מהתיבה (3). לקראת פתיחת העונה: האתר הנפלא והבודד מכולם – ספור אנושי מרגש

 האתר הנפלא מכולם שאיש לא מבקר

(מאמר של מנחם לס המבוסס על ספור אמיתי שסופר ע"י  עתונאי/סופר אחר)

*****************

הקדמה  לאלה שלא קראו את שני 'סיפורים מהתיבה' הראשונים שלי:

לפני כמה שבועות אשתי החליטה לעשות סדר בבוידום לראשונה מאז עברנו לגרינוויל, דרום קרולינה, מפלורידה. למעשה, מאז שמשאית העמיסה לנו את כל הפקאלך ב-1999 כשהחלטתי שמספיק ללמד והגיע הזמן לדוג ולעזוב את אדלפי יוניברסיטי וגרדן סיטי, לונג איילנד, ולעבור לפלורידה, היו חבילות ומזוודות שסומנו  "FUTURE – NOT CRUCIAL" שכמעט לא פתחנו מאז. את 'מזוודת המאמרים' לא שכחתי, אבל גם לא שמתי אליה לב. בזמנה החופשי גייל אשתי החלה בודקת את המזוודות, ובאחת מהן נמצאו מחברות מלאות מאמרים ישנים, סיכומי משחקים, ודו"חות על מאורעות ספורט ישנים, וכן עשרות דיסקים שממש עתה עוברים העברת פורמט ל-USL. לי אין כל מושג מה פורסם בישראל ומה לא, כי עתון 'חדשות הספורט' בשנות ה-60 ותחילת ה-70 שלח לי ולא שלח לי, תלוי מי ניזכר לשלוח עתונים מגולגלים עם בולי דואר אוויר לארה"ב. אותו ספור היה עם 'חדשות'. כשעברתי ל-'ידיעות אחרונות' ואח"כ ל-'מעריב' היה יותר סדר בשליחת המאמרים, אבל גם מעתונים אלה הלכו עשרות מאמרים שאני מכנה 'MAJORS' לאיבוד.

כשהתיישבתי לכתוב את ספרי 'חיצים ובונבונים' חיפשתי בארכיונים של ידיעות ומעריב, וכן ב-'בבית אריאלה' ברחוב שאול המלך ששם נשמרים עתונים ישנים. הרבה מצאתי והרבה לא. היו מקרים שמאמרים פשוט נתלשו מהעיתון וכנראה הלכו לאיבוד לעולם. לא נורא – שקספיר אני לא.

בין המאמרים שכתבתי בכתב יד במחברות היו כאלה שהעתקן נישלח ארצה, והיו כאלה שניכתב עליהן "לא נישלח. איתן עמית אומר 'לא מעניין'". כזה היה המאמר שהכנסתי לפני שבועיים על 'המשחק הגדול אי פעם' בין קנטקי ודוק. למה 'לא מעניין'? כי לדעת עורך מעריב לא היה אז עניין בישראל בכדורסל מכללות. כשהדיסקים יחזרו אלי בפורמט USL אולי אזכר באלה שהודפסו, אבל יהיו בוודאי כאלה שלא אדע אם הודפסו אי פעם או לא.

באחת המחברות מצאתי סיכום ששכחתי ממנו, שעשיתי על מאמר נפלא שקראתי. כנראה שהכנסתיו למזוודה כי לא ידעתי מה לעשות איתו. זו היתה תקופה בה לא כתבתי לאיש. קראתיו בלאונג' בית החולים בג'ופיטר, פלורידה, אחרי ניתוח בכף הרגל ב-2004. אני כבר לא זוכר אם המאמר היה היה בשבועון, ירחון, עתון, או מאמר בספר. כה הושפעתי מהמאמר שכתבתי בעברית סיכומים של קטעים ממנו. אני אפילו לא זוכר את שם העתונאי או הסופר, אבל אני כמעט בטוח שהיה זה אחד הכתבים מהמערב כי הסיפור עוסק בלוס אנג'לס דודג'רס. הסיפור נגע ללבי כפי שאף סיפור ספורט אחר לא נגע לליבי. ידעתי שיום אחד אהפוך את ה-NOTES שכתבתי למאמר, והיום הוא היום.

**********************

אחרי שהמאמר שקראתי נישכח ולפתע ניזכרתי בו עם פתיחת המזוודה, החלטתי שעם פתיחת עונת הבייסבול ביום ראשון, הגיע הזמן להשתיל עור וגידים ברשימות והערות שכתבתי עם קריאת המאמר, וכן הסתמכות  על זכרוני ודמיוני עם נאמנות מחלטת למקור. ברצוני שיהיה ברור לחלוטין: זה לא מאמר שלי. זהו מאמר שניכתב ע"י מישהו אחר וכל מה שעשיתי היה לרשום NOTES במילותי בעברית. כמה קטעים שלמים תרגמתי לעברית כנראה מילה במילה. ישנם קטעים חסרים שהייתי חייב להוסיף מזכרוני, וכן מה-TOTAL IMPRESSION  שלי מהמאמר. גם את חליפת האימיילים חייב הייתי ליצור מחדש בהסתמך על זכרוני מנימת המאמר, וההשפעה שהותיר בי. אז אולי חליפת האימיילים אינה תרגום מדוייק מילה במילה, אבל היא נאמנה למקור ככל שזכרוני ודמיוני מרשים זאת.

