מייקל ג´ורדן – חלק א´

רק על מייקל ג´ורדן סיפור אחד לא מספיק. מגיע לו שניים. השבוע אני מכניס שני מאמרים שכתבתי עליו ושהתפרסמו ב-"7- ימים" של ידיעות אחרונות ובספרי "חיצים ובונבונים". אלה שני מאמרים שאני גאה בהם. כתבתים בראשית דרכו של מייקל (1987 ו-1988) שתסתיים בהכתרתו כגדול השחקנים מאז ומעולם. מאמר השבוע הבא יתרכז במייקל בשנות האליפות שלו!

=================================================
בניגוד לכל חוקי כח המשיכה
=================================================

שיקגו בולס-יוסטון רוקטס
שיקגו סטדיום, שיקגו, 1987
פורסם במגזין "7- ימים" של ידיעות אחרונות, ובספרי "חיצים ובונבונים"

הוא מקבל כדור, מטעה כאילו הוא נכנס ימינה, אבל זז שמאלה, עכשיו הוא מקפיץ את הכדור. שני השומרים עוקבים אחרי כל תנועה… הוא ממשיך להקפיץ. מקפיץ … ועכשיו מטעה בראשו, מבצע PUMP קטן ואז, רגליו השריריות אך הרזות, משקיעות כח מתפרץ עצום נגד רצפת הפרקט, והוא מנתר.

השומרים מנתרים איתו. אחרי עליה של מטר באוויר השומרים מתחילים לרדת. הוא ממשיך להתרומם. עולה,עולה ועולה… כח המשיכה החליט לקחת הפסקה של 3 שניות. הוא לא מתחיל בירידה עד שראשו כבר בגובה הטבעת.

שם, כשהוא כרבע גוף מעל השומרים, שהתחילו כבר בירידה לפני כמה עשיריות השנייה, הוא משחרר את הכדור ונותן לו לצלול ברכות לטבעת. אפשר לרשום עוד 2 נקודות. היה זה עוד סל, אחד מיני רבים, בניצחון קבוצתו, השיקגו בולס על היוסטון רוקטס 100-107. ב-48 דקות משחק קלע מייקל (´אייר´) ג´ורדן נקודה לדקה. 48 נקודות. סליחה, יותר מנקודה לדקה כי הוא שיחק רק 39 דקות. הוא יכול לדפוק כרטיס. יום עבודה נוסף בא על סיומו.

מבחינה ביומכנית יש לו גוף מושלם. לא נמוך וקל מדי עבור מספרי 3, 4, ו-5 לחגוג עליו, ולא גבוה וכבד מדי עבור מספרי 1 ו-2 לסחררו ולעברו כאילו היה עמוד חשמל בקרית-שמונה. אם ארכיטקט של בני אנוש היה מתבקש ליצור את הגובה והמשקל האידיאליים למשחק כדורסל, הרי מידותיו של ´אייר´ היו משמשים לו כמודל: 1.97 מ´, 90 ק"ג. הוא כבר הפך להיות האייקון הספורטיבי הגדול של האומה. הוא השחקן המדובר והמוסרט ביותר בין כל שחקני ה-NBA.

צעיר (בן 23) יפה מראה, שרירי ללא אונקיה של שומן, ומיליונר, אחד שבקלות יכול לגמור את הקריירה כאחד מגדולי שחקני ה-NBA בכל הזמנים, אם לא הגדול שבהם. מדוע עליו אפשר להגיד ´הגדול מכולם´ ביתר קלות מאשר על וילט צ´מברליין, למשל? כי ג´ורדן הוא שחקן ללא תפקיד מוגדר. הוא לא פוינט-גארד. הוא לא שוטינג-גארד. הוא לא סמול פורוורד. הוא לא פאוור פורוורד. הוא לא והוא כן. הוא למעשה הכל מלבד סנטר, ולכן קל יותר לומר עליו ´הטוב מכולם´ ללא צורך להגדיר תפקיד או עמדה.

מדוע אנחנו אוהבים אותו כל כך? מאותן הסיבות שאנחנו אוהבים את פיטר פן: הוא יכול לעוף. והוא גם מין ילד שלעד יישאר ילד, תמיד יחייך ויתרומם לתקרת האולם כשלשונו משתרבבת בחוץ, סמלו המסחרי!

"מתי התחלת לשחק עם לשונך בחוץ?" אני שואל אותו לפני כחודש ב´מדיסון´ במשחק הניקס – בולס, כחלק מראיון שהביא לכתבה זאת ב-´7- ימים´ של ´ידיעות אחרונות´.

ג´ורדן מחייך: "הלשון לא תמיד בחוץ. היא בחוץ רק כשאני עולה לסל. כשאני מרגיש שהזריקה תהיה קשה, כשצריך להתרכז. זה דבר לא מודע. זה פשוט קורה. זה כנראה חיקוי שהעתקתי מאבי, כשהיה מתקן דברים בבית. אתה יודע, כשהיה מנסר, או תולה תמונה. לשונו הייתה תמיד בחוץ, זה נדבק בי".

אני לא מוותר. "עד כמה ההרגל מושרש? האם זה לא קצת מגוחך שמיליונר בן 23 יתרומם לסל עם לשון בחוץ?"

הוא לא כועס, לא מתעצבן ולא נעלב. להיפך: "ניסיתי גם ניסיתי. אני יודע שאני משמש דוגמא לילדים רבים, שמחקים אותי בכל תנועה. זה לא רק מגוחך, זה אפילו מסוכן. פעם, במשחק נגד אוניברסיטת דיוק, נחתתי עם הלשון בחוץ וכמעט נשארתי ללא לשון. מאמני באוניברסיטת צפון קרולינה, דין סמית, היה צועק עלי כל הזמן: "מייקל, הלשון, מייקל. תכניס את הלשון". ניסיתי, ואחוזי הקליעה ירדו בלי הלשון מ-50% ל-30%.

בסוף סמית ויתר. גם בובי נייט שאימן אותי באולימפיאדה ידע שכשאני מתאמץ הלשון משתרבבת החוצה. כשהיה רואה אותי עולה לג´אמפ עם הלשון בפנים, הוא היה לוקח טיים אאוט וצועק עלי: "מייקל, כבר 5 דקות שאני לא רואה את הלשון שלך…" והוא צוחק את צחוקו המלא והכובש כשהוא מספר לי זאת. כי זאת עליכם לדעת: קשה ביותר לתפוס אותו לבד, אבל כשאתה כבר נמצא איתו לכמה דקות, הוא המתראיין הקל ביותר מכולם. אתה מיד מרגיש מין קשר חברות איתו. כמובן שהוא לא נעשה חברך בעשר דקות, אך זאת ההרגשה שהוא משדר.

לג´ורדן יש עוד כמה סמלים מסחריים: סרט הפלסטיק הכרוך סביב זרועו השמאלית, סרט לבן במשחקי בית, סרט אדום בחוץ. גם המגן הפלסטי על ברכו השמאלית (שחור או אדום), מגן המולבש על ברך בריאה לחלוטין. ובנוסף, מכנסיו הארוכים המזכירים את אלוף העולם לשעבר באגרוף, לארי הולמס. לאייר ג´ורדן הצעיר עוד אמונה תפלה אחת: נעליו אף פעם אינן שרוכות עד הסוף.

אך שום מנהג או אמונה תפלה אינם מפריעים לו להיות אחד המעופפים הווירטואוזים המופלאים ביותר שריחפו אי פעם ב-NBA. האם יש מישהו אחד כאן בעולם, במאדים, או בפלנטת יופיטר המסוגל להתעופף עד לסוף קרש הסל, להסתובב 360 מעלות באוויר ולסיים את המבצע בדאנק אדיר? אם כן, שיקום. אני לא רואה אף אחד קם.

לפני כשנה אמר לי ג´ורדן בהזדמנות אחרת: "לפעמים אני מרגיש שיש לי כנפיים, שאני יכול לעוף. אני מרגיש שאני יכול לעשות כל מה שעולה על רוחי. אני יודע שאפשר לקחת הצהרה כזו כהתרברבות, אך זה ממש מה שאני מרגיש".

כך הרגיש בוודאי לפני כחודש, כשקלע 50 נקודות נגד הניקס במדיסון סקוור גארדן, באחת מהצגות הכדורסל הנהדרות שראיתי אי פעם. הרגשה דומה אחזה בו מין הסתם נגד הוושינגטון בולטס, לפני שלושה שבועות, כשלפתע קלע 21 נקודות ברבע האחרון של המשחק (סיים עם 43 נק´). הארטילריה שלו היא אין סופית: התעופפות לדאנקים עם ובלי סיבובים. עליה לג´אמפ מאזור הקשת תוך התרוממות שאין להשתוות אליה. ג´אמפ מחצי מרחק, אחרי PUMP או DOUBLE PUMP, ואז כניסה מתחת לסל וסיום בדאנק או בקליעת קרש עדינה.

ההליקופטר בן ה-23, הוא קומבינציה של ד"ר ג´יי, אלג´ין ביילור, ג´ון הבליצ´ק וארל מונרו. הוא מתעופף מעולה כמעט כמו הד"ר; יש לו את הווירטואוזיות של ביילור, הסערה של ג´ון הבליצ´ק, וההצגה של ארל ´דה פירל´ (הפנינה) מונרו. מייקל ג´ורדן הוא היום השואו של ה- NBA. דומיניק וילקינס ורון הרפר הם בפיגור של כמה סיבובים באוויר אחריו. ההצגה של ג´ורדן היא הצגת היחיד הגדולה בתבל. זרקו את הכדור, שחררו את מכונת ´הנקודה לדקה´ ותוכלו לחזות בתצוגה, שהיא ספק כדורסל ספק ריקוד בלט באוויר.

