to anybody going through it – על ספורט, בריאות הנפש והופס/ אינדיאני

לזכרו של נביא הזעם, האהבה והסבל, הנטוריוס ביג או בשמו המלא "ביגי", שהשבוע ימלאו 25 שנים למותו.

"מה הדבר שהכי מטריד אתכם כרגע?" ישבנו שם אני, עובד סוציאלי, פסיכולוג ועוד כמה אנשים. המקום הוא בית סוטריה בירושלים, מקום שמחליף אשפוז פסיכיאטרי ומטפל בגישה שונה מזו שמציעים בבתי חולים. התשובות שנתנו לשאלה הזאת היו פחות או יותר באותו הכיוון: "אני רק מנסה להבין האם יש לאן להמשיך מכאן" אמר אחד. "אני רוצה לדעת האם הבקשה להתאבד היא אמיתית ויש ממה לדאוג" אמר האחר. "אני חושב שצריך איזו תכנית עבודה כי די ברור לאיזה כיוון הכל הולך" אמר השלישי. אחרי שכולם דאגו לפרוק את החששות שלהם הם הסתכלו עליי. אחרי הכל השיחה הייתה עליי ועל המצב שבו אני נמצא. במבט חולמני, לאחר כמה דקות של מחשבה אמרתי: "אותי מטריד האם גולדן סטייט יצליחו לנצח את משחק 7 מול יוסטון". התגובות נעו בין הלם לרחמים (בריאות הנפש בכל זאת) ויצרו שתיקה מעיקה שגרמה ללא מעט מהנוכחים לנוע באי שקט בכיסא. התשובה שלי הייתה כנה. למרות שבעיקר העסקתי את עצמי ברצון למות, המשחק בין הווריירס לרוקטס נשאר אחד הדברים שקשורים במציאות שבאמת עניינו אותי.

קוראים לי אהרן ברלין. אני בן 24 ומתגורר בירושלים, רובכם מכירים אותי בשם העט "אינדיאני" ואני מתמודד עם קשיים נפשיים בעיקר בארבע השנים האחרונות. בפברואר שלפני שלוש שנים ניסיתי להתאבד. הפרטים לא חשובים כל כך, רק חשוב לי שתבינו שמדובר בנקודת קצה של סבל מתמשך שלא היה לו פשר או הסבר. הניסיון להמית את עצמי לא היה בוואקום אלא מתוך מציאות שבה לא היו לי מילים או מחוות לבטא את מה שחשתי. הייתי סגור בתוך מעגל שלא הצליח לתקשר את עצמו החוצה. מאז, הספקתי לעבוד בדיוק באותו המקום שבו שהיתי ופגשתי סיפורים רבים שברובם הייתה נקודה אחת זהה. בריאות הנפש, תחום חמקמק שעוד עדיין בחיתוליו, עוסק לא אחת באנשים שנלכדו בתוך מציאות אחת ויחידה (ולפעמים כמה) ומתקשים לראות מחוצה לה. חוסר היכולת שלהם לתקשר את מצבם הוא חלק בלתי נפרד מהקושי עצמו והוא עומד בבסיסה של ההתמודדות עם קושי נפשי כזה או אחר. בהרבה מובנים רוב האנשים חווים קשיים כאלה ואחרים והשתיקה אודותם היא הרסנית ומאתגרת מאוד את השיח הציבורי והאישי בארץ ובעולם.

בערך כשנה אחרי שעזבתי את בית סוטריה, קווין לאב פרסם את עדותו החשובה על התחום – "to anybody going through it". מדובר במכתב למיליונים ברחבי העולם שסובלים מבעיות נפשיות ומפחדים או לא מצליחים לומר את זה בקול רם. הוא מתאר בקצרה את מצבו הנפשי מתוך נקודת מבטו, על הנוכחות היומיומית של תחושות הישרדות ועל העבודה הקשה שהוא צריך לעשות רק בשביל "להתקיים", לשמר את מצב החיים הרגיל שלו. מדובר במסמך מאוד חשוב, שהגיע בעקבות החשיפה של דרוזן באותה השנה. ממליץ לכם מאוד לקרוא אותו בשביל להבין טיפה את המציאות של אנשים סביבנו וגם של חלק משחקני ה NBA שנמצאים תחת לחץ שלעתים הוא בלתי אפשרי.

קישור למכתב של קווין לאב: https://www.theplayerstribune.com/articles/kevin-love-mental-health

הטפטוף הקל הזה של המודעות לנושא בריאות הנפש בספורט המקצועני המשיך גם בשנה האחרונה עם העדויות של סיימון ביילס ושל נאומי אוסקה. בספורט יחידים, בו כל תשומת הלב ניתנת לאדם אחד ויחיד שלא יוצר מגע עם אף חבר לקבוצה או מאמן, הבעיה קשה פי כמה. הבדידות הקיומית פוגשת גם בדידות פיזית, לחץ תקשורתי וצורך לתת את המקסימום בכל רגע נתון. נאומי אוסקה לא יכולה לרדת לספסל, היא לא יכולה למסור אסיסטים לחברים. הצלחתה תלויה באופן בלעדי בעצמה וגם כשהיא מנצחת אין לה את מי לחבק חוץ מאת היריבה שלה. הסביבה הזאת מצריכה ערנות מוגברת והתגובה של מארגני הטורניר שהדיחו אותה כי לא הסכימה ללכת למסיבת העיתונאים הייתה שערורייתית.

חוסן מנטלי הוא מצרך כמעט הכרחי כשמדובר בספורט ברמה הגבוהה ביותר. היכולת לעמוד מול לחץ, להחליט את ההחלטה הנכונה, לדעת להשתמש נכון ברוח הגבית ולנטרל רעשי רקע הן תכונות ששייכות לטובים ביותר בכל תחום ובעיקר בספורט. כמות כזאת של לחץ כמעט אף אחד מאיתנו לא מכיר והמחירים שהוא גובה יכולים להיות בלתי הפיכים. המודעות של הליגה לעניין חייבת להיות גבוהה מאוד, תשומת לב ונתינת מענה מיידיים חשובים לבריאות השחקנים לא פחות מאשר בריאותם הפיזית. קשיים נפשיים יכולים לעלות לשחקן בכל הקריירה שלו לא פחות מאשר קריעת אגיד האכילס. שני הדברים כמובן קשורים זה בזה, הגוף והנפש נמצאים בקשר סבוך שמצריך טיפול מדוקדק ועדין. כמו שכתב קווין לאב, "בעיות נפשיות" כמעט ולא נפתרות. אנשים חיים איתם ולצידם, מתמודדים יום יום עם מציאות שבה הכל יכול להשתנות ברגע אחד.