ייתכן מאד שלו התאמצתי, הייתי מצליח למצוא את המאמר המקורי, אבל האמת חייבת להיאמר שיש לי יותר כיף 'ליצור' ולכתוב את המאמר מחדש מאשר לתרגמו מילה במילה.

במאמר עצמו הקטעים באדום הם הערות עכשוויות שלי.

הסיפור המקורי ניכתב בגוף ראשון. אני כמובן מספרו בגוף שני.

********************

עתונאי מפורסם המכסה את הלוס אנג'לס דודג'רס מקבל יום אחד אימייל. האימייל מתחיל במילים, "אתה נשמע כאדם נוח, אבל אין לך יותר מדי מושג בבייסבול". ואז האימייל נימשך ונימשך, ולא פסק עד המילה ה-1,265. הבה וניתן לעתונאי שם –  ג'ו שמו.

האימייל היה שונה מהאחרים. בד"כ האימיילים כוללים ביקורות, העלבות, הסתייגויות, וטענות ומענות, ואף פעם כמעט הכותב לא מזדהה. הפעם זה היה שונה. הכותב – כותבת – לא רק הזדהתה אלא בנוסף לשמה היא הוסיפה פרטים רבים שאחרים לא מנדבים. האימייל הארוך היה מסמך כדורסל די רציני.

ראשית שמה: שרה מוריס. שנית, היא לא התחבאה מאחורי מילותיה, ולא סתם ביקרה את סיקוריו של ג'ו, אלא הזמינה אותו לקרב. היה ברור מיד שיש לשרה הבנה בבייסבול בכלל ובדודג'רס בפרט, אבל כל גולש אחר שמתקיף את ג'ו הוא בעל 'מושג' בבייסבול. עדיין, בין מילותיה ג'ו חש שהיא לא סתם זורקת מילים, ושהיא בעלת חוש  מיוחד ורגש ייחודי למשחק.

בסוף האימייל הארוך היא שאלה את ג'ו כיצד הוא הפך להיות אנליסט בספורט, כי "גם אני כותבת סיקורים ואנליזות על הדודג'רס שלא נופלים במאומה משלך – והרבה פעמים עולים בניתוחם על שלך – והייתי מודה לך אילו היית מועיל בטובך להדריכני להגשמת חלומי – להיות אנליסטית של ספורט, בתשלום. ואנא קבל התנצלותי על 'הפתיחה האגרסיבית, אבל לא היתה דרך אחרת להגדיר את הפוסט האחרון שלך".

ג'ו מקבל אימיילים כאלה בכמויות. אבל היה משהו באימייל של שרה שסיקרן אותו. גם חובבת ספורט ממין נקבה; גם לא מהססת לכלול את שמה ושם משפחתה, ובנוסף לכל עוד מזמינה אותו לקרב.

ג'ו חש שיש משהו CUTE באשה/נערה הזאת, והחליט שהוא נענה לקרב. ג'ו כתב, (ומשפט זה אני מעתיק מילה במילה):

"אני כותב זאת מעל המזרון בזירת האגרוף. השרה הזאת החטיפה לי PUNCH שלא ראיתיו מגיע. הפאנץ' השכיב אותי FLAT ON THE FLOOR!"

אילו רק ידע שתשובתו אליה יתחיל קשר בלתי רגיל, חריג, ובעיקר מתמיה בינו לבין ה-"שרה" הזאת, קשר שיביאו לביתה בבית המוזר ביותר, במקום המוזר ביותר, ובנסיבות המוזרות ביותר.

הוא ענה לה.

באימייל הבא היא כתבה לו שהיא בעלת אתר בייסבול, עם בקשה להמלצות כיצד לפרסם את אתרה "כי אני כותבת וכותבת, לפעמים עשר שעות ביום עבודה ומאמץ רב על מאמר של 500 מילים ואיש לא קורא אותי!".

ג'ו עתה עושה חושבים. "10 שעות על מאמר של 500 מילה שאני מקליד ללא מחשבה רבה ברבע שעה? משהו לא בסדר כאן. כנראה שהיא אחת מהמרחפים/מוזרים הכותבים אלי כל הזמן, או – כרגיל – תבקש  ג'וב כבר באימייל השני, כמו שכולם עושים". ג'ו אמר לעצמו "אני לא צריך להיות PEN-PAL של עוד דפוק בראש עם אג'נדה".