אבל זוהי, מסתבר, הצגת היחיד האחרונה שנשארה בליגה. קרים הזדקן, לד"ר הברכיים כבר דפוקות, מג´יק ג´ונסון הוא אולי הצגה שיכולה להשתוות לג´ורדן, אך הוא לא מסוגל להתעופף. לארי בירד? אותו באים לראות עובד, לא מציג. הוא תקוע על הרצפה, כשהוא סובל מה´מחלה הלבנה´ – אי יכולת ניתור. בירד לא נותן הצגות. הוא משפשף את סוליית נעלו השמאלית ואז הוא מבצע. דומיניק וילקינס הוא ה-´HUMAN HIGHLIGHT FILM´ אבל הוא משחק בקבוצה דפוקה, אטלנטה הוקס, ולעולם לא נוכל לתהות על קנקנו עד שיראה שהוא וינר אמיתי, אחד שמנצח את המשחקים הגדולים. וכך מייקל נשאר לו כבלרינה יחידה, בודד בפסגת ההימלאיה הכדורסלנית.

השאלה הגדולה היא, האם ילמד מייקל אי פעם שהוא חלק ממשחק קבוצתי? ג´ורדן לוקח כיום 31.5% מכל הזריקות של קבוצתו. הוא קולע 38.7% מהנקודות של הקבוצה. הממוצע שלו עומד על 37.7 נק´ למשחק, הממוצע הגבוה ב- NBA העונה, והשני בגובהו אי-פעם, אחרי ה-50.4 נק´ של וילט צ´מברליין. ג´ורדן נמצא גם בין 20 הראשונים בליגה בריבאונדים (10.2 למשחק, ממוצע אדיר לשחקן שאינו פאוור פורוורד או סנטר) .

ממוצע האסיסטים שלו עומד על 3.5 למשחק בלבד. וזוהי בעיה. כי גארד עם 3.5 אסיסטים למשחק, הוא כמו מרצדס מפוארת שיש לה רק 5 מתוך 6 מהלכים והמהלך שחסר לה הוא המהלך האחורי. אבל שוב: האם הוא גארד? אני לא יודע בדיוק מה הוא, אבל אני יודע בוודאות שהוא השחקן הטוב בעולם.

ג´ורדן הוא ONE MAN SHOW, נכון, אבל לא מרצון. אולי בגלל שהוא עדיין לא מרגיש שיש לו ארבעה שותפים לחמישייה שהוא יכול לסמוך עליהם. עובדה ששאר השחקנים לא מתלוננים. שאל את צ´ארלס אוקלי, סטיב קוטלר, ג´ון פקסון וארל קיורטון, ארבעת האחרים בחמישייה הפותחת של שיקגו, והם יגידו לך: "מייקל הוא לא אגואיסט. לפעמים הוא דווקא מוסר לנו בשעה שהוא יכול לזרוק. אין לנו כל טינה. הוא הסופרסטאר ואיתו ניפול או ננצח". הסנטר הוותיק השני, דייב קורזיין, אמר לי כשהבולס שיחקו נגד הניקס: "אין בנו כל קנאה. כל שחקן שיכול ומסוגל לקלוע 40 נקודות למשחק, עם דיוק קליעה של 48%, הוא אוקיי בפנקס שלי. מצידי, שיזרוק יותר".

שדרן הכדורסל המפורסם של ה-CBS אל מקוויר, בעבר מאמנה של מרקט – איתה לקח אליפות – הידוע כאחד ממוחות הכדורסל המוערכים ביותר בבית האטלנטי, אמר עליו: "מייקל ג´ורדן הוא השחקן הגדול אי פעם באחד על אחד. השאלה הגדולה היא האם הוא גם מעלה את רמת המשחק של אלה המשחקים איתו? לארי בירד עושה זאת. גם מג´יק עושה זאת. ג´ורדן? זה עדיין סימן שאלה. אבל חייבים להוסיף באותו נושא שלג´ורדן אין את הצוות הטוב שיש לשני הכוכבים בירד ומג´יק".

משכורתו של הדבר החדש של הכדורסל עומדת היום על מיליון דולר לשנה, ל-5 שנים. היא אמנם נמוכה בהרבה מזו של בירד, מג´ק, או קרים. אך ג´ורדן אינו מתלונן: "חתמתי על החוזה הזה כשהייתי ממש צעיר מתחיל בכדורסל מייד אחרי שהחלטתי לעזוב את אוניברסיטת צפון קרולינה אחרי שנתיים. זה מה שהייתי שווה כשהייתי בן 20. אבל אני לא דואג, הכסף עוד יבוא". ורבותי, הוא כבר בא: נעלי הכדורסל ´נייקי אייר ג´ורדן´, כבר עשו ממנו מולטי מיליונר, שמשכורתו כשחקן היא רק פסיק קטן בסעיף ההכנסות שלו.

בנוסף לכל התכונות של ג´ורדן, יש לו תכונה נוספת, יוצאת דופן לסופרסטאר ברמתו: הוא אוהב את משחק הכדורסל כמו נער צעיר, וכך הוא מתנהג ומשחק. ב-29 לאוקטובר 1985 הוא נחת מטיול נוסף בשחקים על רגלו השמאלית. עצם קטנה בכף הרגל נשברה וג´ורדן גמר בכך עם עונת 1985. כך לפחות המליצו הרופאים וכך חשבנו כולנו. היחיד שלא חשב כך היה ´אייר´ עצמו שהחליט לחזור ולשחק בפלייאוף נגד הסלטיקס. אמרו עליו אז שהוא מטורף, שהוא מסכן את עצמו בפציעה שתגמור לו את הקריירה. אבל ג´ורדן רק חייך. כשלשונו משורבבת כרגיל בחוץ הוא כמעט חיסל במו ידיו את הסלטיקס הגדולה. 49 נקודות במשחק הראשון, ו-63 במשחק השני, סיכמו את שתי תצוגות הכדורסל בק-טו-בק (רצופות) הנהדרות שנראו אי פעם בפלייאוף על ידי שחקן יחיד.

הגארד של הסלטיקס, דניס ג´ונסון (שנחשב לגארד השומר הטוב ביותר ב NBA) אמר אחרי שעבר על בשרו את חווית ג´ורדן ואחרי שהסלטיקס סוף סוף גברו על מייקל והבולס ופילסו דרכם לשלב הבא: "ליידיס אנד ג´נטלמן. כפי שראיתם במו עיניכם, מייקל ג´ורדן הוא שחקן בלתי ניתן לשמירה". לארי בירד אמר אחרי ה-63 שקלע ג´ורדן: "ראיתי היום את אלוהים משחק כדורסל ומחופש למייקל ג´ורדן".

למרות כל המחמאות והסופרלטיבים המוצדקים, ג´ורדן לעולם לא ייכנס להיסטוריה כאחד מהגדולים, אם קבוצתו לא תתחיל לנצח. כי נגד כל ההתעופפות, הדאנקים והנקודות, שולפים לארי בירד ומג´יק ג´ונסון שטרות מסוג אחר: אליפויות NBA. לשיקגו בולס אין כיום צוות שיכול לעזור לג´ורדן לקחת אליפויות. אבל חכו לדראפט של סוף העונה: כתוצאה ממכירות מתוחכמות וחילופי שחקנים, השיגה שיקגו שלוש בחירות בסיבוב הראשון של הדראפט. ג´ורדן זקוק היום קודם כל לסנטר דומיננטי ופורוורד ברמה של קווין מקהייל, כדי שיוכל לנצח עם שיקגו. שלוש הבחירות בשנה הבאה, מטרתן הייתה להשיג בדיוק את הדרוש, ואז, כשהצוות יהיה מושלם, רק השמיים יהיו הגבול שיעצור את מייקל ג´ורדן. כי זה שמייקל ג´ורדן יכול להתעופף – אנחנו יודעים. שהוא בלתי ניתן לעצירה – אנחנו גם יודעים. שהוא לוחם השונא להפסיד – זה עתה למדנו. שהוא ה- SHOW MAN ONE הגדול אי פעם גם את זה אנחנו כבר יודעים. עכשיו נותר לגאון הזה רק להראות לנו דבר אחד: שהוא יודע גם לנצח.

********

היום- שנים אחרי – קשה לי להאמין שאי-פעם תהיתי על הווינריות שלו. המספרים מתפוצצים על פני ואני עומד בוש ונכלם: 6 אליפויות NBA. 6 פעמים ה-MVP של סידרת הגמר, עשר הופעות רצופות בחמישייה הראשונה של המזרח באול-סטאר. שתי מדליות זהב אולימפיות. מוטב שאפסיק כאן.

ואם על משכורתו ´העלובה´ של ג´ורדן תהיתי ב-1987 (משכורתו הייתה, אם לדייק, 737,500$ עלובים), אז גם כאן לא היה מקום לדאגה: הוא סיים קריירה עם ס"ה של 104,898,500$ ממשכורות, ועוד כחצי מיליארד דולר הכנסות מנייקי, ממגרשי הגולף שבבעלותו, הסרטים שהופיע בהם, ופרסומות בהן השתתף, ועוד ידו נטויה. למרות שאין לדעת בבטיחות, הדעה הרווחת היא שהוא הספורטאי העשיר ביותר בעולם – עבר או הווה.

הערה: הוא היה הספורטאי העשיר בהיסטוריה עד לפני שנה, כשב-2007 הגולפאי טייגר וודס עבר אותו בהונו, והוא קרוב מאד להיות הביליונר הראשון בין כל הספורטאים.

לא היה, אין, ולא יהיה

********

מייקל ג´ורדן – הטוב אי-פעם
שיקגו סטדיום, שיקגו, 1988
מאמר שני שהתפרסם ב-"7- ימים" של ידיעות אחרונות, וספרי "חיצים ובונבונים"


צעד ארוך, כפיפת ברכיים, יישורן המהיר, תוך כדי השקעת כח אדירה – יחסית לרגליים כה צנומות. עתה באה ההמראה. הוא עולה ועולה ועולה. ועולה יותר. שניים מהמגינים גבוהים ממנו ב-10 ס"מ, וכשהם עולים איתו, הם מגיעים כמעט לקצה גבול קשת המעוף יחד איתו.