אחזור אל הסיפור שלי. במהלך שהותי בסוטריה היו כמה חודשים בהם בקושי הייתי יכול לזוז מהמיטה. עמידה, ישיבה ותנועה היו קשים לי מאוד, גמגמתי מילים לא ברורות והייתי תחת השגחה צמודה. היה דבר אחד ויחיד שנשארתי בשבילו ער בלילה והייתי חושב עליו כל היום – NBA. כשנה קודם לכן התחלתי לראות משחקים ולהתעניין בליגה באופן יותר רציני וכל מילה כתובה על הליגה הייתי קורא בשקיקה. בערך באותו הזמן התוועדתי להופס, והעיסוק הזה בשחקני כדורסל מעבר לים השכיח ממני ולו במקצת את הסבל הגדול שהיה מנת חלקי. כל 5 דקות הייתי מרפרש את האתר בתקווה שאוכל לקרוא עוד מעורב, עוד מחשבות ועוד ידיעות על הליגה הטובה בעולם. הייתי ישן בימים וער בלילות רק כדי לראות את ממפיס מול דטרויט, מינסוטה מול ניו אורלינס. בקושי ראיתי סרטים וסדרות, שמעתי מעט מאוד מוזיקה (אליה התוודעתי רק כשנה קודם לכן) אבל הריטואל הקבוע וספירת הדקות והשעות עד למשחק הראשון של הלילה, שולי ככל שיהיה, היו הדבר האקטיבי היחיד שעשיתי מלבד לעשן ולשתות קפה.

חודשים ושנים עברו, ההתמודדות הלכה וחזרה, מקבלת בכל פעם צורה וצבעים אחרים. אבל שאלה אחת המשיכה לנקר במוחי – למה כשהחיים שלי על הכף וכולם סביבי חוששים מהנורא מכל מצאתי נחמה בדבר הכי רחוק שיעלה על הדעת? מדוע גם בימים שבהם המוזיקה ששמעתי הייתה משעממת או נאיבית (והיא הייתה קשוחה האמינו לי) עצרתי את נשימתי כשוויקטור אולדיפו עמד על קו העונשין וזרק? מה יש בצפייה בספורט שגרם לי ריגוש כשהנוירונים לא פעלו משום דבר אחר?

התשובה, כמובן, מורכבת מהיבטים רבים והיא אף פעם לא שלמה. אפשר לדבר עד אינסוף על אסקפיזם, על מציאות אלטרנטיבית שאליה אני מבקש לברוח ושהיא רחוקה שנות אור מהצרות של ילד במדינת ישראל המתוסבכת. אפשר גם לדבר על הזדהות עם שחקנים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי, להתעלות מעל המציאות ולייצר משהו שהוא מעבר לכל דמיון. לדעתי, שמתחזקת עם השנים, התשובות השונות האלה מחטיאות את הנקודה ולא מספקות מענה הולם. התשובה, עבורי, מגיעה ממקום לא צפוי שאפשר לסכם אותו במילה אחת: הומור.

באחד הימים בסוטריה, הכאבים שלי היו בלתי נסבלים. היות ולא יכולתי ללכת זחלתי על המדרגות לעבר השירותים בתקווה למצוא שם איזה חומר ניקוי שאוכל לבלוע ולסיים את הסיוט המתמשך. בדרכי לשם עצר אותי אחד המדריכים, הצטרף אליי לזחילה וניסה לנהל איתי שיחה על מצבי. לאחר שעות ממושכות בהן דיברתי אסוציאטיבית ובלי הרבה היגיון, נשכבתי על הספה והתפוצצתי מצחוק. לא היה מדובר בצחוק שמח במיוחד והוא בהחלט לא היה קשור למשהו שהתרחש אז. המדריך ניגש אליי ובבהלה קלה שאל – "למה אתה צוחק?", "כי אני מסכן", עניתי לו. אני אדם אחד בעולם גדול שמתלונן על כמה כאבים וחוסר יכולת לזוז. אם נכניס את הסיפור שלי לפרופורציות ונסתכל לרגע על בעיות העולם אפשר יהיה לחשוב שאני ילד קטן שבוכה שלקחו לו את הצעצוע.

עבורי, באופן שלא ממש שמתי אליו לב, היה זה רגע חשוב. הסבל שלי, זה שאני הולך איתו יום יום, הוא בהחלט רציני. הוא אמיתי. השאלות שאני שואל נדונות בכובד ראש, הרצון שלי להנהיר את המצבי הוא לא דבר של מה בכך. ואולם, לרגע אחד, הצלחתי להתבונן על עצמי מבחוץ ולצחוק על הסיטואציה, על הסוריאליזם שלה. ראיתי את עצמי מנקודת מבט אמיתית לא פחות, לפיה בעיותיי שלי היו קטנות יותר, פחות דרמטיות. קיבלתי הצצה לעבר צד במציאות שבו הסבל שלי נכנס לתוך הקשר כלשהו. דווקא מתוך נקודת המבט הזאת יכולתי לחזור לרצינות של הסבל והחיים שלי ולדון בהם במלוא החומרה. הידיעה במקום אחורי בראש שמדובר רק במשחק, בניסיון פתטי ונפלא להיות חלק מתוך העולם הזה היא זאת שמאפשרת לניסיון הזה ללכת עד הסוף, לנסות את מזלו ולפעמים גם להצליח. ללא מבט מבחוץ אני לא יכול לנהל את המאבק מבפנים, בלי סרטי קומדיה שמראים בדיוק את מה שאני חווה רק עם מצלמה היכולת ללכת בתוך העולם ולמצוא לי מקום בתוכו היא בלתי אפשרית.