אבל משהו בסגנון כתיבתה מגרה אותו הוא מחליט לענות. "10 שעות על 500 מילה? אם כך אני מבין שאת כותבת שירים על בייסבול? חשבתי שאת אנליסטית!"

"לא. אני לא כותבת שירים. אני מעט מוגבלת גופנית ולוקח לי יותר זמן לכתוב. אבל שתדע לך שאני מקדישה לדודג'רס 55 עד 60 שעות בשבוע!".

55 שעות? אלוהים ישמור. השרה הזאת מקדישה לא פחות זמן ממני, כתב פול-טיים של הדודג'רס!

"אני בת 30. בגלל מגבלתי הגופנית לקח לי 7 שנים לסיים את ה-B.A במקום ארבע שנים, אבל העיקר שסיימתי. אגב, שמת לב שאלכס (אלכס קורה, השורט סטופ של הדודג'רס אז, מ.ל) מחזיק את מרפקיו יותר מדי רחוק מגופו בשעת ה-WINDING OUT (לקיחת המחבט אחורנית כהכנה לחבטה, מ.ל)? אני בטוחה שאם הוא מקריב את מרפקיו הוא יחבוט 300" (300 זה למעשה 300.  שהוא למעשה 30%  – אחוז החבטות המוצלחות; הוא היה אז עם 292. בחבטות).

או-או, אומר ג'ו לעצמו. העסק כאן מתחיל להיות רציני. אני הרי שמתי לב לאותה בעייה עם מרפקיו!

-היכן את גרה?

-בעיירה בשם אנדרסון, כ-80 מייל מיוסטון.

מה? גרה בעיירה בטכסס ומחזיקה אתר על הדודג'רס? אבל הוא החליט לא לשאול אותה דבר על כך בינתיים.

-מה שם האתר שלך?

-DODGER PLACE

-כמה זמן את מקדישה לאתר?

-55-60 שעות בשבוע!

-יש לך מפרסמים?

-מפרסמים למי? לאפס הכניסות שיש לי בשבוע?

ג'ו מחליט שהגיע הזמן להיכנס לאתרה.

יש שם "הערות גולשים", "שאלות לעורכת", "מה קרה השבוע?", "ארכיון", "תמונות רצות", הצגת 'פאור-פוינט' מרשימה ביותר. מה לא.

ג'ו חושב לעצמו, אולי היא לא יותר מאיזה COMPUTER NERD עם מעט מושג בבייסבהול, אבל – GOD DAMN IT – אני בעצמי חשבתי אותו דבר על המרפקים של אלכס!".

-כמה חתמו לך על ה-GUESTBOOK?

-אף אחד בינתיים.

-כמה זמן יש לך את האתר?

-שנה וארבעה חודשים.

-ואף אחד לא שולח מאומה?

 -אולי היו עד עתה 3 או 4 כניסות!

כשהיא כותבת שחלומה הוא להיות אנליסטית של הדודג'רס בתשלום, היא כותבת שזהו "MY DEAM". ג'ו חושב: "הנה צעירה בת 30 עם מגבלה גופנית שחלומה להיות אנליסטית של הדודג'רס, אבל אולי חלומה חסר יותר מסתם האות "R"?

ג'ו מחליט לשאול אותה כמה שאלות בייסבול.

-מה דעתך על ג'ו סטורטון? (איש הבסיס השני של הדודג'רס אז)

–   Doesn't Play shallow when there are no runners on base!

– ומה בקשר למיקום?

-יותר מדי תקוע על הבסיס (TOO GLUED TO BASE בשפת הבייסבול)

"גאד" הוא אומר לעצמו, "אני לא יודע מי מאחורי האימיילים, אבל היא או הוא יודעים בייסבול!"

ג'ו מחליט לשאול: "כמה מילים את כותבת לדקה?"

-בין 5 ל-10 כי אני גם חושבת בזמן שאני כותבת. אני כותבת לאט אבל אני לא מתחילה מה שאיני מסיימת. קראת כמה ממאמרי, ומה דעתך עליהם?

לג'ו אין ברירה: "הם מצויינים, מלבד אותיות חסרות פה ושם!".

אחרי כחודש של חליפת אימיילים, ג'ו מבקש את מספר הטלפון שלה. הוא מחליט שהגיע הזמן לשוחח איתה.

-"אני לא מסוגלת לדבר בטלפון. יש לי גם SPEECH DISABILITY" (קושי בדיבור)

עכשיו ג'ו בטוח ב-100% שמישהו עובד עליו. מין HOAX מתוכנן מא' עד ת': "היא לא רוצה לדבר איתי כי היא גבר, או שהיא לא קיימת!"