אבל כאן קורה משהו מוזר: הם מתחילים בנחיתה בזמן שהוא ממשיך לעוף. רק עם ד"ר ג´יי ראיתי דבר כזה. לפתע נידמה לך שהוא מקבל תאוצה מחודשת. עכשיו הוא נעצר לרגע בתקרת האולם, מוציא סנדוויץ´, נוגס, ואז מסתכל סביבו לראות אם כל חבריו מסאות´ שיקגו הגיעו למשחק. כשהוא נוכח לדעת שכולם שם, הוא מכופף מרפקו, ואז מיישרו, ובכוח אדיר מכניס DUNK מרטיט לרשת. עכשיו הוא יכול סוף סוף להתפנות לנחיתה, אחרי מה שנראה כמו חמש דקות קוסמיות באוויר.


איש עדיין לא ראה את מייקל ג´ורדן מהלך על מים, אם כי כל עכבר כדורסל בדרום שיקגו ייתן לך 5 ל-1 שהוא מסוגל לעשות זאת ללא כל קושי, אם רק יתחשק לו, כמובן. אך עשרות, אלפים, ואף מיליונים ברחבי העולם ישבעו לך שהם ראו אותו מהלך באוויר. הם ישימו ידם על התנ"ך וישבעו בכל בית משפט שיצור מהלך על שתיים זה, אכן מסוגל להלך באוויר. כי זאת יש לדעת: הפנומן הזה, הנקרא מייקל ג´ורדן, הופך לנגד עינינו בהתמדה ובמהירות לאגדת כדורסל שלא הייתה, אין, ומי יודע אם אי-פעם נזכה לראות כדוגמתה.

עכשיו הכדור שוב בידו. הוא נע לעבר פקעת שחקנים היודעת ש´אייר ג´ורדן´ עומד להמריא שוב. הוא משקיע כח מתפרץ עצום – ויש המראה. פעם נוספת כל השומרים שלו כבר צונחים, אך ג´ורדן נשאר שם, ליד התקרה. עכשיו ניוטון וקופרניקוס עצבניים, מוציאים מהקבר את הסרגלים והמחוגות, ומתחילים לבדוק את נוסחאותיהם.

המורה שלי, קווינט, קורא עכשיו מילים אלו והוא מחפש אותי. הוא רוצה שוב לתפוס אותי באוזני, להרימני כמטר מהרצפה, ואז, כשאני תלוי בין שמיים לארץ הוא שוב ישאל:" או.קיי. מנחם, כמה זמן ייקח לך לנחות?". אחרי שלא אדע את התשובה – כמו תמיד – הוא ישחרר את אזני ויאמר: "הזמן בו תגיע לרצפה הוא השורש המרובע של פעמיים הגובה חלקי 9.8 (שהיא תאוצת משיכת כח האדמה, מ.ל.). המשתנה היחיד בזמן הנחיתה הוא הגובה, ולא משנה אם זה ג´ורדן או אידיוט כמוך". או.קיי קווינט, מורה שלי, אז מדוע הוא שוהה באוויר בזמן שכולם נוחתים? מה הופך את האיש הזה למלאך מעופף? כמספר האנשים שאתה שואל כך מגוון התשובות וההסברים.

קולונל דוגלאס קילפטריק, ראש המחלקה להנדסת החלל של אקדמיית חיל האוויר, מסביר במילים אלו:" ג´ורדן מתגבר על משיכת האדמה ע"י שימוש בכח שרירי במישור האנכי ובכך יוצר קשת טיסה נמוכה".

"תשובה נהדרת, סגן אלוף, אך מה זה אומר לאדם הפשוט?"

"זה אומר שהוא אדיר, אף על-פי שאני בעצמי לא כל כך מבין מה אמרתי זה עתה", מפטיר הקולונל.

"מרכז הכובד שלו עונה לכל חוקי האירונאוטיקה כמו כל חפץ אחר והוא עולה ויורד בקשת פראבולה, כמו כל אחד מאיתנו. אך לו יש גם ´שהייה´ כי הוא מרים את ידיו עם הכדור בזמן שמרכז הכובד שלו יורד. במילים אחרות, הוא מצליח טוב יותר מכל אחד לעשות תנועות גוף מסביב הפראבולה של מעוף מרכז כובדו". כך מנסה עכשיו את כוחו בהסבר התופעה ד"ר לינקולן פורד, מהנדס/פיזיולוג מביה"ס לרפואה של אוניברסיטת שיקגו.

-"האם זאת התשובה המלאה , ד"ר?"

"אולי, אך אינני בטוח", הוא עונה. "מה שכן בטוח, זה שהוא עושה משהו שעובד".

אך את התשובה הטובה מכולם מספק פרופסור דרל ניומברג, ממחלקת הפיזיקה של אוניברסיטת מישיגן: "מה כל הטרראם? שדים, רוחות, ומלאכים, ואפילו ציפורים ומטוסים, עושים את מה שג´ורדן עושה כל הזמן".

ג´ורדן בן ה-25, בעונתו הרביעית ב- NBA, הרים העונה את הכדורסל שהוא מציג לרמה אחרת. נכון, הסדרה נגד דטרויט הייתה קשה מאוד. מאמן דטרויט צ´אק דיילי הציב לקבוצתו משימה אחת ויחידה – לעצור את ג´ורדן – והצליח. שחקניו הצליחו להגביל אותו לערבים של 23, 24 ו-25 נקודות. כסף קטן במונחים של ג´ורדן, שסיים עתה – מעט מוקדם – עונה נפלאה. הבה ונסתכל על הישגיו העונה: מלך הסלים של הליגה עם ממוצע של 35 נקודות; מלך גניבות הכדורים (3.16 למשחק); אחד מטובי החוסמים; ה- M.V.P של משחק האול-סטאר; הזוכה בתחרות הדאנק; חבר ב´חמישיית ההגנה הטובה´ שנבחרה ע"י השחקנים, ו-´שחקן ההגנה מס´ 1´ בבחירת אנשי התקשורת. כל אלו הביאו לו תואר אישי נוסף, ה- M.V.P של הליגה בבחירת אנשי התקשורת, עם כ- 155 קולות למקום ראשון מתוך 200 בוחרים – כ- 120 קולות לפני לארי בירד במקום השני.

אין כלל שאלה שג´ורדן הוא כיום השחקן הפופולארי, והכישרוני ביותר בליגה. אף שחקן מתחת ל- 2.10 מ´ לא עשה מה שג´ורדן עושה כבר שתי עונות. רק וילט צ´מברליין קלע יותר מ-3000 נקודות בעונה. רק צ´מברליין – עם ה-2.17 מ´ שלו – קלע יותר נקודות ממנו לעונה בהיסטוריה של ה- NBA . ג´ורדן גם חסם העונה יותר מ-140 זריקות, הישג העולה על 14 סנטרים בליגה, וקטף יותר ריבאונדים מ- 7 סנטרים!

האם ניתן לעצור את ג´ורדן? צ´אק דיילי, מאמן דטרויט אמר במהלך סופשבוע האול-סטאר השנה (וביצע זאת הלכה למעשה בניצחון האחרון על שיקגו בפלייאוף): "הדרך היחידה לעצרו היא דאבל-טים ברגע שהוא עובר את קו החצי. אפילו שלושה, ארבעה או חמישה שחקנים. אני לא מתבדח!"

לארי בירד, כוכב הבוסטון סלטיקס ענה באותו נושא: "אנחנו בסלטיקס מעדיפים לתת לו את הזריקה מבחוץ בתקווה שיחמיץ".

-"אך מה אם הוא מתחיל להשחיל את הזריקה מרחוק, לארי?"שאלתי.

"אז אני רוצה לעלות ליציע וליהנות מההצגה כמו כולם. אתה מדבר כאן על שחקן הכדורסל הטוב ביותר בעולם שהוא כמעט בלתי ניתן לעצירה", הוא אומר.

בוב קוזי, כוכב העבר של הסלטיקס מחזיק בתיאוריה אחרת: "הדרך היחידה היא להכניס לו מרפקים. לפגוע בו מעט ולהתישו פיזית כדי להוציאו משיווי משקלו. אתה יודע, BUMP פה, BUMP שם". לעומתו טומי היינסון, מאמן הסלטיקס לשעבר, אומר שהוא היה מוותר על שמירה על ג´ורדן כי זה ממילא בלתי אפשרי. מה שהיה עושה במקום הוא דאבל-טים של הפוינט גארד ושאר השחקנים, כדי שהכדור לא יגיע לג´ורדן: "אפילו ג´ורדן לא יכול לעשות מאומה בלי הכדור. אולי הוא יזנק לשמיים ויכניס את גופו לסל במקום הכדור, אך עד כמה שזכור לי, ב-NBA לא נותנים עבור זה שתי נקודות", הוא אומר בחיוך. את התשובה המקורית ביותר לשאלה שכל הליגה שואלת בימים אלו נותן פרנק ליידן, מאמן היוטה ג´אז: "קולט 45. אני מאמין שאקדח קולט ´45´ יעשה זאת. זאת הדרך היחידה!"

ג´ורדן הוא כה טוב, שאנשים מצפים ממנו ליותר ויותר. גדולתו וגאוניותו הן שהוא מצליח להעלות את רמת משחקו בכל פעם שרמת הצפייה ממנו עולה. במשחק שראיתי בדאלאס במארס – בו ניצחה דאלאס – הגארד שלה רולנדו בלקמן ששמר על ג´ורדן, קלע 9 מ- 27 (33 אחוז) ומסר 5 אסיסטים. הכותרת בעיתון למחרת זעקה: "בלקמן עשה זאת לג´ורדן". מה ששכחו להדגיש היה שמייקל קלע 15 מ-30 בדרך ל-35 נקודות, גנב שלושה כדורים ומסר ארבעה אסיסטים. הוא פשוט כה טוב, שממנו מצפים ל-50 נקודות בכל משחק, ואם אפשר, עם 20 ברגים באוויר.

ג´ורדן הוא לא סתם שחקן. הוא אמן, הוא בדרן, הוא יצרן. "כשאני עולה לאוויר, אני אף פעם לא יודע מה אני עומד לעשות. זה הכל אינסטינקט", אמר לנו במסיבת העיתונאים באול-סטאר האחרון. כמו מוצרט ובטהובן, המוסיקה שלו היא הרבה יותר מתווים. היא יצירה. כל מבצע, כל סל, נותנים לך הרגשה שאתה חוזה במשהו שלעולם לא יחזור עוד. כל התעופפות היא MOTION POETRY IN.

במילים אחרות, סל של בירד או מוזס מלון הם עבודה. סל של ג´ורדן הוא יצירה.

הפופולאריות העצומה לה זוכה ה-NBA כיום אינה שייכת לג´ורדן בלבד. אך הוא בלי ספק מהווה קטליזאטור ראשי וגורם מספר אחד בהפיכת הליגה מליגה נחותה לבייסבול, פוטבול והוקי, לליגה שוות כח. "הוא מוכר כרטיסים יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של המשחק", אומר עליו בלי להסתיר את שביעות רצונו, דייויד שטרן, הקומישינר של הליגה. מספר הצופים עלה בשיקגו מאז הגיע, ב-150 אחוז. במשחקי חוץ הוא ´מוכר´ את האולמות בפיניקס, אינדיאנה וקליבלנד – כולן קבוצות בינוניות ביותר. הוא אפילו גרם ל-OUT SELL באולמות של הנטס, הגולדן סטייט, וסקרמנטו – קבוצות ששכחו מזמן איך נראה מגרש מלא – בעוד שהסלטיקס והלייקרס הגדולות השאירו שם אלפי מקומות ריקים. ביל קרייפלד, מנהל יוטה ג´אז גילה, שכרטיסים למשחק הבית נגד שיקגו באפריל נמכרו שלושה חדשים לפני המשחק:" יכולנו למכור גם 50,000 אם היה מקום; ופה מדובר במייקל ג´ורדן, לא מייקל ג´קסון".

כמו כוכב פופ, הוא זקוק עתה לליווי משטרתי לכל מקום שהוא הולך. לחלק מהמקומות הוא נאלץ כבר להגיע כשהוא מחופש מהחשש שיזהו אותו ויתחילו לרדוף אחריו. הוא גם תורם ל- שבעה גופים פילנתרופיים, והוא אחד הגיבורים של המלחמה בהתנוונות שרירים. ג´ורדן הוא גם השחקן שב-´ליל כל הקדושים´ (חג ההלואין), בו כל ילדי האומה מתדפקים על כל דלת עם האיום "TREAT OR TRICK", משאיר פתק על דלתו: "היי, קידס. אני מצטער שאינני בבית. יצאנו למשחק חוץ. בואו מחר". ג´ורדן הוא היום הבן היקיר של האומה, ובעצם של העולם כולו. מסין ועד בריה"מ, מאיטליה ועד ישראל, מסטטוויל, אוהיו, ועד מטולה, ישראל, מייקל ´אייר ג´ורדן´ הוא היום כוכב הכוכבים.

אמש פורסמה בחירת ה- M.V.P של ה- NBA. כאמור, ג´ורדן נבחר ברוב קולות. אלמלא היה נבחר זו הייתה עלולה להיות השדידה הגדולה ביותר מאז שוד הרכבת באנגליה, הגזענות הגדולה בתבל. אך לא גזענות של לבנים נגד שחורים, אלא גזענות וקנאה של בני אנוש כלפי ייצור מעופף מפלנטה אחרת.

********

כל מה שניבאתי בשנות 1987 ו-1988 על מייקל ג´ורדן התגשם. כל הסופרלטיבים לא נשמעים מוגזמים היום כי מייקל היה בדיוק כיצד שתיארתי אותו. ואז הוא החל להפוך את יכולתו כגאון כדורסל למנצח. הוא לקח 3 אליפויות, אז לקח חופשה של שנה וחצי לנסות כוחו בבייסבול, וכשניכשל (לא ניכשל בבושה, אבל ניכשל בניסיונו להיות שחקן מין השורה ב-MLB (ליגת המייג´ורס, הפרמייר-ליג בבייסבול) חזר לכדורסל וניצח שוב 3 אליפויות כשהוא ה-MVP של כל אחת משש האליפויות. לא יהיה ג´ורדן אחר בימינו. כמו שיש משה רבנו אחד, ככה יש מייקל ג´ורדן אחד. גאון כדורסל שאין לו אח ורע, ושאני מאמין שגדולתו רק תתעצם עם השנים!

´

ג´ורדן הוא האגדה היחידה מתוך ה-50 שאני זקוק לשני מאמרים כדי להסבירה. בשבוע שעבר כתבתי את הפרויקט הראשון עליו, כשאני מתאר את שנותיו הראשונות בליגה. פרויקט שני זה מתאר את מייקל בשתי תקופות האליפות שלו, שעשו ממנו את השחקן הטוב עלי אדמות בעבר, הווה, ועתיד של 100 שנים לפחות.

=================================================
מייקל ג´ורדן – לא היה, אין, ולא יהיה שחקן כמוהו
=================================================

אם איזה שהוא ספורטאי (לא רק בכדורסל!) ירצה אי-פעם לטעון שהוא היה טוב כמו מייקל ג´ורדן, ושגם לו מגיעים שני מאמרים, הוא יצטרך – בין השאר – להיות 49 פעם תמונת השער של ספורטס אילוסטרייטד, עיריית עירו תניף דגל עם מספרו (במקרה זה "23") בראש בניין העירייה משך שבוע שלם, ומדינתו תרכיז על "יום "X" (כמו שהיה "יום מייקל ג´ורדן") בכל המדינה!

קבוצה שמעולם לא שיחק בה תעלה את גופייתו ("ג´ורדן, שיקגו בולס, 23") למרומי האולם (כפי שעשתה המיאמי היט ב-11 לאפריל, 2003) למזכרת עולמים: אף שחקן היט לא ילבש אף-פעם גופיה מספר "23". הוא יצטרך להיות מוזמן לפנטגון ל-"יום מייקל ג´ורדן", לצלצל את פעמון פתיחת הבורסה בוול-סטריט, להיבחר ע"י ESPN כ-"ספורטאי המאה" (ב-1998), ולהיות שם של 4 רחובות (כמו ארבעת "שדרת ג´ורדן" בשיקגו, ווילמינגטון, ברוקלין, וצ´אפל-היל).

הוא יצטרך להיות ה-MVP של שש אליפויות נבא, להיות "מלך הסלים" של הליגה 10 פעמים (מתוכן 7 עונות רצופות), לקלוע 33.4 נק´ בקריירה של פלייאוף, לקלוע 63 נק´ במשחק פלייאוף אחד, לקלוע 30.1 נק´ לקריירה, לקלוע 41.0 נק´ ממוצע בפלייאוף בעונת אליפות, ולסיים קריירה עם 5,987 נק´ בפלייאוף.

זה לא יקרה.


זה לא יקרה כי מייקל היה תופעת טבע שלא תחזור בקרוב בימינו. ישנם אנשים כאלה בעולם. כמו שלא יהיה שייקספיר אחר, לא יהיה מייקל אחר. כמו שהיה רק בטהובן אחד, יהיה רק מייקל אחד. כמו שאיינשטיין היה אחד בדורו, כך יהיה מייקל אחד בדורו, ואלה שחזו בו משחק, חייבים להודות לאלוהי הכדורסל שנתן לנו זכות זאת.

=================================================
מייקל ג´ורדן – השחקן המושלם
=================================================

אני מנסה לחשוב איזה מגרעות היו למייקל ג´ורדן במשחקו. ראיתיו בעשרות משחקים, והמגרעת – לא, זו לא מגרעת; זו היכולת היחידה שבה הוא לא מהטובים ביותר – היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא קליעה מרחוק. הכוונה כאן היא פגז מדאונטאון.

היה לו גוף מושלם לכדורסל. שרירים עם אולי 3% שומן. גובה (1.98 מ´) שאיתו יכול היה להסתדר בשמירה על גארדים ופורוורדים. מצד שני גבוה מדי עבור הגארדים האחרים, ומהיר וזריז מדי עבור הפורוורדים הגבוהים והכבדים. היה לו שריר GASTRONEMEOUS (שריר שוק) חזק מאד, אבל גם קצר מאד, ומאחר ושריר זה גורם לדחיפת כף הרגל מהרצפה, ככל שהשריר קצר יותר, הכיווץ מהיר יותר, והשקעת הכח מהירה יותר (השקעת כח מהירה היא "הספק" בפיזיקה; באנגלית "POWER"). במילים יותר פשוטות היה לו מבנה אנטומי אידיאלי לניתור.

הייתה לו גם כף יד עצומה בגודלה. כמעט גדולה כמו לד"ר ג´יי. לכן יכול היה הוא להחזיק בכדור בכף ידו בקלות, כאילו היה אשכולית, וכך יכול היה לשנות כוון עם כדור, יכול היה להטעות, ויכול היה להיכנס מימין או משמאל. הוא גם היה שרירי מאד וחזק לגובהו ומשקלו, ובעל כתפיים רחבות שאפשרו לו לעשות POST-UP תחת הסל. זרועותיו היו ארוכות מאד לאדם בגובהו. גם רגליו היו ארוכות מאד יחסית. זאת אומרת שבגובה של 1.98 מ´, אורך גפיו היה של שחקן הגבוה ממנו בעשרה סנטימטרים.

הוא גם היה בכושר גופני נפלא, והייתה לו יכולת לסבול כאב ולשחק אפילו פצוע (כמו במשחק 63 הנק´ נגד הסלטיקס בפלייאוף של המזרח כשהוא עדיין פצוע, וכמו במשחק הגמר נגד יוטה כשהוא סובל מהרעלת קיבה ויובש גופני!). הייתה לו אינטליגנציה כדורסלנית גבוהה ביותר. אבל יתרונו הגדול ביותר לעומת כולם היה רגש התחרות שבו, והרצון האובססיבי לנצח. לא משנה באיזה משחק ולא משנה באיזו רמה: מייקל תמיד רצה לנצח, וקיבל כל הפסד – אפילו בגולף – כפגיעה אישית. כח הרצון שלו היה חזק כל כך ששאר השחקנים איתו "נדבקו" מכח רצונו ומלחמתו על הפארקט, וניסו להילחם בדיוק כמוהו.

תכונה הכרחית בגדלות ספורטיבית היא מנהיגות. מייקל היה המנהיג הבלתי מעורער של חבריו בבולס בכל שנות הגדולה של הקבוצה. לא הייתה כלל שאלה מי המנהיג. הוא הנהיג גם בעצם משחקו וגם בכח רצונו שפשוט הדביק את כולם. השחקנים רצו להרגיש שמייקל בוטח בהם וסומך עליהם. במשחקם היה משהו שכאילו אמר, "אסור לי לאכזב את מייק!", וכשמייקל חיבק שחקן ואמר לו "!GREAT GAME" זה היה חשוב הרבה יותר מאשר אם הדבר היה נאמר ע"י המאמן. הוא היה כה עליון על כולם שלא הייתה כלל בעיה של קנאה. אתה לא "מקנא" בגאון. אתה רק אומר לעצמך "אם רק הייתי קצת כמוהו…".

הוא היה אחד המגינים הטובים בכדורסל אם לא הטוב שבהם. כשהוא החליט לשתק שחקן, השחקן היה גמור. היה לו מין אינסטינקט שכאילו אמר לו מאיזה צד רוצה יריבו להתפרץ, וכשהוא עשה זאת היריב ניתקל במין חומת סין שנקראת ג´ורדן. הוא היה גם ריבאונדר מצויין כששיחק תחת הסל. בהתקפה הוא היה כל יכול. כששיחק הייתה לך הרגשה שהוא יכול לפרוץ ולקלוע, או לעשות POST-UP ולקלוע, או פשוט לעלות לג´אמפ ולקלוע, מתי שהוא רצה. כמובן שזה לא היה כך, אך זאת ההרגשה שהייתה לך כשהוא שיחק והכדור היה בידיו.

=================================================
שלושת האגדות בתמונה אחת
=================================================

אחד מאוצרות הנוסטלגיה היקרים שברשותי היא תמונה שצילמתי באולימפיאדת ברצלונה, 1992. מייקל ג´ורדן עומד עם הכדור בידו. חיוך ממזרי על פניו. מולו דראזן פטרוביץ´ ז"ל – עכבר כדורסל אירופאי אופטימאלי עם נשמה של מין "פיסטול-פיט" פרוע, ומי שאמור לשמור עליו באותו רגע – שתוקע במייקל עיני נץ, כאומר, "אל תנסה אפילו לעבור אותי. אני אעצור אותך, ויהי מה". מימינו של מייקל, נמצא מג´יק ג´ונסון, על שפתיו סמלו המסחרי – חיוכו המלא והשופע – ובידו הוא כאילו מראה למייקל מאיזה צד עדיף לפרוץ. מאחור, ללא פוקוס, עומד נינוח לארי בירד, מנקה סוליית נעלו השמאלית, ומסתכל עם חיוך הקאונטרי הממזרי שלו כי הוא יודע מה עומד לקרות עוד רגע קט לדראזן המסכן, כי מי שמסוגל לשמור על מייקל, מסוגל גם לאכול ג´ילה עם קיסם.

אז למה מייקל מחייך עכשיו? כי הוא יודע שהוא עומד לחתוך בעוד רגע קט את ´פטרו´, ולפטרו לא תהיה תשובה, כפי שלשום שחקן כדורסל אחר אין, לא הייתה, ולא תהיה. ההמשך ידוע, אפילו שהוא כבר לא בתמונה: צעד ארוך, ניתור מדהים, הקרחת נוצצת בראש הפדחת של שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים והכוכב סביבו מסתובבת כל פלנטת הNBA כבר יותר מתריסר שנים, והכדור ´מוגש´ אל פי הטבעת כאילו הוא מאכיל תינוק. בתמונה אחת בודדה נקלטה העוצמה האדירה של ליגה שלא הייתה חזקה כמוה ואני בספק אם תהיה תקופת NBA אחרת שתידמה לה. פשוט, שחקנים כמייקל, מג´יק, ובירד נולדים אחד לדור. וכשכולם יהיו י-ח-ד על הפארקט באותו זמן – הוא רגע שנחרט לנצח.




ג´ורדן. דאבל-טים היה מעט מדי.


=================================================
מה כל כך מיוחד שבו?
=================================================

חזיתי בו "חי" באיזה 40 משחקים (נגד הניקס במשך עונה, בעשרה ´אול-סטארים´, ומשחקי פלייאוף, והכל בקרבה רבה בגלל מושב העיתונאי שהיה לי, לפעמים לא יותר מ-5 מטרים מספסל הבולס!) , ובטיווי בוודאי באיזה 200 משחקים ויותר. אני יודע שקשה להאמין, וחשבתי הרבה לפני המילים הבאות, והמסקנה פשוטה ביותר, אפילו שהיא נשמעת לא ריאלית: לא ראיתי אותו אף פעם במשחק חלש! הוא תמיד היה נפלא, ולפעמים רק טוב מאד, ולעתים רחוקות מאד בינוני. אבל "רע"? נבר! היש שחקן אחר באיזה שהוא ענף ספורט קבוצתי אחר שתוכל לומר משהו כזה עליו??

כמעט אף פעם – רגע, אולי אף פעם -לא שמעתי שהוא לא הכי טוב. אם תלך ברחוב ותעצור 10 אנשים בצורה שרירותית ותישאל אותם מי היה שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים, או שלא יהיה להם מושג על מה אתה מדבר, או שיענו "מייקל ג´ורדן". אותו דבר עם שחקני הנבא בהווה ובעבר: כולם כמעט ללא יוצא מין הכלל קיבלו (ומקבלים) אותו כנומרו אונו. בודדים ביותר מבין השחקנים ענו בעבר "ביל ראסל" או "וילט צ´מברליין", אך אני משוכנע שכוונתם לא הייתה ל-"שחקן הטוב ביותר", אלא משהו מסוג "את מי היית בוחר ראשון לקבוצתך" כשבודדים מאמינים שאולי יותר טוב שיהיה לך צ´מברליין, 2.17 מ´, מאשר ג´ורדן, ב-20 ס"מ נמוך יותר.

האם שמעתם דבר כזה על איזה שהוא שחקן כדורגל? פוטבול? בייסבול? רק על וויין גרצקי אומרים כמעט כולם "הכי טוב", אבל שליטתו הייתה רחוקה משליטתו של ג´ורדן. אפילו כשהיה חלש, איש לא יכול היה להיות טוב ממנו! בכל שנות כתיבתי מאז שגיליתי את ג´ורדן, הואשמתי שוב ושוב שאני מגזים בטיבו, שאני מין ´שפוט´ שלו, ושמאחר ועשיתי ממנו כזאת אגדה בכתיבתי, אין לי ברירה אלא להמשיך בכתיבתי האוהדת על אלוהים.

זה לא נכון. להיפך. לפעמים הייתי חייב לעצור את עצמי מהתלהבות יתר. אולי ההגנה הטובה ביותר שישנה לי היא סיפורי עם קובי בריאנט. משך שנים הייתה בי אנטיפטיה רצינית לגביו. לא אהבתי את התנהגותו, לא הערכתי את יהירותו, מקרה האונס לא עזר, ולא אהבתי את משחקו האינדיבידואלי. הייתי גם משוכנע שהוא למעשה "זרק" את שקיל או´ניל מהלייקרס. בשנתיים האחרונות דעתי עליו החלה להשתנות, והודיתי על כך בפה מלא. התחלתי גם להעריך את משחקו יותר ויותר, ואהבתי מאד כשהוא ביקש לא להשוותו למייקל "כי מייקל היה ויהיה רק אחד!" הדבר היחיד שלא אהבתי לשמוע – כי ידעתי שאין בזה כל אמת – היה שקובי הוא "מייקל שני". כפי ששיניתי דעתי על קובי, הייתי משנה את דעתי על מייקל אם היה לי צל של ספק שהוא הטוב ביותר שהיה, ושלא יהיה אחר כמוהו, לפחות בימי חיי.

היה לו הכל: גוף אידיאלי שאיפשר לו להתמודד עם ננסים וענקים. זוג ידיים ענקיות. רק ד"ר ג´יי היה יכול להחזיק כדור כמוהו, כאילו היה אשכולית בינונית. ניתור עצום. גמישות. כח. התמדה. מהירות. זריזות. קואורדינציה. רפלקסים. אינטליגנציה. אתלט נהדר (גולף ובייסבול – אמנם לא הצליח להגיע לרמת המייג´ורס, אבל הצליח לשחק "מינור" גם בגולף וגם בבייסבול – דבר שעשרות אלפים מנסים, ורק בודדים מצליחים), עם קילר אינסטינקט שאני, לפחות, לא ראיתי אצל אף שחקן או אתלט אחר. האובססיה לניצחון, השנאה להפסד, ההרגשה הדומיננטית שהוא הכי טוב, היו החמצן שזרם בעורקיו, ואם מישהו מעז לנסות לקחת ממנו את כתר הדומיננטיות, הוא נעשה נמר שוחר לטרף . קובי ניסה לקחת אותו ´אחד-על-אחד´ ולעבוד עליו באול-סטאר שהיה בניו-יורק. מייקל חייך ולקח את קובי לבי"ס כך ש- 3 דקות לא הצליח לגעת בכדור. מייקל סיים את הניסיון לקחת ממנו את הכתר בדאנק נהדר מהסרטים.

=================================================
המלך מת, יחי המלך?
לא. המלך חי וקיים. יחי המלך.
=================================================

המתארים לעצמכם מה זה לקחת חופשה של שנה וחצי אחרי 3 אליפויות, ואז לחזור מבוגר בשנה וחצי ולקחת עוד 3? ולא נגד איזה שחקנים מהפועל חולון. זה נגד השחקנים הטובים ביקום שמטרתם לחסל את שליטתו ולקחת את כתרו כשהם אומרים בשנאה וקנאה "הוא ניצח מספיק", והוא חוזר ועושה להם בי"ס. אם כבר לא בניתורים לשמיים אז בקליעה מאד משופרת מרחוק, ריבאונדים, שמירה, והוא שליט מחלט בדיוק כפי שהיה לפני שפרש, ולדעתי אפילו יותר.

כל כמה שנים מופיע שחקן שאחרי כמה משחקים של 40 נקודות אומרים עליו "ג´ורדן הבא". כך אמרו על פני הרדאוויי, אח"כ גראנט היל, והיום על קובי בריאנט ולברון ג´יימס. אחרי ניצחון מיאמי היט על דאלאס מאבריקס, אמרו זאת על דוויין ווייד. אני לא נביא וכמובן שאיני יודע אם אי-פעם יקום ג´ורדן אחר או לא. אבל בינתיים, אלא הן ´10 העובדות הגדולות´ שאף שחקן אחרי ג´ורדן לא הגיע אפילו קרוב למעמדו, ולדעתי ייקח זמן רב עד שיקרה דבר כזה שנית:


1. הוא לקח 6 אליפויות כשאף אחת לא נמשכה יותר מ-6 משחקים, עם ממוצע נקודות של 33.4 נק´ למשחק בכל משחקי שש האליפויות.
2. אחוז קליעות לקריירה עליון על כל אלה שניסו להשוות אליו. איש אפילו לא מתקרב.
3. ג´ורדן היה שחקן ההגנה הטוב אי-פעם מבין כל הגארדים. בואו אנסה להבהיר: אם ג´ורדן היה משחק נגד כל מי שניסו להשוות אליו ומחליט להגביל אותו ל-20 נקודות, הוא היה עושה זאת ללא כל קושי. הוא, מנגד, היה קולע נגדם כמה שרק שהיה מחליט.
4. ריבאונדים. ראה ´מספר 3´.
5. לג´ורדן היה הגוף העליון על כל האחרים בגובה ומשקל (רק לברון גבוה וכבד ממנו, אך לשניים צורת גוף שונה), ואחוז שומן קטן ביותר. רק ווייד מתקרב אליו בנקודה זאת, אבל נמוך ב-6 ס"מ מ´אלוהים´.
6. לאיש מה-ג´ורדנים הבאים לא היה ניתור כמו זה של ´אייר´. קובי ולברון קרובים, אך ג´ורדן מעופף עליון עליהם.
7. לאף גארד אחר לא הייתה כף יד גדולה כמו של ג´ורדן. רק ד"ר ג´יי היה מסוגל להחזיק בכדור כאשכולית, כמו ג´ורדן.
8. ג´ורדן היה מקובל על חברי קבוצתו יותר מכולם. רק לווייד יש סיכוי להתקרב לג´ורדן בקטגוריה זאת. חברי קבוצתו לא רק שקיבלו אותו כחבר/מנהיג, אלא אפילו ביקשו שינהיגם ביד רמה יותר.
9. לג´ורדן היה כושר גופני עליון, ויכולת לשחק פצוע ועם כאב יותר מכולם.
10. והחשוב ביותר: ג´ורדן היה מנהיג אופטימאלי וללא עוררין, שמלבד מג´יק ולארי בירד לא היה כמוהו.

=================================================
קצת היסטוריה
=================================================

מייקל ג´ורדן נולד בברוקלין, ניו-יורק, הילד הרביעי במשפחה. הוריו החליטו לעבור לוילמינגטון, צפון קרולינה. מייקל הצטיין בבית הספר הטרום-תיכוני בבייסבול, וזכה בפרס ´בייב רות´ הניתן לשחקן המצטיין בקבוצתו שזכתה באליפות המדינה. בתיכון התחיל לצמוח והחליט לנסות כדורסל. המאמן קבע את מקומו בקבוצת המילואים כשהוא בכתה ט´ ("אתה לא מספיק טוב לשחק עם הקבוצה הראשונה"), ובעונתו הראשונה ה-1.81 מ´ קלע 25 נק´ למשחק בקבוצת המילואים בתיכון.

מייקל בילה את הקיץ במחנות כדורסל ומשחקי אחד על אחד עם אחיו המבוגר לארי, שהחליט שהדרך היחידה ללמד את אחיו כדורסל היא להחזיקו, להכותו, ולעשות ממנו ´גבר´ כדברו. מייקל חזר לכתה י´ 1.90 מ´ ומיד הפך לקולע הראשי בקבוצת הוורסיטי (הקבוצה הראשונה) עם ממוצעים בסביבות ה-20 נק´ בי"א (בה הגיע לגובהו האופטימאלי, 1.98 מ´) וי"ב.

מלגה לאוניברסיטת צפון-קרולינה; מקום בחמישייה הראשונה. בשנתו השנייה הפך לאחד השחקנים הטובים, אבל את תהילתו רכש בסל הניצחון נגד ג´ורג´טאון בגמר אליפות המכללות. מיד אח"כ הצהיר שברצונו לשחק בנבא. הוא ניבחר שלישי בדראפט של 1984 ע"י הבולס, אחרי חאכים אולג´ואן (יוסטון רוקטס) וסם בואי (בלייזרס), פאשלה שבפורטלנד עדיין מתאבלים עליה.

הוא סיים את עונתו הראשונה (/51984) כאחד ממובילי הנקודות בליגה (28.2), ותואר ´הרוקי המצטיין´, וכן ניבחר לאול-סטאר הראשון שלו מתוך התשעה ס"ה. את עונת 1986/7 סיים עם 3,000 נק´, כשרק וילט צ´מברליין הצליח לעשות זאת לפניו.

הוא הוביל את הליגה בקליעות משך 7 שנים רצופות (1987-1993) ובכך השווה את שיאו של צ´מברליין. ממוצעו ב-7 שנים אלו היה 30 נק´ למשחק. אח"כ היה "מלך הסלים" 3 פעמים נוספות. משך השנים בבולס הוא קבע שיאי ליגה בנקודות במשחק פלייאוף (63 נק´, במשחק שאחריו כינה אותו לארי בירד ´אלוהים´). גם ממוצעו לכל סידרת הפלייאוף בעונת 1993 של 41.0 נק´ למשחק הוא שיא ליגה.

ג´ורדן הוביל את הבולס לאליפות ראשונה ב-1991, ואח"כ 1992 ו-1993. בנוסף ל-3 פרסי "השחקן המצטיין של הליגה" ב-1988, 1991, 1992, הוא זכה פעמיים בתואר ´השחקן המצטיין´ באול-סטאר של 1988 ו-1996, וכמו כן הוא זכה בשיא שלוש בחירות רצופות לתואר ´השחקן המצטיין´ בשלוש אליפויות רצופות (1991, 1992, 1993). אח"כ זכה בעוד שלושה תארי "השחקן המצטיין של האליפות" כשחזר מהפרישה. ז"א שהוא זכה בתואר "השחקן המצטיין של הפלייאוף" בכל אחת משש שנות האליפות. גם זה שיא שלעולם לא יישבר.

ב-1992 הוא פתח בחמישייה של ´נבחרת החלומות´ שזכתה בזהב באולימפיאדת ברצלונה, וזאת הייתה הכתרתו כאתלט המוכר ביותר בעולם, האהוב ביותר, והטוב ביותר.

בטענה שהוא איבד מוטיבציה ואין לו יותר אתגרים לכבוש. הוא פרש מהליגה ב-/4 1993 לנסות כוחו בבייסבול מקצועני. הוא חתם על חוזה עם הווייט-סוקס משיקגו ששיבצו אותו בקבוצת בירמינגהאם ברונס מליגת ה-א.א המקומית שהיא ליגת מילואים ב´, דרגה מתחת ליגת ה-א.א.א, שהיא מילואים א´. בברונס הוא חבט 0.22 – אחוז מתחת לבינוני נגד פיצ´רים מדרגה ב´. בכ"ז הווייט-סוקס העבירה אותו בסוף העונה לסקוטסדייל סקורפיונס מליגת ה-א.א הארצית ושם הוא חבט 0.26. בינוני.

היה זה טד ויליאמס – אחד החובטים הגדולים בכל הזמנים – שאמר "כשמייקל יראה כדור בייסבול קטן עף אליו בסיבוב במהירות 160 קמ"ש, דאנק עם בורג וחצי ייראה לו כמשחק ילדים". אבל מייקל לא היה מקרה אבוד. הוא חבט 5 הום-ראנס וגנב 21 בסיסים – ממוצעים לא רעים כלל – והווייט-סוקס לא איבדה תקווה. כמובן שהעובדה שמייקל, בעצם הופעתו, יביא עוד 20,000 צופים לאצטדיון, לא הפריעה. ההחלטה הייתה שבעונה הבאה יתחיל עם נשוויל סאונדס מה-א.א.א במטרה שאחרי כמה שבועות הוא ינוסה ב-"ווייט-סוקס" מהמייג´ור-ליג עצמה.

אבל כמה שיחות עם מוחות בייסבול אובייקטיביים עזרו לו בהחלטה לזנוח את חלומו לשחק כמקצועני בליגת המייג´ורס של הבייסבול. אתה לא יכול לשחק בייסבול בתיכון, ואז להיעלם מהמשחק ל-15 שנים, ולחזור כמקצועני בבייסבול, שהחבטה בכדור בו נחשבת ע"י רבים לאחד מביצועי הספורט הקשים ביותר. הוא הבין שאם הווייט-סוקס יעלו אותו לדרגה הגבוהה ביותר, יהיה זה תעלול פרסומי ושיווקי, ולא החלטה אובייקטיבית/ספורטיבית. הוא החליט לשים קץ לניסיון שאף פעם, אגב, לא התחרט שעשה: "לנסוע באוטובוס עם 20 צעירים החולמים על קריירה בבייסבול, ועם 10 וותיקים המנסים לחזור ולחלוב עוד עונה מגופם הכואב, היה ניסיון אדיר. הייתי אחד מהם. ישנו במוטלים של 22 דולר ללילה. אכלנו ב-´פיצה-האט´. הרגשתי שאני קווין קוסטנר בסרט ´בול דוראם´".

הוא חזר לבולס לקראת סוף עונת 1994-1995. בעונה הבאה הוא חזר לשלוט בנבא שלטון ללא מיצרים עם ממוצע של 30.4 (´מלך הסלים´), תואר ´השחקן המצטיין´, והמנהיג של הבולס שהפכה לקבוצה הראשונה בהיסטוריה לנצח 70 משחקים בעונה, וכמובן עוד תואר אלופה, כשהוא ניבחר ל-´שחקן המצטיין של הפלייאוף´, הראשון אי-פעם לזכות בתואר 4 פעמים.

מייקל המשיך לשלוט בליגה כאילו היא מגרש המשחקים הפרטי שלו בשנתיים הבאות. הבולס סיימה ב- 69-13 נהדר כשמייקל מוביל אותם בכל, וכן את כל הליגה עם ´מלך סלים´ נוסף (29.6), ´השחקן המצטיין משך העונה´, ו-´השחקן המצטיין בפלייאוף´, בפעם החמישית כשהוא מוביל את הבולס לניצחון נגד יוטה.

משחקו התחיל להשתנות: הוא הבין שברכיו מזדקנות והוא לא יכול לקפוץ לתקרת האולם יותר, אז הוא שינה את משחקו לפוסט-אפ, קליעות מחצי מרחק, וקליעות מה-3. הייתה זו מטמורפוזה מהממת שרק ג´ורדן היה מסוגל לעשותה.

בעונת 1997-1998 הוא שוב הוביל את הליגה בנקודות (28.7 ממוצע), שוב זכה בתואר ´השחקן המצטיין´ (פעם עשירית), וכמובן בתואר ´השחקן המצטיין של הפלייאוף´ פעם שישית, כשהוא קולע את סל הניצחון במשחק השביעי נגד יוטה, סובל מהתכווצויות בטן, כשנשארו רק 5.2 טיקים בשעון. מה הייתה התוצאה לפני הקליעה האחרונה? 85-86 – יוטה. מי שמר עליו עם שלושה שחקנים שקפצו עם ידיים על פניו? יוטה. מי ניצח שוב בשניית האמת? מייקל ג´ורדן.

המאמן פיל ג´קסון החליט לקחת חופשה מאימון, ומייקל ניכנס לפנסיה שנייה, באומרו שהוא זקן מדי להתרגל למאמן חדש. זו צריכה הייתה להיות פרישתו הסופית.

אבל בעונת 1999-2000 הוא חזר כבעל חלקי של הוושינגטון ויזארדס. כמה חודשים אח"כ, כשהוא מתוסכל מהפסדי הקבוצה ומאולם חצי ריק הוא חזר שוב כשחקן וקלע 23 נק´ בעונת 2001-2002 כשהוא מוביל את הויזארדס עד מעיין הפלייאוף, אך טיפונת קצר מלשתות את המים. הוא חזר לשחק עונה שלמה ב- 2002-2003 כשהוא משחק את כל 82 המשחקים, קולע 20 נק´ בממוצע, ועובר את צ´מברליין כקלעי שלישי בכל הזמנים עם 32,292 נק´ לקריירה.

הוא החליט לפרוש סופית כשהוויזארדס שוב החמיצו את הפלייאוף. הוא סיים את הקריירה כמוביל ממוצע הנקודות לעונה אי-פעם עם 30.1 נק´ למשחק, ועם שיא של 10 פרסי "השחקן המצטיין". בימים טרופים אלה הוא ממשיך את קריירת השיווק הענקית שלו עם ´נייקי´ , משחק גולף כל יום ("המשחק המתסכל ביותר מכולם", הוא אומר), מבלה הרבה עם ילדיו, ומנהל את עסקיו חובקי העולם.

=================================================
הקסם שבמשחקו
=================================================


מלבד ג´ורג´ מייקאן ראיתי את כל הגדולים משנת 1961. הראשון שעשה דברים מעולם אחר היה בוב קוזי. אחריו מיד חשבתי שביל ראסל הוא הטוב ביותר ושלא יהיה שני לו. ואז וילט צ´מברליין. ואז אלג´ין ביילור. ואז אוסקאר רובינסון. ג´רי ווסט הוא הקלע הטוב ביותר שאי-פעם היה תוך תנועה, אבל משחקו היה די מצופה, ללא קסם מיוחד במשחקו. רק יעילות וסלים, וביומכניקה מושלמת, שהנבא החליטה לעשות את הלוגו שלה מצילו המכדרר כדור.

עד שבא מייקל ג´ורדן לנבא. הוא היה השחקן המושלם הראשון, ובנוסף לכל היתרונות, הוא היה שחקן שכמעט ולא ניפצע, וכשהוא נפצע, כושר ההתגברות שלו על הפציעה מדהים ממש.

משחקו היה משחק חזק ביותר, אך משחק בעל חן, מיסטיקה, ואימפרוביזציה שרק הלך והשתפר ככל שהעונה התקרבה לסיומה, ויכולתו הגיעה תמיד לשיאה בפלייאוף, ברגעי האמת. משחקו שטף, קלח, עם משחק קבוצתו, כי הוא היה הספן המשיט את הסירה. משחק בכח וצמיגות, ומתאמץ רק כמה שצריך כדי לנצח. תמיד ידע לכוון ולשנות ולהתאים את משחקו בהתאם למה שקורה במגרש. אם קבוצתו הייתה זקוקה לפריצות, הוא פרץ. כשחש ששלשה היא הדבר הפסיכולוגי הנחוץ באותו רגע, הוא זרק, וקלע את השלשה כמו הטובים שביניהם.

הוא בעל כבוד עצמי וגאווה של שחקן כדורסל שאין לה אח ורע. הוא משחק תמיד עבור ניצחון, אפילו אם הוא משחק ס-ו-ס, גולף, או בייסבול. היה לו גוף מושלם לשחק ארבעה תפקידים על המגרש, ובכל משחק זה בדיוק מה שעשה: פעם שוטינג גארד. פעם פוינט גארד. פעם סמול-פורוורד, ולעתים אפילו פאוור פורוורד. הוא שחקן ´הפקה-פקה´ (שחקן עם פה) הטוב שהיה, יחד עם לארי בירד. הוא פעם לחש בחימום הקליעות לפט ריילי, כשג´ון סטארקס שומע, "היי, פט, אולי תשים עלי הערב שומר אחר? בא לי להתאמץ קצת הערב". סטארקס היה גמור: קלע 4 מ-16 ולא היה מסוגל להתרכז כל המשחק.

למרות שלעתים ניראה הוא כשחקן אינדיבידואלי, אפילו כששיחק כך היה עושה זאת בתוך מסגרת קבוצתית. אולי המשפט הקודם נשמע כפרדוקס, אך עם מייקל זה היה בדיוק כך. כשווילט צ´מברליין לא היה משתף את חבריו, הוא היה משחק עבור עצמו ועבור הסטטיסטיקה. כשמייקל שיחק כאילו לבדו, חברי קבוצתו היו שותפים מלאים למשחקו; פרטנרים למשחקו האינדיבידואלי.



HOUSTON. WE HAVE A PROBLEM


=================================================
הרגעים והמשחקים הגדולים של אלוהים
=================================================

בקריירה של מייקל ג´ורדן היו רגעים ומשחקים מיוחדים שנכנסו להיסטוריה. ללא סדר מסוים והגיוני, אני ניזכר…

********

משחק פלייאוף שני נגד הלייקרס, 1991:

הבולס בסדרת הגמר הראשונה שלהם. במשחק הראשון הלייקרס הפתיעה אותם בניצחון בשיקגו סטדיום, וכולם מדברים על SWEEP. ג´ורדן מלא חימה. הוא מבקש מפיל ג´קסון שייתן לו לשחק פוינט-גארד. הוא קלע 15 מ-18 מהשדה עם 14 אסיסטים, והשווה כמעט במו ידיו את המשחקים ל-1-1. מבצע אחד שלא אשכח היה כשעלה ללייאפ בימין. סם פרקינס ואייסי גרין מנתרים לחסמו. באוויר הוא עושה "DOUBLE CLUTCH", מעביר כדור ליד שמאל, ללייאפ קליל.

********

משחק פלייאוף רביעי נגד פיניקס, 1993:

הסאנס ניצחו בשלוש הארכות במשחק השלישי, ומייקל החליט שעליו לתת הצגה שתשכיח את ההפסד. הוא השחיל מעל קווין ג´ונסון, מתחת ומצד דן מארלי, וסיים ערב לדורות עם 56 נק´, שני רק לאלג´ין ביילור בסדרת גמר (ג´ורדן קלע 63 נגד הסלטיקס בפלייאוף, אך לא בגמר). הבולס היו זקוקים לכל אחת מה-56, כולל השלשה שלו עם 15 טיקים שהביאה ניצחון. צ´ארלס בארקלי כיסה עיניו כלא מאמין. חמישה ימים אח"כ הייתה למייקל אליפות שלישית.


********

משחק גמר פלייאוף ששי נגד יוטה, 1998:

כשנשמע הצפצוף להתחלת המשחק, מייקל לא ידע שיהיה זה משחקו האחרון במדי הבולס. הבולס הובילה 3-2 במשחקים, אבל השניים האחרונים הם בדלתא סנטר. מייקל גנב כדור מקרל מלון, וקלע את נקודותיו ה-44 וה- 45 בג´אמפ מעל ביירון ראסל לאליפות שישית. בסוף המשחק אמר פיל ג´קסון: "הוא פשוט לא ייתן לנו להפסיד. הוא השחקן הטוב ביותר ששיחק אי-פעם ואני לא מאמין שיהיה שני לו בימי חיי".

********

משחק עונה רגיל נגד הניקס, 1995:

היה זה ס"ה משחקו הרביעי אחרי שחזר מפרישה של שנה וחצי, אך הוא נתן את הצגתו הרגילה במדיסון סקוור גארדן – "האולם שאני אוהב מכולם" – לפי דבריו. כל הקהל הקשה של ניו-יורק עמד ומחא כפיים למייקל שקלע 55 נקודות כאילו שלא פרש לשנייה. אך אף סל לא היה נפלא כל כך כמו האסיסט לביל וונינגטון בחמש השניות האחרונות כשהוא מכדרר מימין ומטעה שלושה שומרים שידעו שהוא זורק לסל, ובמקום זה מסר לשחקן החלש ביותר של הבולס, שבדאנק ניצח את המשחק. מה שעשה ניצחון זה אפילו יותר מתוק לג´ורדן (שרק שלושה שבועות לפני עוד שיחק בייסבול מקצועני) הייתה העובדה שהוא נישמר ע"י ג´ון סטארקס שלפני המשחק אמר לעיתונאים ש-"הערב אני מחזיק את מייקל ´הגדול´ על פחות מ-20".

*********

משחק חמישי בגמר הפלייאוף נגד יוטה, 1997:

לילה לפני המשחק אכל מייקל את מאכלו האהוב, דג ´קטפיש´, וחטף הרעלת קיבה רצינית. כשהתחיל המשחק הוא בקושי עמד על רגליו. הוא היה "מיובש" לחלוטין (DEHYDRATED) וראשו הסתובב. אז מה קרה? הוא שיחק 44 דקות, קלע 39 נקודות, כולל השלשה הידועה שניצחה את המשחק עם הבאזר. אחרי המשחק אמר סקוטי פיפן: "אני מכיר את מייקל כמו אח. הוא אף פעם לא היה חולה כל כך. הוא בקושי עמד על רגליו. אני לא מסוגל להבין כיצד יכול היה לשחק ככה! הוא לא רק השחקן הכי טוב בעולם הוא גם המנהיג הגדול מכולם".

********

משחק האול-סטאר בשיקגו, 1988:

ג´ורדן נמצא רק שנה שלישית בליגה. לעולם לא נדע אם השמועה והרכילות נכונים, אך הרינונים היו שהכוכבים הגדולים של אז – אייזיה תומאס, ד"ר ג´יי, לארי בירד, ואפילו מג´יק ג´ונסון מהקבוצה הנגדית, עשו יד אחת להפריע לג´ורדן לככב במשחק. כיצד? ע"י מניעת מסירות אליו, ודאבל-טים מקבוצת המערב שמג´יק היה מנהיגה. הוא הוביל אז את הליגה עם 35 נק´ ממוצע (ובסוף העונה – MVP), והם החליטו שהוא עדיין לא שילם את שכר הלימוד להפוך להיות כוכב הליגה. ובכן, הוא קלע ברבע האחרון 16 נק´ בדרך ל-40 בהצגה של 17 מ-23. בסוף המשחק ניגש אליו לארי בירד ונתן לו חיבוק עז שכאילו אמר: "זהו. ניסינו לעצור אותך קצת אך כנראה שזה בלתי אפשרי. אתה הכוכב החדש של הליגה".

*********

משחק שני נגד הסלטיקס בסדרת 1986:

שבר ברגל בתחילת העונה צמצם את מספר משחקיו ל-18. לא היה ירוק אחד שלא ניסה לעצרו. הסלטיקס עשו עליו דאבל וטריפל טים ומאומה לא עזר. הבולס הפסידו 135-131 בהארכה כפולה כשהוא קובע שיא פלייאוף שעדיין עומד – 63 נקודות. "הרבה פעמים אתה אומר, ´תן לג´ורדן לקלוע את נקודותיו אבל אנחנו נמנע מהאחרים לקלוע´", אמר מאמן הסלטיקס קייסי ג´ונס. "אבל לא הפעם. הפעם אמרנו ´בואו נעצור אותו´, ולא יכולנו. אם הוא אמר במשחקו "חכו לעתיד´ אז העתיד מפחיד". לארי בירד אמר אחרי המשחק שהוא "שיחק נגד אלוהים שהתחפש למייקל ג´ורדן".

**********

משחק ראשון נגד הטריילבלייזרס, 1992:

זה היה משחק ראשון אחרי שהניקס הוציאו לבולס את המיץ ב-7 משחקים. הם הגיעו עייפים ורצוצים אחרי טיסת לילה למערב. ג´ורדן ענה בשיא של שש שלשות בחצי הראשון. אחרי השלשה השישית הוא פנה לעבר מג´יק שהיה איש הטיווי של המשחק והרים את כתפיו וזרועותיו בתנועה שאמרה "אפילו לי אין מושג מה קורה כאן". הבולס ניצחו את המשחק ב-33 נק´ הפרש, ואת הסדרה ב-6 משחקים כשמייקל קולע בממוצע 35.8 נק´ נגד קלייד דרקסלר שאמר כשניגמר: "חשבתי שלמייקל יש  MOVES200. טעיתי. יש לו 300".

*********

המשחק הרביעי בין וושינגטון ויזארדס והנטס, 2002:

הנטס ניצחה את שלושת הראשונים, והויזארדס רצו לתת – לפחות – איזו שהיא הצהרה שהם לא בפלייאוף בגלל איזה פוקס. מייקל חגג את יום הולדתו ה-40 שבועיים לפני, והייתה לו מוטיבציה להראות שהגיל הוא רק מספר. אז בגיל 40 הוא קלע במשחק פלייאוף 43 נק´ ב-43 דקות משחק, עוד שיא שלו בכך שהפך לבן ה-40 הראשון לקלוע לפחות 40 במשחק פלייאוף. בסוף אמר: "אני אולי בן 40 אבל אני לא מרגיש בן 40. אולי הגוף מרגיש בן 40 אך הנפש מרגישה כאילו היא בת 20".

*********

משחק 5 בסיבוב ראשון נגד קליבלנד, 1989:

מייקל כבר קלע 40. הקהל של קליבלנד לא מפסיק להעליב אותו, לקלל אותו, ולקרוא לו בשמות שאני לא מוכן לכתוב אותם כאן. שתי הקבוצות החליפו הובלה 9 פעמים ב-3 הדקות האחרונות. מייקל קולע שוב לנקודותיו ה-41 ו-42. אוהלו קובר סל והקאבס מובילה ב-1, שלוש שניות לסיום. טיים. כדור אחרון של הבולס מצד המגרש של הקאבס. משום מה קרייג אוהלו ולני וילקינס היו בטוחים שהכדור האחרון נישלח להוראס גראנט או בראד סלרס תחת הסל, אך הוא נישלח למייקל אחרי קו הפאול. הוא מנתר לג´אמפ. השומר מנתר לעצרו. מייקל מבצע את ה-DOUBLE-PUMP הידוע ב-HANG-TIME שעד היום מדברים עליו, וקובר סל מדהים לניצחון הידוע כ-"THE SHOT".

**********

משחק 4 נגד ההיט, גמר אליפות המזרח, 1997:

הבולס כבר הובילה 3-0 כשהגיעה לאולם של מיאמי למשחק רביעי. מייקל ג´ורדן שיחק גולף יום לפני, כשהוא ניצלה בשמש של פלורידה משך 8 שעות. הוא החמיץ את 15 זריקותיו הראשונות, והיה 1 מ-22 כשהתחיל הרבע הרביעי. אבל ברבע האחרון הוא המשיך לזרוק, והכדורים החלו להיכנס. הוא סיים עם 20 נק´ ברבע האחרון וכמעט גונב ניצחון. המדיה עלתה עליו למחרת המשחק על שהעז לשחק גולף יום לפני משחק פלייאוף. אבל סטיב קאר אמר: "הרבע האחרון מראה את הביטחון ואפילו הארוגנטיות של ג´ורדן. הרבע האחרון מגדיר את אופיו כשחקן יותר מכל. הוא יכול להחמיץ 100 זריקות רצופות, ועדיין לא לאבד את בטחונו שהוא הטוב ביותר".

*********

משחק אחרון במדיסון סקוור גארדן, 8 למרץ, 1998:

מייקל ידע שזהו משחקו האחרון באולם שכה אהב. להערכה ונוסטלגיה, הוא לבש את הסניקרס "אייר ג´ורדן" משנת 1984 שהיו בצבע לבן עם קו חיצוני אדום, וסולייה קשה, והן היו בשני מספרים קטנים עליו. הוא קלע 42 נק´, ועשה את כל ההתעופפויות והדאנקים של שנתו הראשונה בליגה. בזאת אמר "תודה" לקהל של ניו-יורק שהוא כה אהב!

**********

משחק גמר המכללות צפון-קרולינה נגד ג´ורג´טאון, 1982:

במשחק זה התחילה האגדה של ´אייר´ ג´ורדן. בקבוצה עם ´אול-אמריקן´ס´ ג´יימס וורת´י וסם פרקינס, ג´ורדן כפרשמן היה מין AFTERTHOUGHT. איש מ-60,000 הצופים בניו-אורלינס לא ידע מי הוא, לא שמע את שמו לפני כן, ולא ציפה שהוא ייקח את הזריקה האחרונה לפני הבאזר כשג´ורג´טאון מובילה בנקודה נגד צפון-קרולינה. עד היום שואלים מדוע שרטט המאמן דין סמית´ תרגיל בו ג´ורדן לוקח בסיום התרגיל את הזריקה מהצד. מי יודע? אולי השועל הזקן ידע כבר אז משהו שאף אחד לא ידע – שיש לו את השחקן שיהפוך לטוב ביותר בתולדות הכדורסל. פטריק יואינג סתם את כל אזור הצבע באמצע. להיכנס לשם היה כמו להיכנס עם הראש אל תוך חומת סין. התרגיל קרא לג´ורדן לשחרר ג´אמפ מהצד שניכנס בסוויש גדול והחל את הקריירה של שחקן הקלאץ´ הגדול בהיסטוריה. בזריקה אחת הפך ג´ורדן משחקן שסמית כמעט "חתך" מהקבוצה לשחקן שתמונתו מפארת את שער ´ספורטס-אילוסטרייטד´, הראשונה מ-49 תמונות שער של ג´ורדן שיפארו את המגזין היקרתי – יותר מכל ספורטאי אחר בעולם בכל מקצועות הספורט!