כשהשלשה שיכולה להכריע את המשחק נזרקת, שום דבר אחר לא חשוב. העולם כולו מצטמצם לכדור עור שעושה את דרכו לעבר טבעת אדומה ויכול להכתיר מלכים או לוזרים. הספורט מרשה לעצמו לקחת ברצינות מלאה את מה שהוא עושה, להכניס את עצמו למצב שבו ניצחון הוא הדבר היחיד שקיים. אלא שבניגוד לדעה הרווחת הוא לא עושה את זה כדי לברוח מהמציאות. הוא בא לשקף לנו את חיינו כמו שאנחנו תופסים אותם רוב הזמן. הרי הבעיות של אנשים, כמה שניתן לומר שהן קטנות וחסרות חשיבות, עבורם הן תופסות מקום חשוב מאוד בחיים. שאלות קטנות של משפחה, עבודה, חברים ואהבה נתפסות על ידי כולם, בצדק, כשאלות הרות גורל. אולם, ניתן לקחת אותם ברצינות כשאנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במשחק, מכדררים, מחפשים את השחקן הפנוי, או לחילופין חותכים לסל בתזמון המדויק. אנחנו נמצאים על הדשא, הכדור ברגליים שלנו, והשאלה האם נכדרר וננסה לעבור את השחקן היריב או שנמסור אותו יכול להשפיע השפעה מכרעת המשחק שהוא חיינו. אנחנו עומדים על הקו האחורי, חובטים כדור לצד השני וצריכים להחליט בשבריר שנייה האם לעלות לרשת או להישאר מאחורה, ללכת על מכה מסוכנת וחזקה או איטית ובטוחה. כל זה יכול להתקיים רק אם נבין שישנו השלב שלאחר המשחק, זה שבו מחבקים את מי שרצינו להרוג רק לפני כמה דקות. הדואליות הנפלאה הזאת, שקיימת בספורט יותר מאשר בתרבות (שמנסה להיות קשורה לחיים גם כשהיא מתרחשת) היא כנראה הסיבה שהעיניים שלי, אלה שמרוב אדישות וכאב לא היו יכולות להזיל דמעה, נצצו כאשר ראו עשרה שחקנים רצים אחרי כדור. אחרי הכל, זהו הספורט עבורי.

מדוע אני משתף אתכם בזה? ראשית כל, כדי להתנצל. בעיקר בשבועות האחרונים ולא רק, הפריוויואים שפרסמתי היו מתחת לסטנדרטים שלי או שפורסמו מאוחר. הייתה לי האפשרות לתת למישהו אחר להחליף אותי וזאת בהחלט הזדמנות להודות לכל הצוות על התמיכה ההדדית בכל דבר. אלא שהקשר שלי לאתר, שהתחזק מאז התחלתי לכתוב בו, מחייב אותי להוציא אחת לשבוע את המוטל עליי כדי לשמור איתו על קשר. כרגע אני בתקופה לא מאוד פשוטה, שעוד תלך ותחזור אליי, כך שאני רוצה להתנצל אם הרמה לא מספיקה, לפחות לא לי.

שנית, כדי להעלות את המודעות. רובנו חווים, גם אם לא באופנים קיצוניים תחושות דומות או תקופות קשות באופן זה או אחר. המהלך האמיץ של דרוזן, קווין לאב, נאומי אוסקה וסיימון ביילס ועוד רבים שמציגים את ה"חולשה" שלהם כלפי חוץ ומעלים מעל לפני השטח מודעות לתחום שהמענה אליו לא מספק בכלל. ההיבט הפיזי, שאין להקל בו ראש, מקבל בספורט תשומת לב גבוהה הרבה יותר מאשר ההיבט הנפשי. לפני כמה שבועות כשראיתי את קליי תומפסון יושב על הספסל לאחר חודשים רבים בהם לא שיחק ומתפרץ בבכי, הודיתי לו על כך שהוא מסוגל לחשוף לעיני את הפציעה הנפשית שחווה, שהיא לא פחות קשה מזאת שהייתה בגופו.

נחתום במילותיו של "ביגי", מתוך שיר הנושא של אלבום האולפן שלו "ready to die":

Sleep on my stomach so I don't fuck up my sheets, huh
My shit is deep, deeper than my grave, G
I'm ready to die and nobody can save me
Fuck the world, fuck my moms and my girl
My life is played out like a Jheri curl, I'm ready to die!

נוח על משכבך בשלום

לפוסט הזה יש 42 תגובות

  1. יהלי אולמר

    6 מרץ 2022 08:17:29

    מעולה אהרן, כתבת נפלא ומכל הלב
    היום כל אחד עובר משהו, קטן או גדול והדבר הכי חשוב בעולם הזה הוא מישהו לדבר אליו ולפרוק לו את כל מה שאתה חושב לנכון.
    ריגשת, תודה רבה!

      1. מנחם לס

        7 מרץ 2022 06:26:58

        הי אהרון. אני מכניס את מה שכתבתי כתגובה מאוחר מאד גם כאן, כי יש לה קשר חזק לפוסט שכתבת. אני גם מדביק את הפוסט כדי שיותר גולשים ייכנסו אליו היום.
        אהרון, שמך בלבד העלה אצלי כמה פיוזים. אהרון זה שם אבי הביולוגי שהיה אדם פגום ואכזר שאמי התגרשה ממנו כשהייתי בן 3. זה היה ב-1940, תחילת מלחמת העולם, אמי מריצה חנות כל-בו במחנה בריטי בקייט ביץ' (מול חוף הכרמל) ואני גדל בשנים המעצבות את אישיותך עם כל מיני בייבי סיטרס, עוזרים ועוזרות, ומי יודע מי עוד. לא אכנס שוב לשנים האלה בהן אימצתי ספורט כבריחה היחידה שהייתה לי, ואת מאמני הרבים למין אבות חורגים.
        אני היום בן 84.5. דוקטורט, פרופסור, מאמן של קבוצה אלופת המכללות. בעל מחנות קיץ לספורט שהתפרסמו בכל ארה"ב, עתונאי ספורט מקצועי משך 45 שנה, סופר 5 ספרים. בעל הופס.
        בדרך איבדתי אשה ואם כשהייתי בן 36 (רינה ז"ל נפטרה בגיל 33). אני כמובן גאה בהשגי. אבל כבר כתבתי כאן שאני אלכוהוליסט (זאת הייתה אחת הבריחות שלי) – אבל SOBER כבר מעל 20 שנה, וגם כששתיתי הייתי – .FUNCTIONAL ALCOHOLIC – אף פעם לא הגעתי שיכור להרצאה. אלכוהול היה רק דרך אחת להתגבר על החורים השחורים בחיי. נשים היו דרך שנייה. אובססיה להתעסק בספורט ככותב, כמשתתף, כמאמן – היו דרך שלישית. לפעימים החורים השחורים היו חשובים לי ולא רציתי לצאת מהם. לא החסרתי יום אחד באוניברסיטה, כמנהל המחקר ב-HUMAN PERFORMANCE CENTER, בכתיבה. הייתי בדכאונות הקשים ביותר והצלחתי להסתיר הכל מכולם. היחידה ששיתפתי בעולם השחור שלי הייתה גייל, אשתי היקרה.
        מה שתמיד נתן לי את הכוח להתמודד עם כל בעיותי הנפשיות – שהרבה מהן, אני בטוח, קשורות לילדותי – הייתה תמיד התקווה שהכאב האיום יעבור ואחריו תבוא שלווה, מרגוע, ונינוחות. כמובן שההצלחות וההישגים בחיי עזרו במיגור הדכאונות, וכמובן תרופות שאני לוקח כבר כמעט 50 שנה. כשהרגשתי הכי רע – כפי שקרה לך – גם אני חשבתי על התאבדות. אבל את המחשבות סילקתי מיד כשחשבתי על שתי בנותי מרינה, סיגל ואפרת שהן משוש חיי, יחד עם גייל.
        כנראה שבגלל בעיותי הנפשיות (שאני מוכן להגדיר היום בשפת עבר) אף פעם לא היססתי כאן להיפתח בפניכם בסיפורים על משפחתי, עלי, ומה לא.
        מה שאני מבטיח לך אהרון זה שעם עזרה מקצועית (אני ראיתי פסיכולוג פעם אחרונה לפני איזה 30 שנה), תרופות אם יש צורך, והודאה עצמית שקיימת בעייה הצורכת כוח נפשי להסתכל עליה ישר בפנים ולנסות להתגבר עליה,- עם ידיעה – וזאת הבטחה שלי – שפגיעתה תלך ותיקטן עם השנים עד שתיעלם לחלוטין כפי שהיא נעלמה אצלי לפני שנים רבות מאד.