לכן ג'ו לא עונה למסריה יותר. לכן ג'ו בורח מחדרי צ'אט כמו ממגיפה. עתה ג'ו בטוח שזה עוד דפוק בראש שמשתמש באינטרנט להמציא חיים דמיוניים כפיצוי על מציאות עגומה. ג'ו משוכנע שהאשה בת ה-30 הזאת היא איזה אינסטלטור מסכן בן 48 ללא אשה וללא חברים שכנראה מעתיק מאמרים מאיזה שהוא מקור.

ג'ו מחליט לקטוע את החלפת המסרים המוזרה – דבר שהוא ממילא לא עשה אף פעם לפני כן – והוא עדיין לא מבין מה משך אותו לענות למסרים הללו.

אחרי כמה וכמה מסרים שקיבל ולא ענה, מסריה פסקו מלהגיע.

ג'ו שכח ממנה.

באביב הוא נישלח לוירו ביץ' לבלות שבועיים עם הדודג'רס במחנה האימונים שלהם ב-SPRING TRAINING בעיירה היקרתית על החוף המזרחי. לפתע מגיע טלפון.

יום אחרי שהגיע, העתון שולח אותו לכסות משחק פלייאוף בין הלייקרס והספארס בסן אנטוניו כי כתב הכדורסל חטף הרעלת קיבה.

בערב לפני הוא ניזכר פתאום בשרה, בגלל משימת הדודג'רס שנחתה אליו. 'מעניין כמה רחוקה אנדרסון משדה התעופה בסן אנטוניו, כי יש לי יום פנוי', הוא מדבר אל עצמו. MAPQUEST מלמדו שהשדה הוא 3 שעות נסיעה מאנדרסון . משום מה הוא לא יכול להפסיק לחשוב על שרה המוגבלת גופנית, והאימיילים המאד אינטיליגנטים שלה, והוא מרגיש שוב רגשות אשמה על הפסקת הכתיבה, כפי שהרגיש כשהחליט לא לענות לה יותר. משהו במסריה היה כה מיוחד שהוא חשב שאם באמת ישנה 'שרה' ואם היא באמת מוגבלת גופנית, אולי הוא היה נימהר מדי בהפסקת הקשר. הוא אומר לעצמו שהוא חייב לגלות את האמת או השאלה תמשיך להטרידו. ישנו כאן סיכון מסויים כי לך תדע לאן הוא יגיע, אבל ג'ו הוא גבר בן 39, 1.96 מ' ששוקל 128 ק"ג ששיחק כדורסל, והוא לא נמצא באיזה ג'ונגל מלא נמרים. הוא מוציא את הלפטופ ומחליט לכתוב לה.

-"שרה, היי. זה ג'ו. מתנצל על הפסקת הכתיבה. את יודעת בוודאי איך זה להיות כתב ספורט עם כל ההתחייבויות. אני נמצא עתה במוטל ליד שדה התעופה של סן אנטוניו, ורציתי לשאול אם מותר לבוא לבקר אותך".

תוך שעתיים מגיע קובץ שלם עם הוראות נסיעה מדוייקות, כולל גדרות, פרות, ועמודי חשמל.

ג'ו קורא את הוראות הנסיעה ואומר לעצמו 'העסק הזה יכול להיות מסוכן'. אין שאלה שהיא גרה באמצע שום מקום. כשהיא כותבת שאחרי ההצטלבות אסע 9 מייל, ואעבור 3 חוות, המובן הוא NOWHERE אמיתי.

אולי ג'ו לא היה נוסע אלולא חשב שאולי יש כאן חומר לסיפור ספורט אמיתי, אבל אולי כן. בדיעבד ג'ו מאמין שהוא היה נוסע לבקרה בכל מקרה. סיפורה סיקרן אותו יותר מדי.

(כאן בא תאור ארוך על דרך ארוכה, רבת חתחתים; איבודי כיוון; חוסר יכולת התקשרות בסלולרי בגין "NO SERVICE";  אבק, פרות, ואפילו קאובויים שעצרוהו ושאלו לאן פניו מועדות. לא אטרידכם בתאור הנסיעה, ונדלג עד שהוא רואה את ביתה)

אחרי כמעט ארבע שעות נסיעה ג'ו רואה צריף קטן, עקום, מט לינפול. ארבעה כלבים ענקים – כל הארבעה נראים כג'אנק-יארד דוגס – מסובבים את מכוניתו השכורה ונובחים  עם שיני אליגטור עצומות ורעות המוכנות לטרף.

ג'ו יודע שהוא לא יוצא מהמכונית. האם כאן היא גרה? המבנה המוזר הוא לא יותר מ-SHACK – ביקתה באחו ללא גדר, ללא עצים, ללא שיחים, וללא פרחים. סתם צריף קטן עומד באמצע ערבה. באמצע שום מקום.

אשה מבוגרת עם טי-שירט כחול על סרבל עבודה  פותחת את דלת הצריף ובקול רם שואלת, "אתה מחפש את שרה מוריס? אני אמה".

-כן.

היא צועקת לכלבים המגיעים אליה, והיא מכניסה אותם למין מחסן ליד הצריף.

"היא מחכה לך בפנים!".

ג'ו יוצא ממכוניתו, עולה שלוש מדרגות, מגיע לדלת  מרושתת קרועה, וניכנס.

ייצור קטן השוקל אולי 40 ק"ג יושב מכורבל על כסא גלגלים. ראשה מנסה לפנות לעברו של ג'ו, אך תנועה בלתי רצונית – טרמור – מזיזה את צווארה וראשה מימין לשמאל ללא יכולת לעצור, והיא מזיזה את ידה בנסיון להאט את 'הטרמור' בראשה אך היא לא מצליחה.

היא מתחילה לנסות להגות מילים, אך כל מה שיוצאות מפיה הן הברות בלתי מובנות. "האר…הו…האו…אהג…". מסביב כסא הגלגלים נמצאים ספרים וירחונים. לידה מחשב גדול, נראה חדש, תוצאת 'אפל' – המילה האחרונה במחשבים. לידו טיווי חדש תוצרת מיצובישי, מראשוני ה-HD שיצאו לשוק. האם מסבירה שמשרד השיקום והרווחה דואג לכך בגלל מיגבלתה הגופנית.

האם נותנת לג'ו דף מודפס ששרה הדפיסה עבורו:

"ה-DISABILITY שלי היא CEREBRAL PALSY. מה שיש לי הוא שיתוק מוחין. זוהי הפרעה בהתפתחות אזורי המערכת המוטורית הרצונית במוח, אשר גורמת לי לקות תנועה. תנועותי הן בלתי רצוניות ואינן ניתנות לשליטה כי הן אינן מתוכננת ע"י המוח . אבל למזלי מוחי לא ניפגע כי הרבה נפגעי CP פגועים גם במוחם. נבדקתי כמה פעמים, וה-IQ שלי הוא 132, ז"א שאני יותר אינטיליגנטית מ-99% מהאוכלוסיה, וכמעט בטוח גם יותר חכמה ממך. המום שלי הוא מום מולד".

 

(תוספת שלי)

מסתבר שסוג מחלתה ידוע בשם טטרפלגיה או קוודריפלגיה (Tetraplegia, Quadriplegia), שהיא נכות של ארבע הגפיים וגב. ההפרעות בתנועותיה הן בעיקר ספסטיות ואטטוזיות (תנועתיות יתר וחוסר שליטה על התנועה ודיוקה). היא אפילפסית ברמה גבוהה עם פירכוסים תמידיים, ותסמינים נוספים שנוספו לבעיות הגופניות שלה הם עקמה מוגזמת בעמוד השידרה שלא מאפשרת לה לעמוד, חולשה כללית בכל שרירי הגוף, והפרעות הורמונליות למיניהן שהיא לא אצה לשוחח עליהן. ישנן לה בעיות חמורות דיבור ואכילה (בעיקר בליעה).

הדבר היחיד שלא ניפגע אצלה היא האינטיליגנציה. כפי שהיא כתבה היא אינטיליגנטית מאד, ובמקרים כשלה ישנו ויכוח אם זו מעלה או חסרון.

 

 

היא המשיכה במכתבה:  "כשאמי גידלה אותי היא הסבירה לי שישנם דברים רבים שלא אוכל לעשות, אבל אני החלטתי מגיל צעיר ביותר, אולי 6 או 7, שכל זמן שמוחי עובד בסדר, מאומה לא יעצור אותי. כמובן שאף פעם לא התכוננתי לרוץ 100 מטר באולימפיאדה! כשאומרים לי שאני לא יכולה זה מיד מקומם אותי, ומתפתחת בי מוטיבציה כמעט בלתי רציונלית להוכיח לכולם שהם טועים. כך היה עם ה-B.A שלי. אני לא יכולה להיות שדרנית כמובן, אבל לכתוב אני יכולה כמו כל אחד אחר, רק יותר לאט!".

עוד: "אני לא יודעת למה ומדוע, אבל בייסבול הציל את חיי. בגלל בייסבול החלטתי לסיים את תואר ה-B.A. בייסבול הציל אותי מלהיות חלק מסטטיסטיקה. אני יודעת בייסבול טוב יותר מ-99% מהאנשים, ואת זה איש לא יוכל לקחת ממני!"

ג'ו המום. משותק. הוא חשב על מום מסויים, אבל לא על מום משתק ומחסל ברמה שהוא רואה לפניו. הוא מסתכל סביבו. ג'אנק בכל פינה. ג'אנק, לא ליכלוך. הנה מין בובת דודג'רס עם מדים וכובע, אך ג'ו לא מצליח לנחש מיהו השחקן. על הקיר תלוי לוח ענק על שני מסמרים – לוח המשחקים של הדודג'רס בעונה הקרבה ובאה.

האם מרכיבה עתה מין HEAD POINTER חשמלי על מצחה של שרה ומזיזה את כסא הגלגלים אל עבר המחשב.

על המוניטור מופיע האתר שלה, DODGER PLACE עם תמונת שחקנה האהוד – כנראה שהוא האהוד אחרת למה שתמונתו תקשט את אתרה – לו דוקה. היא מזיזה את ראשה כך שהפוינטר פותח לה ספור שהיא רוצה להראות לג'ו, אבל לקח לה שלושה נסיונות עד שהפוינטר פגע בריבוע הקטן שהיא התכוונה אליו.

על המסך מופיע סיפורה האחרון:  "התקפית, לו דוקה יוצא מין הכלל. כשהוא עולה עם מחבטו למשחק יום ששי, הקרדיט לשמו בוהק באותיות מבריקות: 380. , 5 הום-ראנס, 17 RBI.  ביום שלישי שעבר טים טרייסי הזיז את לו לעמדת החובט הפותח – LEADOFF POSITION.  זו היתה שגיאה. חבטותיו שלחו רק אותו לבסיסים. חישוב ממוצע חבטות פשוט מגלה שאילו טרייסי היה משאירו כחובט רביעי, הדודג'רס היו 1.7 ראנס קדימה. אולי למעבר ל-LEADOFF היתה מטרה פסיכולוגית, אבל לדעתי היתה זו החלטה שגוייה, ואני מקווה שהשינוי הוא זמני בלבד!".

ואז הספור ממשיך:" אבל…ביום הזכרון היה לו אחוז ON-BASE של 412. עם 6 חבטות, מה שעושה אותו שחקן הדודג'רס הראשון מאז ווילי מייז לעשות זאת מאז ה-24 למאי, 1973…"

ג'ו מסתכל על המסך, לא מאמין. הוא מסתכל על הריצפה ומגרד את ראשו, לא מאמין, ומעט מבוייש שהוא, הכתב הראשי של הדודג'רס לא היה מודע לעובדה זו.

ג'ו היה שם המבקר השני אחרי ניק רפינו,  צלם העתון שג'ו החליט לשלוח לשם שעתיים לפניו למקרה שייצא ספור מהעניין.

האם מספרת שהיא והבת ירשו את הצריף מהסבתא, ואחרי גרושי אמה של שרה, לאם לא היתה ברירה אלא לעשות מהצריף את ביתם החדש כשהם חיים מדמי הביטוח לבעלי מום ששרה מקבלת בקיצבה חודשית. כשהאם תהיה בת 65,  היא תתחיל לקבל ביטוח לאומי, אבל בינתיים השתיים חיות על תקציב מצומק ביותר. "אבל מספיק לצרכינו הבסיסיים; עוד שנתיים יהיה לנו הרבה יותר קל וטוב!"

מסתבר ששרה והוריה גרו בסנטה ברברה ושם הפכה לאוהדת דודג'רס מושבעת. הקבוצה הפכה לאובססיה מחלטת בחייה, החבר/חברה היחידים שיש לה בחיים. כשנאלצו לעזוב את קליפורניה ולעבור לטכסס שרה עברה משבר רציני. הצלחת של DIRECT TV ללוויין עם ליג-פאס הצילו ממש את חייה, והיא חיה עם הדודג'רס יומם ולילה, כאילו שהיא גרה עדיין בסנטה ברברה.

שרה רוצה להשתתף בשיחה אך אינה יכולה. לפתע הספסטיות מקבלת תאוצה. אולי ההתרגשות, אולי דבר חשוב שרצתה לומר, אבל דבר שהיה כנראה לוקח לה חמש דקות להדפיס על המוניטור עם הפוינטר בראשה, והיא מוותרת.

האם אומרת לג'ו שנסיעה לוולמרט או לכל אזור עם קצת שופינג לוקחת שעתיים, והיא מעייפת את שרה ביותר. אז האם נוסעת לבדה, ושרה עם המחשב והדודג'רס שלה. עוד בעייה? משחקי המערב שהם שני אזורי שעון מאנדרסון מסתיימים ב-חצות או 1 בלילה. אם ישנם אקסטרה אינינגס בשוויון, אז היא מנסה להישאר ערה עד 2 אבל עיניה כבדות עליה. היא לא מוותרת. עליה לכסות את המשחק ולהכניס את סיקור המשחק ואת האנליזה שלה לאתר.

אפילו שאיש לא יקרא אותו.

כל חייה הם מסע כסא הגלגלים ממיטתה, למטבח, ואז לדודג'רס, דרך המחשב כמובן, וכשיש משחק בטיווי- יש לה את תענוג הציפייה והחזייה, אפילו שהראש נע מימין לשמאל בערך 25-30 פעם בדקה, לפי ספירתו של ג'ו.

האם מספרת לג'ו שמשך העונה היא כותבת על כל משחק, ואז למחרת ספור צבע על שחקן זה או אחר. היא מראה לג'ו על המחשב ספור בן 2,000 מילה שהיא כתבה על גארי שפילד שלקח לה יומיים וחצי לסיים.

ג'ו שואל אם היא יודעת כמה קראו אותו.

בעיניה היא עושה מין תנועה של "מי יודע?"

ג'ו שואל אותה מה הדודג'רס נותנת לה.

היא מוציאה הברות שהאם מבינה שהיא מבקשת לחזור למחשב.

הפוינטר פוגע באות "F". אח"כ ראשה מפספס את ה-"R" עד שהיא פוגעת בו. ואז עוד 10 שניות עד שהיא פוגעת ב-"E". עוד 7,8 שניות והיא פוגעת בעוד "E". ה-"D" נמצאת בצד שמאל של המקשים וקצת יותר קשה לה לפגוע בה. אחרי 12 שניות או משהו כזה היא מצליחה. ה-"O" נמצאת למעלה כמעט באמצע והיא פוגעת בה בול. ה-"M" שוב בעייתית כי היא בשורה התחתונה וכיפוף הצוואר קשה לה יותר מיישורו. אבל בסוף היא מצליחה.

ג'ו שואל אותה מה היא מרגישה כשהיא כותבת על הדודג'רס. היא מאייתת "J", אח"כ "O", ואז "Y". ג'ו מחייך, מבין. אבל היא רוצה להוסיף עוד מילה, והיא כותבת, אות אחרי אות, עשר שניות אחרי עשר שניות,

"USEFUL"!"

ג'ו בילה בביתה שלוש שעות, ולא רוצה לעזוב, אבל היה חייב.

לפני שהוא עוזב היא ממלמלת משהו והאמא אומרת שהיא מבקשת עוד כמה דקות מזמני.

היא חוזרת למחשב: " אדריאן בלטרה (איש הבסיס השלישי, מ.ל) סיים את העונה בסלאמפ כי הוא הפסיק לכופף את ברכיו כפי שעשה בתחילת העונה. לכן ממוצעו ירד מ-275. ל-260. אתה יכול למסור לו בשמי שעליו לכופף יותר את ברכיו בזמן החבטה!"

המשפט לקח כרבע שעה כתיבה.

זמן לומר שלום. אמה דוחפת את כסא הגלגלים לעבר דלת היציאה. ג'ו לוקח את כף ידה הרועדת, ורק בידו הטרמור פוסק. היא מרימה ראשה אליו ומחייכת. הוא מבטיח לבקר שוב.

כשהוא מסתכל במראה האחורית הוא רואה את אמה דוחפת את כסא הגלגלים חזרה אל תוך הצריף.

****************

כשג'ו חוזר למחנה האימונים של הדודג'רס הוא מוצא הזדמנות לדבר עם בלטרה, ואומר לו שמומחה שבחן אותו הבחין שהוא לא מכופף את ברכיו כפי שעשה בעבר.

בלטרה: "REALLY?"

בעונה הבאה ממוצעו עלה ל-292.

*********************

אפילוג – אחרית דבר

 

שלושה ימים (!!!) אחרי שהסיפור התפרסם בלוס אנג'לס טיימס (הגולשים הנאמנים מצאו זאת) ע"י כתב הבייסבול הראשי של הלוס אנג'לס טיימס ביל פלאצ'ה, MAJOR LEAGUE BASEBALL שכר אותה לכתוב טור שבועי באתר שלהם, ולפתע מ-2-3 קוראים בכמה חודשים, מיליונים קוראים אותה כל יום!

היא עדיין כותבת והטור האחרון שלה הופיע לפני כמה ימים!

http://mlb.mlb.com/news/article/sd/sarah-d-morris-injuries-hamper-san-diego-padres-progress?ymd=20140304&content_id=68710228

לפעמים ישנם ספורים שמסתיימים טוב!

מסתבר שהיא גרה היום בקלורודו, והפכה לדוברת (מבלי יכולת לדבר!) של הארגון הלאומי לשיתוק מוחין.

 

 

 

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 56 תגובות

    1. אשך!
      הנה סוף הסיפור שאלי לס מצא ואני מוסיף כפרולוג למאמר. זה ניכתב ב-2010. מסתבר שהיא גרב בקולורדו, והמייג'ור ליג שכר אותה לכתוב משהו שבועי או משהו כזה:

      Born in Pasadena, Calif., I have followed the Los Angeles Dodgers since I was seven years old. During my high school years, I became my school's baseball statistician and started dreaming of having a career involving baseball. After high school graduation, I attended Pasadena City College, the same college that produced Jackie Roosevelt Robinson, and earned my AA degree. Upon graduation, I didn't know what I wanted to do with my life, but a month after my graduation, I figured out that I wanted to write about baseball, preferably about my favorite team. I toiled making myself into the best baseball writer that I could be.

      Despite moving to rural Texas, I never gave up on my dream. In December 2000, I wrote to Bill Plaschke, a sports columnist for the Los Angeles Times, saying that I didn't agree with his assessment of the Dodgers. Since he was impressed with my e-mail, he answered, and we began a correspondence. The next August he wrote an article about me that received some national attention. Three days later, Major League Baseball Advanced Media hired me to write a weekly column for the Dodgers website. After eight years, I still love my job.

      Born with my umbilical cord around my shoulder, I deal with the effects of cerebral palsy. To write my articles, I use an augmentative alternative communication device and alternative access. Now I live near the Rocky Mountains. During my off hours, I try to increase awareness for use of AACs and help people with communication disabilities fulfill their potential.

      T

  1. ואוו מנחם ריגשת אותי.תודה
    אני חונך כיום סטודנט בגילי (בן 33) עם שיתוק מוחין שהוא לקראת סיום הB.A שלו וגם הוא משותק כמעת בכל גופו אבל מוחו עובד טוב יותר מכל אדם שאני מכיר והכרתי, יש לו זיכרון פנומנלי מה שמאוד עוזר לו בלימודים.
    בספורט הוא אינו מתעניין אך יש לו רצון להוכיח לכל אלו בארץ שאבחנו אותו כמפגר שצריך להיות במרחב מוגן שהוא אינו כזה והוא מסוגל להרבה יותר וכעת הוא בדרך לשם ואני שמח להיות חלק מזה.

  2. מנחם. ניסיתי להבין למה הסיפור הזה כל כך נוגע ללב.
    המסקנה שהגעתי אליה היא שזה מאחר:

    וכולנו מוגבלים,
    כולנו נאבקים במוגבלויות השונות שלנו.
    כולנו תאבים להצליח בכך

    ורק מעטים מאיתנו מצליחים…

  3. מאמר ממש מעניין,
    שמחפשים אחריה בגוגל – מגיעים לsarah's take
    שזה כתבות שהיא מעלה לאתר MLB.COM וכנראה עובדת שם בתור כתבת.
    מדהים שמהסיפור הזה היא הגיעה עד לפסגה של האתרים של בייסבול!!!

  4. ממש מעולה
    פוסט אדיר לפני פתיחת העונה
    אחד הסיפורים הכי מרגשים שיש , אנשיה וכל הסיפורים הגדולים בספורט ,מעבר לספורט ,מתחברים תמיד לבייסבול

  5. באמת סיפור מרגש, מזוודת הקסם לא מפסיקה להפתיע. אולי יום אחד אחזור לתרגום של the rapture of the deep, לא מפסיק להציק לי שהפסקתי עם זה באמצע.

  6. תודה לכל המחמיאים. MBK צדק: משום מה כל ספורי האנוש בספורט הם בבייסבול. אני לא קראתי אף פעם סיפור אנושי מסוג זה או אחר על כדורסל למשל.

  7. בדקתי והיא עדיין כותבת. הטור שלה נקרא "Sarah's Take"
    והנה טור מהזמן האחרוןhttp://mlb.mlb.com/news/article/sd/sarah-d-morris-injuries-hamper-san-diego-padres-progress?ymd=20140304&content_id=68710228

  8. מנחם, סיפור מדהים לא להאמין פשוט. איזה עולם. תודה רבה!
    נדבר קצת על בייסבול השנה? 🙂 משדרים יחסית הרבה בארץ.

  9. ד״ר ריגשת את מומי
    הייתה אפילו קצת רטיבות בעין שמאל
    מומי הוציא 85 במבחן אי קיו זה כמעט טוב לא ?
    מומי מבסוט מהדוג׳רס השנה יש אליפות מומי היה חם על הדודג׳רס עוד משנות השמונים שפרנדדו וולנזואלה היה הסנסציה שלנו

  10. פשוט לא יאומן. בני אדם לא מפסיקים להפתיע. אתה מכיר אלפים מהם ובטוח שכבר פגשת הכל, ופתאום בא לך סיפור כזה…

    מנחם, תודה רבה. אחרי 30 שנה שאני קורא חומר שאתה כותב, זה מרגיש כמו בכתבה הראשונה שלך שראיתי.
    אשריך על עשרות שנים של שמירת המרץ, החשק והיכולת לחבר מילים לסיפור.
    כולי הערצה וקינאה.

  11. הדפסתי את הרכתבה וקראתי אותה בשבת.
    מנחם, ריגשת…
    אני מרגיש כאילו אתה סבא שלי ואני מאחל לך שתאריך ימים ובריאות שלימה תמיד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט