה. אחת משתי הקבוצות היחידות שקלעו יותר ממפיס בסוף העונה, והיחידה ששיחקו בקצב יותר גבוה ממנה.

אז בואו נדבר קצת על המצאפ. רוב הניתוחים של הסדרה שיצא לי לראות מדברים על הסדרה כסדרה נוחה לממפיס. כאחת שבה ייתרון האיכות של הדובונים בולט ושאם איכשהו מיניסוטה תצא עם ידה על העליונה זה יהיה בעקבות חוסר הניסיון של הילדודס בריקוד הגדול. אולי זו סתם פסימיות בריאה של אוהד אבל תרשו לי להיות סקפטי.

כשאני מנסה לסמן את ההבדלים המרכזיים בין הקבוצות, אז קופצות שלוש נקודות מרכזיות:

1. איך מכתיבים את הקצב – מיניסוטה זורקת שלשות, ממפיס הורגת אותך בריבאונד
2. ריכוזיות מול פיזור – למיניסוטה יש שלשיית כוכבים עמוסי כישרון כשממפיס למרות ההישענות המשמעותית על ביין וג'ה בהתקפה, מחזיקה רוטציה רחבה עם 10 שחקנים משמעותיים ועוד שניים שכמעט שם, ולמעשה הקבוצה שנותנת הכי הרבה דקות משחק לספסל שלה בNBA.
3. הגנה – ממפיס בהובלת טריפל ג, מאתגר הזריקות הטוב בליגה, שומרים יותר טוב. כשמגיע מגיע

בחינה של ארבעת המשחקים שהקבוצות שיחקו בינהן במהלך העונה, מציירים תמונה הרבה יותר שקולה של מאזני הכוחות בין הדובים לזאבים. המשחקים התחלקו 2-2 וכולם היו צמודים, כאשר ההניצחון היחיד בהפרש דו ספרתי הושג דווקא על ידי מיניסוטה,כשפתחו את ממפיס ב40 הפרש אי שם בתחילת העונה.

עבורי לפחות זה מסתדר. מיניסוטה משחקת בקצב גבוה כמו ממפיס ככה שהמשחק של שתיהן משחק לידיים של הקבוצה השנייה. כשהכאוס על המגרש מאפשר למיניסוטה לזרוק את השלשות שהיא אוהבת ולממפיס ללכת על ריבאונד ההתקפה כמו שהיא אוהבת.

גם מבחינת רוסטר מיניסוטה בנויה יחסית טוב להתמודד מול ממפיס וסוללת הגארדים האימתנית שלה. מיניסטוה מחזיקה באמתחתה את זוג הפרוורדים הארוכים מקדניאלס וואנדרבליט, בברלי הקרצייה המלוכלכת (דירבאלק את אפילו מסתכל לכיוון הברך של ג'ה יא אפס) ואדוארדס שלמרות שזה לא נתמך על ידי הנתונים, כל מי שראה אותו משחק קולט שלילד יכולת לנעול שחקנים. לראיה מספיק להסתכל על הסטטיסטיקה של ג'ה מול הטימברוולבס, 20 נקודות ב33 אחוז מזעזעים. לעומת זאת טריפל ג ואדאמס הם לא בדיוק אמביד שידעו לנצל את הרכות היחסית של מיניסוטה בצבע.

הרשו לי לקחת אתכם אחורה בזמן לחודשי ספטמבר הלהוטים של שנת 2021, האם מישהו היה טוען שממפיס יותר כישרונית ממיניסוטה?. ממפיס מנצחת כי היא קבוצה מאומנת שבה השלם גדול מסך חלקיו, כשמיניסוטה קבוצה יותר ריכוזית שמסתמכת המון על הכישרון של שלושת כוכביה, בליווי פמלייה של חוטבי עצים, שואבי מים ואיזה ביסלי.  החשש שלי מתואר היטב בקלישאה הידועה, בעונה הרגילה מנצחות קבוצות, בפלייאוף מנצחים כוכבים.

כולי תקווה שממפיס תתגבר על המשוכה הבאמת לא פשוטה הזו ושהעונה המדהימה הזו לא תגדע במפח נפש  ובהיותה הקבוצה השישית בהיסטוריה של הנבא שמפסידה למקום 7.

ג'הרקור

ג'הרקור, הפינה היחידה באיזור חיוג +972 שעוקבת באופן קבוע אחרי האלוהים המעופף החדש, מכונת ההיילטים המהלכת, מוראנט כפרה עליו.

והפעם בפינתינו, פחות אחד יותר נחמד?

למרות העונה המרשימה שממפיס סיפקה בשנת 2021-2022, היא אפילו לא הייתה הקבוצה הכי טובה בטנסי העונה, כשלמשך 25 משחקים שיחקה יותר בטנסי הקבוצה הכי טובה בליגה (אפילו יותר טובה מהמכונה המשומנת של פיניקס שדרסה את הליגה. הקונטנדרית האימתנית של ממפיס בלי ג'ה.

20-5. כשההפסד האחרון הקבוצה עלתה עם הנוער, אז תכלס 20-4. זה המאזן של ממפיס השנה בלי ג'ה. הולי שיט. אפקט יואינג פינת תרד של פופאי. איך לעזאזל זה קורה?.

וואלה אין לי מושג, אבל דברים לא קורים בעולם סתם אז כמו בהשראת התרבות המדעית, נעלה השערות ונחכה שגילרי יסתור אותן.

התקפה – אולי העובדה שהשחקנים יותר מעורבים, והכדור זז בין יותר ידיים משפר את הההתקפה הקבוצתית (מוראנט שחקן עם יוסג' של 33%. בתקופה בלעדיו היחיד שהתקרב אליו זה ברוקס הבול הוג הזה עם 28). זה לא שתמיד התקפה טובה בנויה על גבי תנועה, מסירות ויוסג' (אלטנטה, מילווקי וחברה שלנו מיניסוטה). אבל אולי בתור קבוצה עמוקה שהפורטה שלה היא בכימיה והקבוצתיות ולאו דווקא המון שחקנים יוצרים מדהימים (מוראנט, ביין, חצי ברוקס, רבע מלטון, רבע ג'ונס), בממפיס דווקא כן. נציין שהקבוצה ממאבדת גם פחות בלי מוראנט (שזה הגיוני כשג'ונס מקבל יותר דקות והבחור לא יודע מה זה איבוד).

הגנה – אז כמו שהראנו ביומן האחרון, זה לא שמוראנט שומר רע. אבל בלעדיו ממפיס היא קבוצת הגנה רצחנית. בתקופות שמוראנט לא שיחק, הרייטינג ההגנתי של ממפיס היה הגבוה בליגה, בנוסף לזה שהם גנבו קצת יותר כדורים חסמו קצת יותר ואפשרו קצת פחות נקודות מTO מאשר עם מוראנט.

האם זה אומר ששווה לשלוח את מוראנט ללייקרס תמורת בחירת סיבוב שני ואח של מוראנט?, כנראה שלא. האם כן מתחבא כאן חומר במחשבה עבור מוראנט ובאיך הוא יכול לעלות מדרגה לשחקן ראשמור שהוא יכול להיות, נראה לי שכן.

לא לפחד מהדוב

זו הפינה שבה אנחנו נותנים לדובון חמוד ולא פופולארי 15 דקות של תהילה, והיום – זאייר וויאליאמס.

קצת מינגלינג – זאייר וויליאמס הרוקי הוא ילדון אמריקאי חמוד בן 20, נולד
בקליפורניה והוא בן ליוצאי צבא. בקולג' הוא עשה שנה בסטנפורד ככה להוסיף שורה לקורות
חיים, ויצא היישר לדראפט הNBA בו הגיע לטנסי.
בנימה אישית תמיד אזכור לו שהחלפנו עליו שתי בחירות ושבמוק דראפט של HOOPS היינו אמורים לבחור במקומו את ג'וש גידי הגאון מהדאון אנדר. אז חסר לו שלא יספק את הסחורה.

איך הוא בכדורסל – באופן מאוד רוקי, יום אסל ויום בסל. וויליאמס הוא פורוורד גבוה רזה ומאוד מאוד ארוך, שבעיקר טוב בלעשות נקודות.  הוא יודע להוריד כדור, לקלוע, לשחק קרוב לסל ואוהב מאוד לובים
מג'ה. הבעיה העיקרית שלו הוא שהוא לא עושה אף אחד מהדברים האלה טוב מדי כרגע, אבל
הגיוון ההתקפי שלו זה סימן מעודד להמשך. הוא ממעט לאבד וממעט למסור וממעט לקחת
ריבאונדים לשחקן בגובה שלו. הוא קצת מאוהב מדי בזריקה משלוש ויכול לשלשל ערב עם 1-8
מהטווח. בערך חצי מהמשחקים שלו הוא מצליח להגיע לספרות כפולות, כשגם משחקים באיזור
החיוג של 20 נקודות זה לא מילה גסה. ההשתלבות שלו להיות שחקן רוטציה בקבוצת צמרת
כבר בעונת הרוקי שלו מאוד מרשימה. נכון למה שהוא מראה היום הוא יכול להתפתח למשהו
מאוד מעניין ולסגור לגריז את פינת הסמול לשנים הקרובות.

פאן-פאקט – הוא שיחק בתיכון עם ברוני ג'יימס וזאייר וויד, ההורים שלהם לא עשו צבא, טפי.

אוהבים אותך יא זאייר!

JA MORANT CLIMBING TO THE HEAVENS FOR THIS BLOCK.

(via @nba) pic.twitter.com/41ogMsFU0d

— SLAM (@SLAMonline) January 10, 2022

מילות סיכום

יפקאיי פאקינג יי.  ממפיס גריזליז 2021-2022 ההיית או חלמתי חלום?. מה כבר עוד אוהד יכול לבקש?. MVP,DOPY,MIPOY,COTY. ארבע ראשי תיבות של פרסים שראויים לאנשים שאחראים על העונה הזו של ממפיס. קבוצה צעירה, אתלטית, התקפית, קבוצתית, מתוחכמת, לוחמת, ששורפת את הליגה כל הדרך למקום השני בליגה כולה, עם העונה הסדירה הטובה בתולדות הפרנצ'ייז, בתיקו עם שנת 2013 הקסומה.

2013 זו נקודת ייחוס טובה, כי הקבוצות כלכך שונות. קבוצה אחת הייתה מבוגרת ומנוסה, שהכוכבים והברך של פטריק בברלי, שבדיעבד הייתה השיא של הדור היישן, וגם אז היא הצליחה בעקבות כוכבים ופציעות שהסתדרו אצלה בשורה. עכשיו זו תחושה של התחלה, שהעונה הזו היא העונה הראשונה מתוך רבות שהגריזליז יטילו את מורא(נט)ם בצמרת המערב.

נחת בגודל התחת של ציון שורה על עירו של אלוויס, האביב ירוק מתמיד נקווה שנמשיך כך גם בקיץ, ונתראה ביומני הפלייאוף.