        ואתה יודע מה, אהרון? אילו שאלת אותי אם הייתי מסכים להחליף את חיי שחייתי בחיים אחרים, הייתי מודיע לך בפרוש "לא". בסופו של דבר לא הייתי מחליף דבר. אני מאמין שכל מה שקרה לי עיצב את נפשי להיות מי שאני, ואני בסדר גמור עם עצמי. אני יודע בן כמה אני ואני יודע שהסוף מתקרב, אבל היום אפילו זה לא מטריד אותי. הדבר היחיד שמעציב אותי עד היום היה מותה של רינה מסרטן דם בגיל 33. אבל זהו גורל.

        הכתיבה שלך מצצויינת ולא הרגשתי כל שינוי בזמן האחרון, ואני מסיים מסר זה עם המילים "LIFE IS GOOD". אני בטוח שגם אתה תרגיש ככה בקרוב מאד.

  2. asaf

    6 מרץ 2022 08:25:36

    אהרון תודה על השיתוף והפתיחות הכנה. ההתמודדות היומיומית שאתה מתאר היא חתיכת מאבק שאתה מנהל ובצורה מופלאה. חיזוקים וחיבוקים גדולים. אכן נושא נפש האדם מורכב מאין כמותו. ואם זה קצת משפר את רוחך אז דע לך שממש לא מורגש שהפרוויואים שלך פחות מוצלחים אז באמת אל תשפוט את עצמך בחומרה על זה.
    הבחירות המוזיקליות אגב שלך תמיד מעולות!

  3. Jonathan

    6 מרץ 2022 08:28:57

    הי אהרן,
    תודה רבה ששיתפת.
    לא הרגשתי שום ירידה באיכות הטורים שלך וממש נהנתי לעשות איתך את דראפט הגדולי בווטסאפ.
    *
    לגבי "להציג חולשה" – לטעמי אנשים שמסוגלים לדבר על הקשיים שלהם בכנות מראים הרבה אומץ וחוזק. להוריד מגננות מראה שאתה מספיק חזק כדי להסתובב בלעדיהן.
    *
    הNBA זה אחלה אסקפיזם. אני עוקב מזמן אבל נשאבתי אליו עוד יותר דווקא מתחילת הקורונה… כי מה נשאר לעשות? לצפות בסרטים שצולמו לפני כמה שנים ופתאום נראים לא רלוונטיים? כדורסל קורה כאן ועכשיו והוא עדיין כל כך לא קשור לשגרת היומיום.
    *
    בקיצור – תודה לך על הכתיבה ואשמח להמשיך ולקרוא.

  4. מולי

    6 מרץ 2022 08:47:22

    רק מי שחווה ממש על בשרו יוכל ממש להבין.
    מי ששמע ממישהו שקרוב אליו קרוב שבריר מהעובר עליו יוכל להתחבר מן המקום הזה של חוסר האונים לעזור.
    אחרים שלא הם ולא הקרובים עליהם חוו, אחרים שמצליחים למדר, להעצים ולחזק את החומות בנפשם פנימה, חומות שמעברן השני משתוללת השאלה: "מה לעזאזל התוחלת?" או אחרים ברי המזל אחרים שמצאו את התשובה האישית שלהם לשאלה הזו,
    כל אלו לא באמת יוכלו לקלוט את העוצמות.
    לא באמת יוכלו לקלוט את השבר.
    אבל:
    כשאתה, כשקווין לאב, כשאחרים כותבים נפשכם החוצה על הנושא החשוב הזה של המלחמות שבתוך הנפש פנימה,
    ועוד יותר, כשהכתיבה היוצאת מן הלב מצליחה להיכנס אל הלב.
    אז
    נוצר עוד סדק החומות השתיקה.
    אז
    נוצר עוד חרך בדרך לתמיכה ולקבלה של הסובל
    אז
    נוצר עוד חיזוק למערכת התמיכה של אותם שמנסים להיות שם בשביל הסובל.
    ואז
    ואולי, אולי חשוב מכל:
    אולי אז נוצר עוד נדבך
    שיאפשר לנזקקים ולמשפחותיהם את הנכונות לתת עזרה
    ולא פחות חשוב:
    לקבל עזרה.

  5. אלכס דוקורסקי

    6 מרץ 2022 09:34:22

    אהרן, תודה רבה לך על השיתוף (וגם על בחירת המוזיקה, כפי שציין אסף). אתה כותב ומתנסח בצורה מאוד יפה ורהוטה. מאחל לך הרבה בריאות, שמחה, צפייה ב-NBA, הצלחה והמשך כתיבה מעניינת באתר.

  6. עידו גילרי

    6 מרץ 2022 10:01:12

    תודה על השיתוף אינדיאני. מודעות היא דבר מאד חשוב באספקט הזה ולהבין שחשוב להיעזר באחרים. לי זה היה קשה לקבל את זה כשהייתי במקומות הכי חשוכים. זה מאד קל להיסגר לתוך עצמך. אם לצטט שוב את קווין לאב מהפוסט הראשון שלו – "everyone is going through something". ההבנה הזו יכולה לעזור גם בהסתכלות אישית על המצב שלך אבל גם לגבי אחרים. אם ניקח למשל את המקרה העכשווי בכותרות בקונטקסט של ספורט – ההתאבדות של השוערת של סטנפורד.
    אישית אני מאד שמח שאתה חלק חשוב בקהילה הזו ותמיד תמיד כיף לקרוא אותך – אתה מאד מוכשר.

  7. Havlicek stole the Ball

    6 מרץ 2022 10:40:48

    אינדיאני, תודה על פוסט חשוב ומרגש תוכנה ופתוח ומעורר השראה.
    גם ב'סלאמפים' שלך – אתה כותב אדיר.
    .
    ארצה לשתף אותך ואת הקוראים ב'משל השד' של ניטשה (מתוך 'המדע העליז', ספר רביעי, אפוריזם 325). לי הוא סייע ומסייע מאוד במציאת האישור הפנימי לפעולותיי וב'אהבת הגורל' (Amor Fati)–
    .
    "כובד משקל שאין כבד ממנו:
    ואילו באחד הימים או הלילות היה מתגנב איזה דימון בעקבותיך עד לבדידותך המבודדת ביותר, וכה היה אומר לך: 'חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין-ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין-שיעור וגדול לאין-מידה, בעל כורחך ישוב וירחש עמך והכול בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר – ואף עכביש זה ואור ירח זה אשר בין עפאי העצים, ואף רגע זה עצמו ואני עצמי; שעון החול הנצחי של הקיום מוחזר אחורנית תמיד-תמיד – ועמו יחד גם אתה, פרודת עפר שכמוך!' האם לא היית מתפלש בכעסך, חורק שיניך, ומקלל את הדימון אשר כה דיבר? או שמא נתנסית אי-פעם בשעה אדירה כל כך, בה היית יכול להשיב לו: 'אין זאת, כי אם אל אתה, ומעודי לא שמעתי דברים אלוהיים מאלה!' אילו השתלט עליך רעיון זה, בעודך כמות שהנך, הלא היה משנה אותך או אולי שוחקך עד דוק; השאלה לגבי כל דבר: 'האומנם רוצה אתה בכך שוב ושוב ופעמים אין-ספור?' שאלה זו הייתה אזי רובצת על כל מעשיך בכובד משקל שאין כבד ממנו?…"
     

  9. גיא רוזן

    6 מרץ 2022 13:02:30

    תודה, אינדיאני.
    בושה היא מחלה ממארת,
    ואור היום בעוד שהוא לא מרפא הכל,
    הוא עוזר. המון.
    .
    אז תודה גדולה על השיתוף.
    (ללא שום קשר לפוסט החשוב הנ"ל –
    אני שותף לדעה הרווחת. אי אפשר להתכחש לכישרון הכתיבה שלך)

  10. golan

    6 מרץ 2022 13:02:39

    תודה רבה על השיתוף והפתיחות. כרגיל כתבת נהדר,
    אני מאוד אוהב את הפריוויואים שלך והמוזיקה שאתה מוסיף להם, לא מובן מאליו. אל תדאג לגבי הרמה, אתה בסדר גמור.
    לדעתי, זה הפוסט הכי חשוב שלך פה. חשוב לדבר על הבעיות, להעלות מודעות ולשתף, אולי ביחד יהיה יותר קל,
    אז תחזיק מעמד, שמח שאתה בטיפול ואני מקווה שהטיפול עוזר. טוב לפחות שיש לך את הכדורסל לברוח אליו,

  13. jefffoster10

    6 מרץ 2022 14:28:09

    לבטח הפוסט הכי מרגש שנכתב כאן באתר, וכמו כל הפוסטים שלך – כתוב נפלא. תודה על השיתוף ואני מקווה שתמשיך לראות בהופס ובציבור הגולשים כאן נקודת אחיזה ומשענת, יבשה במים סוערים ובימים סוערים.
    שוב תודה על השיתוף, ותודה על הפרופורציות.

  14. ארבל חילבה

    6 מרץ 2022 15:38:33

    תודה רבה אהרן, חברי ושותפי לשם הפרטי ולשהות בסוטריה. שמח מאוד ששיתפת וגם שאתה כותב פה באתר בקביעות

  15. דן רוזנבלום

    6 מרץ 2022 16:24:05

    שלום אהרן ברלין,

    תודה על השיתוף.
    אני חושב שאתה אמיץ מאוד בכך שחשפת את עצמך אל הקהל פה. זה לא פשוט ודורש אופי חזק מאוד וערכיות איתנה.
    קח זאת לחיקך כאות נצחון ואני מקווה שזה ישרת אותך, את רגשותייך ואת שדייך היטב.

    כאדם אשר גם חווה דברים בסגנון, דברייך מחזקים אותי. חשבתי שאני ה"פסיכי" היחיד פה וזה לעיתים העיק עליי מאוד.
    בעבר כתבתי לא מעט על דברים אישיים או רגשיים באתר, אך מנגד לדבריי עידוד היו גם כאלו שבחרו לצחוק עליי.
    מה שגרם לי לעזוב לא פעם ולהסיר כתבות רבות אשר תרמתי לכאן.

    אתר הופס היווה עבורי צוהר שבו כשרון הכתיבה שלי הוכר ונתן לי במה להתפתח בו, אך גם כזה שפגע בי לא פעם ולעיתים אף החמיר את מצבי הנפשי. אף פעם לא הבנתי למה באתר התנדבותי היו תחרויות של אגו וליקוק בין החברים וזה הכעיס אותי מאוד, שהייתי צריך לאכול מילים על מסך מאיזהשהוא חכמולוג אלמוני, במקום להסתכל לו בעיניים ובאמת "להלחם" איתו. לדעתי הכתיבה על ספורט חובקת את כל נושאי העולם. חברה, פוליטיקה, רגש, תרבות, פילוסופיה ואומנות וחבל שעורכים מסויימים לא נותנים יותר גיבוי וחופש ביטוי לנושאים כאלו.

    לדעתי, אתר הופס יכול להכיל גם הרבה מעבר לספורט ואין היוצא בכך שיוכל לשבח גם מאמרים עמוקים וברי מחשבה על כל גווני החיים מלבד התעסקות ישירה בספורט (משחקים, סיקורים ותוצאות). כמוך, השותפים כאן הם אנשים מוכשרים מאוד ועם קצת רוח גבית? ייתכן שהיינו רואים, מפתחים ומגלים צדדים אחרים לכותבים כאן. כי במקום התנדבותי שמתעסק בכתיבה, השמיים הם באמת הגבול. לא צריך להגביל את המחשבה באופן כזה או אחר. כי כמו בספורט, הכל פתוח. הכל אפשרי ומלבד פאולים ועבירות על החוק, אפשר ממש לעשות הכל. לנוע איך שרוצים, להגיד כמעט כל מה שרוצים. לרוץ, לקפוץ, ללכת ולעיתים גם ליפול ולשבת.

    לדעתי, זה יכול להיות נפלא עבור האתר…שמלבד עיתונאות ספורט, יכול לשבח הוגי דעות, פילוסופים ואומנים.

    מאחל לך שתמצא את הדרכים לשפר את מצבך כל הזמן. באם הוא הפיזי, הנפשי או המנטאלי…
    שתתחזק כל הזמן וגם תדע מתי לתת לעצמך מנוחה מכל דבר שיעמיס עלייך.

    תבורך.
    כל הכבוד ושוב, תודה על השיתוף.
    שבוע טוב.

  16. עגל

    6 מרץ 2022 16:56:49

    זה אמיתי אינדיאני?! וואו ממש לא היה לי מושג.
    הכתיבה שלך מצוינת וגם אני לא שמתי לב לשינויים לכאן או לכאן.
    אני מאחל לך שתהיה חזק מול המציאות. לא אטום למה שקורה, אבל בעל יכולת סינון או שיווי משקל שתאפשר לך לא לשקוע מעבר לפלוקטואציות קטנות נורמליות. שתדע מתי לעמוד מול המשבר ומתי עדיף לברוח.
    אני מאחל לך שתוכל לראות את הטוב שיש בעולם, כי יש הרבה. שיהיו לך אנשים קרובים שיעזרו, ואפילו כאן בהופס ישנה קהילה תומכת בדרך כלל. חשוב לתקשר עם משפחה וחברים או עם אנשי המקצוע.
    וכמובן טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי מתי שצריך.

  18. סוס בלי שם ושמו Ljos

    6 מרץ 2022 19:48:28

    תכננתי לכתוב תגובה ארוכה ומפורטת, אולי טיפה על החיים שלי, כזו עם בדיחות בסגנון שעדיין לא התאבדתי כי לא מצאתי את סוג הרומבה הנכונה לקנות להורים שלי כדי שהם יוכלו לחשוב שהם פשוט מחליפים אותי בגרסא מתקדמת יותר (אם רק מישהו יודע איזה איירובוט הכי נראה כאילו ניקיון זה התחביב שלו, אבל המקצוע האמיתי שלו הוא לכתוב את הקוד שיגרום למכור להימורים להישאר יותר זמן באתרי הימורים) (אני חושב שמותר לי לעשות את הבדיחה הזו כי יש בה גרעין של אמת. יותר מגרעין. מה גרעין אבל תופס את רוב המקום? גרעין אבוקדו כזה), בטח גם היו בו הרבה יותר מדי רפרנסים לתוכניות טלוויזיה ואולי לנאגטס, כי זה אתר כדורסל בכל זאת. אולי הייתה לו מסקנה. ואפילו מישהו היה קורא!
    אבל, ובהתאם לפוסט שלך, די ברור לי שהיום זה מהימים הפחות טובים שלי. וזה לא שהימים הטובים טובים. אז זה לא יוכל לקרות.
    אז קודם כל, התנצלות בפניך.
    ואחר כך – תודה על השיתוף והעלאת המודעות. איכשהו הדברים האלה אף פעם לא מגיעים לאנשים שצריך שיגיעו אליהם כדי שיעצרו בזמן. אבל אולי. אולי. יום אחד. אולי הסביבה תשתנה ותבין מספיק כדי שגם הם.
    אבל בעיקר תודה שאתה איתנו.

  20. Dipsy

    6 מרץ 2022 20:23:08

    מרגש אתה ילד. כתבת מדהים ונוגע בנקודות בצורה מעוררת השראה וכולי תקווה שהכל מאחוריך.
    אין לי ספק שבקרוב אתה תחזק אחרים.
    העולם פרוש בפניך.

  21. חגי "התותח" ניסני

    6 מרץ 2022 20:58:07

    וואו איזה פוסט. אהבתי מאוד כל מילה (למרות כמי שביקר לא מעט בסוטריה התבאסתי מהיחס לתשובה שלך על מה חשוב לך. הייתי מצפה שתקבל תגובה של משהו כמו "או סוף סוף מישהו כאן מדבר ברצינות")
    .
    הקלות הבלתי נסבלת של הקיום כמו שהרב שג"ר היה קורא לזה. זה ממש מרגיש ככה, עם חווית המקריות של כדור שניתז על הסל וקובע אם היום הזה אתה תרגיש כמו מלך שלא מסוגל להפסיד או כמו לוזר שתמיד כלום לא הולך לו

    .
    שוב תודה

  22. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    6 מרץ 2022 23:06:21

    תודה רבה אינדיאני, פוסט חשוב, מרגש ורלבנטי. למדתי והחכמתי.
    אפשר ללמוד הרבה מספורט על החיים, ולהיפך, ולהעזר בספורט כדי להתמודד עם הקשיים בחיים.
    בסוף כל 2013 יכולה להגיע 2014, צריך לתת לעצמך את הצ'אנס לעבור את 2013 ולהגיע ל-2014.
    בעניין הכתיבה – גם אני לא שמתי לב לשום שינוי, אבל נראה שזה מפריע לך, אז אני מציע להסתכל על הכתיבה כמשהו שעוזר לך, ואז לכתוב בכל מקרה, גם אם אתה לא בטוח שזה מועיל לאחרים. אף אחד לא יתלונן ולא יכול להתלונן גם אם בעיניך זה לא טיפ-טופ. בריאות, אושר, משמעות, ועוד הרבה שנים להתענג על האליברטון וחבריו.
    תודה מקרב לב.

  23. Mishka

    6 מרץ 2022 23:16:10

    תודה אינדיאני, פוסט חשוב מאוד.
    אתה צריך להיות גאה בעצמך על האומץ לכתוב ולהחשף בצורה כזאת.
    החיים הם קשים מנשוא, ויש ימים שלא ניתן לדמיין בכלל איך עוברים אותם. אבל הם עוברים, לפעמים אפילו בצורה חיובית מהצפוי, והחיים ממשיכים.
    אחד מאתגרי החיים זה למצוא את אותם עוגנים, ואת הסיבות להמשיך לחיות, כל יום ביומו.
    תודה רבה אינדיאני, פריוויו יום שלישי שלך הוא פנינה אמיתית באתר עוד לפני הפוסט הזה.

  24. מנחם לס

    7 מרץ 2022 06:24:25

    אהרון, שמך בלבד העלה אצלי כמה פיוזים. אהרון זה שם אבי הביולוגי שהיה אדם פגום ואכזר שאמי התגרשה ממנו כשהייתי בן 3. זה היה ב-1940, תחילת מלחמת העולם, אמי מריצה חנות כל-בו במחנה בריטי בקייט ביץ' (מול חוף הכרמל) ואני גדל בשנים המעצבות את אישיותך עם כל מיני בייבי סיטרס, עוזרים ועוזרות, ומי יודע מי עוד. לא אכנס שוב לשנים האלה בהן אימצתי ספורט כבריחה היחידה שהייתה לי, ואת מאמני הרבים למין אבות חורגים.
    אני היום בן 84.5. דוקטורט, פרופסור, מאמן של קבוצה אלופת המכללות. בעל מחנות קיץ לספורט שהתפרסמו בכל ארה"ב, עתונאי ספורט מקצועי משך 45 שנה, סופר 5 ספרים. בעל הופס.
    בדרך איבדתי אשה ואם כשהייתי בן 36 (רינה ז"ל נפטרה בגיל 33). אני כמובן גאה בהשגי. אבל כבר כתבתי כאן שאני אלכוהוליסט (זאת הייתה אחת הבריחות שלי) – אבל SOBER כבר מעל 20 שנה, וגם כששתיתי הייתי – .FUNCTIONAL ALCOHOLIC – אף פעם לא הגעתי שיכור להרצאה. אלכוהול היה רק דרך אחת להתגבר על החורים השחורים בחיי. נשים היו דרך שנייה. אובססיה להתעסק בספורט ככותב, כמשתתף, כמאמן – היו דרך שלישית. לפעימים החורים השחורים היו חשובים לי ולא רציתי לצאת מהם. לא החסרתי יום אחד באוניברסיטה, כמנהל המחקר ב-HUMAN PERFORMANCE CENTER, בכתיבה. הייתי בדכאונות הקשים ביותר והצלחתי להסתיר הכל מכולם. היחידה ששיתפתי בעולם השחור שלי הייתה גייל, אשתי היקרה.
    מה שתמיד נתן לי את הכוח להתמודד עם כל בעיותי הנפשיות – שהרבה מהן, אני בטוח, קשורות לילדותי – הייתה תמיד התקווה שהכאב האיום יעבור ואחריו תבוא שלווה, מרגוע, ונינוחות. כמובן שההצלחות וההישגים בחיי עזרו במיגור הדכאונות, וכמובן תרופות שאני לוקח כבר כמעט 50 שנה. כשהרגשתי הכי רע – כפי שקרה לך – גם אני חשבתי על התאבדות. אבל את המחשבות סילקתי מיד כשחשבתי על שתי בנותי מרינה, סיגל ואפרת שהן משוש חיי, יחד עם גייל.
    כנראה שבגלל בעיותי הנפשיות (שאני מוכן להגדיר היום בשפת עבר) אף פעם לא היססתי כאן להיפתח בפניכם בסיפורים על משפחתי, עלי, ומה לא.
    מה שאני מבטיח לך אהרון זה שעם עזרה מקצועית (אני ראיתי פסיכולוג פעם אחרונה לפני איזה 30 שנה), תרופות אם יש צורך, והודאה עצמית שקיימת בעייה הצורכת כוח נפשי להסתכל עליה ישר בפנים ולנסות להתגבר עליה,- עם ידיעה – וזאת הבטחה שלי – שפגיעתה תלך ותיקטן עם השנים עד שתיעלם לחלוטין כפי שהיא נעלמה אצלי לפני שנים רבות מאד.

    ואתה יודע מה, אהרון? אילו שאלת אותי אם הייתי מסכים להחליף את חיי שחייתי בחיים אחרים, הייתי מודיע לך בפרוש "לא". בסופו של דבר לא הייתי מחליף דבר. אני מאמין שכל מה שקרה לי עיצב את נפשי להיות מי שאני, ואני בסדר גמור עם עצמי. אני יודע בן כמה אני ואני יודע שהסוף מתקרב, אבל היום אפילו זה לא מטריד אותי. הדבר היחיד שמעציב אותי עד היום היה מותה של רינה מסרטן דם בגיל 33. אבל זהו גורל.

    הכתיבה שלך מצצויינת ולא הרגשתי כל שינוי בזמן האחרון, ואני מסיים מסר זה עם המילים "LIFE IS GOOD"

    1. דן רוזנבלום

      7 מרץ 2022 20:13:13

      אחלה תגובה.

      במרוצת ההיסטוריה האנושית, היו רבים אשר היו Functioning Alcoholics.
      כמו בובי פישר (גאון שחמט), ווינסטון צ'רצ'יל ועד דוד המלך…

      ראיתי לאחרונה סרט נהדר מדנמרק ושמו "Another Round" משנת 2020 בכיכובו של מאדס מיקלסן (אשר בלי קשר, הפך לפופלרי מאוד עבור הדור הצעיר מכיוון והיה אחד הגיבורים במשחק מחשב משפיע וחשוב בזמן האחרון בשם "Death Stranding" מהיוצר היידאו קוז'ימה היפני מבית סוני אשתקד. משחק מרהיב, עמוק, קשה ומאתגר).

      אך הסרט, מספר על מורה ומרצה בבית ספר שמצא עצמו "דורך במקום והופך משעמם" במסגרת המשפחה והעבודה…

      בסרט, אותו המורה לבעצם "גילה" את האלכוהול. הוא אף למד שישנם תאוריות רפואיות שמעידות על כך שגופנו האנושי פגום בתיכנותו וכי רמת אלכוהול בקצת מעל הממוצע…לבעצם מאזנת ומשדרגת את ביצועיינו כבני אדם. הפלא הוא וכי אמת וישנם ממצאים מדעיים מסויימים, שקובעים כי רמת אלכוהול קטנה מעל הממוצע בגוף האדם, משפרת את כלל המערכת. סרט נהדר שאני בטוח שתוכל להנות ממנו, באם יזדמן לך.

      לא שאני מצדד לשתייה ואלכוהילזם כמובן, אך כגבר שעובד בעבודה פיזית מאומצת…העובדה שאני נהנה לשתות, לא למעשה מחסירה מן ערכי.

      למרות שבאידך ובדיעבד, זה פגם בי כאן בהופס כחבר מערכת (מה שאינני כרגע).
      כי ההצטרפות ולקיחת חלק כאן באתר דחפו בי "לכתוב! תכתוב! תוסיף משהו!" בכל יום ולעיתים…זה שרף את קצוות מוחי.
      מה שלבסוף פגם במערכת היחסים שלי כאן ואף צייר אותי באופן שלא שאפתי אליו. כי בנסיונותיי למלאות את כוסי, בעבודה, במשק בית, בכתיבה, במשפחה וחברים…כמעט והחזירו אותי למקום של מחלות הדעת. אל המחלקה הסגורה.

      וכאן סליחה באם אני שוב מדבר מן תוך עצמי, כי חלילה לפגום או להחסיר מן הנושא של כתבה זו, אשר היא אהרון וסיפורו.

      אך כן, ניתן ללמוד כמו אהרון…שלעיתים שדיינו הנוראים ביותר, הם לבעצם אלו אשר מניבים אותנו קדימה.
      לפעמים, היצר הרע שבתוכנו מוציא מאיתנו משהו טוב. אם זהו מייקל ג'ורדן שאוהב טקילה או קווין דוראנט שיושב על הבאנג בכל ערב…

      הדואליות הזו, בין החושך והאור הוא כנראה המקום בו נועדנו להתקיים.
      כך שבאם ב"הופס" או בחיים, טוב לכולנו להבין שאין רק "אור וטוב" לבדו כמו שאין "רוע וחושך" לבדו…

      אם בכתיבה, ספורט או החיים…שנייהם יחד יוצרים את השלם.

      קניתי היום את כרטיס הטיסה שלי לארה"ב…ובסביבות יולי, באם אינך תהא בארץ, אהיה בדרכים ואתקשר אלייך ואבדוק אם אוכל לבקרך.
      אם אתה רוצה איזה זוג נעליי ריבוק או מכנסיים מהדיוטי פרי, תגיד לי 😉

      וכמובן, שוב…תודה לאהרון ברלין. שלבעצם, יצר את התקשור הזה עם מילותיו.
      שאו ברכה ואמן השם יברך את כולכם. 💘

      קישור לתקציר הסרט : https://www.youtube.com/watch?v=BFHHddEyZZ8&ab_channel=hollywoodstreams

      קישור לתקציר המשחק של כוכב הסרט (לצד דמותו הדיגיטלית של הבמאי הנודע גוז'רמו דל טורו, מקור השראה של טרנטינו) : https://www.youtube.com/watch?v=PS9V12UcTeg&ab_channel=IGN

  26. נועמיקו

    7 מרץ 2022 10:52:25

    אהרן היקר, תודה רבה על הכתיבה הפתוחה והחשופה. זה ממש לא מובן מאליו, תודה על האומץ. אני אישית מאמין שבכל פעם שמישהו מעז להביא את עצמו כמו שהוא, קורים דברים טובים (גם כשיש בדרך קושי).
    מדבריך אני לוקח איתי את התובנה שהמשחק הוא לא אסקפיזם אלא מראה של החיים. גם אני הרבה פעמים שואל את עצמי למה בעצם משחק מעניין אותי כל כך, וכנראה שהתשובה היא שבצפיה במשחק אני מרשה לעצמי להרגיש רגשות עזים. הלוואי שאצליח להרגיש בלי לחשוש גם בחיים, ולקחת את החיים גם ברצינות הכי גדולה כמו ספורטאי שרוצה לנצח וגם כמשחק בסך הכל, בו זמנית.
    מאחל לך החלמה, שלווה פנימית וחיים מלאים עשירים ושמחים.

  27. Berch

    7 מרץ 2022 11:23:34

    תודה על הפתיחות והפתיחה אהרון, לדעתי זו הדרך.
    שמח לשמוע שה NBA נתן לך מקל להיאחז בו.
    בקשר לפרוויוים שתדע לך שבתור אדם עסוק לפעמים לראות פרוויו (או סיקור) מצומצם במיוחד זו ברכה. מי שממש חשוב לו יכול להתאמץ ולמצוא את המידע במקומות אחרים.
    ובקשר לסיום ודרכי ההתמודדות שכתבת קצת הזכיר לי את איך שאני מסתכל על זה
    קוראים לי חי
    בגלל זה אולי יצא לי לחשוב הרבה על המוות
    רציתי להתאבד בעבר אבל זה היה מסקרנות (בשילוב עם שביזות טירונות חי"ר גם הייתי קרוב לזה).
    בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני כפני האמרה
    אני חי בסרט
    זה הסרט שלי, עם פרספקטיבה שלי
    לא כתבתי ולא קראתי את התסריט, מה שבא מנסה לקבל באהבה.
    ואני כזה קטן ואפסי ביקום שאנו מכירים ששום דבר ממני בעצם לא משנה.

    אחד המקומות שזה מתומצת בהם נהדר לדעתי זו סצנת הסיום של מופע הקולנוע של רוקי
    https://www.youtube.com/watch?v=0PylOu4pfJE

    או כמו הקלישאה החביבה עלי שאני לא יודע איפה שמעתי אותה (או אולי זו וורסיה שלי בכלל, חיפשתי בגוגל ולא מצאתי)
    You live. You die. Enjoy the ride

    בכל מקרה מאחל לך כל טוב, בריאות ואושר
    ושתתרגל לשדים שלך ואולי אפילו תגיע ליום שתוכל לחייך אליהם כשתראה אותם באים…..

  29. אשך טמיר המקורי

    7 מרץ 2022 22:36:03

    תודה רבה על הפוסט, על השיתוף ועל פועלך באתר.
    תנסה להשתחרר מהפרפקציוניזם – העלאת סיקורים היא עבודה סיזיפית וכל דבר שתעשה הוא תוספת אדירה ומספקת לאתר, שכן הכל בהתנדבות ולנו זה מספיק.
    מעבר לזה כל דבר הוא בונוס. (כמו החשיפה שעשית לנו להמון מוזיקה מעולה)
    כתבת יפה – הומור זה התשובה להכל, מוזיקה זה גם חשוב מאוד בחיים.
    וגם הספורט מלמד אותנו דבר חשוב – ללמוד להתייחס לדברים פעוטי ערך ברצינות ובכובד ראש, ולעומת זאת לא לקחת קשה מדי וברצינות תהומית דברים כבדי משקל.

  30. ירון, החלום

    13 מרץ 2022 08:11:30

    בס"ד
    אהרון, זה הפוסע הכי מרגש שקראתי אי פעם פה, ממש כהה.
    שתדע שלכל אחד יש את הבעיות וההתמודדויות שלו בנפש פנימה. אנחנו תומכים בך ואוהבים אותך.
    ולא הרגשתי כלום בנוגע לכתיבה שלך ולרמתה.
    מאלך לך הרבה בריאות ושלוות נפש, ונשמח אם תמשיך לשתף אותנו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט