המארלינס, תחילה פלורידה (1993-2011) ולאחר כמה שנים מיאמי, היא קבוצה יוצאת דופן. יש קבוצות חזקות, יש קבוצות חלשות, המאלינס גרועים – לוקחים אליפות ושוב הופכים גרועים. סוג של שיטה כזו. המועדון הראשון בפלורידה (הרייז הוקמו חמש שנים מאוחר יותר) הוקם ב-1993, כשכמו כל קבוצה חדשה, זה החל בדשדוש.

אך המגמה היתה ברורה. לאחר עונה קטסטרופלית של 98:64, אחוזי ההצלחה הלכו ועלו מ-39.5 בעונה הראשונה, ל-44.3 (בעונת 1994 המקוצרת), 41.3 ב-1995 ו-49.3 ב-1996, עדיין ללא מאזן חיובי. או אז הגיע חורף 1996/97, חורף שכל אוהד מארלין זוכר, כמו גם את זה שאחריו…

חובט בונה

שלא כמו תהליך הפירוק, אליו נגיע בהמשך, הבניה של אלופת 1997 נעשתה לאט לאט. החוליות הראשונות הגיעו כבר בעונת הבכורה – גארי שפילד, אאוטפילדר סלאגר מפחיד בן 24, שהעיף 54 הום ראנס בשתי העונות הקודמות ביחד, וג'ף קוניין, אאוטפילדר / אינפילדר בן 27. השניים היו הבסיס ההתקפי, כשהקלוזר רוב נן, שהגיע ביולי, ייצר שקט באינינג התשיעי.

לאחר שתי עונות עם רכש שקט, עונת 1996 סימנה את תחילת השינוי האמיתי: שחקן הבסיס השני  לואיס קאסטיו והשורט סטופ אדגר רנטריה הצטרפו לקוניין ושפילד, ולסנטר פילד הגיע דיוון ווייט, עם שבע כפפות זהב בכיס, חמש מהן בחמש העונות האחרונות. בעמדת ה-סט אפ ג'יי פאוול חיזק את רוב נן, ושלושה סטארטרים מעולים הגיעו: קווין בראון ואל לייטר הוותיקים (31 ו-30 בהתאמה)  וליוואן הרננדס המבטיח (21). ופתאום יש קבוצה, שסיימה את העונה עם 82:80 סביר בהחלט.

1997 – היר ווי קאם

בפגרה הבאה התמונה הושלמה. ראשית – הוחלף המנג'ר, והגיע ג'ים ליילנד, שזכה בתואר מנג'ר העונה פעמיים בשבע השנים האחרונות במדי הפיירטס. בובי בונילה הגיעה לבסיס השלישי, מוייזיס אלו, כנראה החוליה החשובה מכולן, השלים את ווייט ושפילד באאוטפילד, ואלכס פרננדס ייצר רוטיישן מרשים.

ב-15 באפריל תפסו המארלינס את המקום השני בטבלה, ולמעט יום אחד, בו הם ירדו לשלישי, זו היתה המשבצת שלהם לאורך כל העונה. ההפרש מאטלנטה שתפסה את המקום הראשון צומצם ל-2.5 משחקים בתחילת ספטמבר, אך שישה הפסדים בשבעה משחקים פתחו מהברייבס פער של 6.5 משחקים, ופלורידה עלתה לפלייאוף מעמדת הוויילד קארד, כשהיא מסיימת את העונה מרחק תשעה משחקים מאטלנטה.

אלו והצליחו

מוייזיס אלו הוביל את התקפת המארלינס באותה העונה, עם 23 הום ראנס, כששפילד (אין פיצ'ר שלא פחד כשהוא עמד לחבוט) מעט מאחוריו עם 21. בובי בונילה חבט 297. והביא הביתה 96 רצים, ורנטריה (32 בסיסים גנובים) וקסטיליו (16) היו אמונים על המהירות. תוסיפו לזה 17 הום ראנס מכיוונו של קוניין, ועוד 19 מהתופס צ'ארלס ג'ונסון, שהגיע כרוקי ב-1994, ותקבלו התקפה מאוזנת מאוד.

בגזרת הפיצ'ינג, פרננדס הוביל את פלורידה עם 17 ניצחונות, בראון הרשים עם ERA של 2.69, לייטר בעיקר נתן ניסיון, וליוואן הרננדס הצעיר התחיל להראות שיש על מי לסמוך, עם תשעה ניצחונות ו-ERA של 3.18.

היסטוריה בפלורידה

התחנה הראשונה באוקטובר – הסן פרנסיסקו ג'איינטס של בארי בונדס, משחק ראשון של המארלינס בפלייאוף אי פעם! 42,167 צופים הגיעו ל-Pro Player Stadium שבלב מיאמי, כשסינגל של אדגר רנטריה ניצח את המשחק ב-Walk Off וקבע 0:1 פלורידה בסדרת הטוב מ-5. איזו פתיחה…

זו דרמה? חכו לגיים 2. פחות או יותר אותה כמות צופים (41,283), אך משחק שונה בתכלית. השתיים החליפו יתרונות לאורך ארבעת האינינגים הראשונים, שהסתיימו ב-4:5 למארלינס. בתשיעי העליון השווה, מי אם לא: בונדס, בארי בונדס, כשהביא הביתה את דריל המילטון – 6:6. אך מי אם לא מוייזיס שלנו, עם סינגל משלו בתחתון, שלח את שפילד ל-הום פלייט ואת פלורידה לסן פרנסיסקו ביתרון 0:2, לאחר שני ניצחונות Walk Off. וואו.

מי יהיו היפים ומי האמיצים?

המשחק השלישי, דווקא הוא, בקליפורניה, היה קל יותר, כשהמארלינס מטיילים ל-2:6 קליל, בזכות משחק מצוין של אלכס פרננדס והום ראן של דיוון ווייט – הלאה לסדרת הגמר, שם חיכתה אטלנטה, הקבוצה הדומיננטית ביותר בנשיונל ליג של אותן השנים, שכזכור, סיימה ביתרון של תשעה משחקים על פני המארלינס.

את קווין בראון כל זה לא עניין, כשהוא הוביל את פלורידה ל-3:5 במשחק הראשון, בג'ורג'יה. במשחק השני צ'יפר ג'ונס וטום גלאווין היו גדולים על המארלינס, שהובסו 7:1, והסדרה עברה דרומה במצב של 1:1. ליוואן הרננדס ושפילד דאגו לשמור על הביתיות, כשהמארלינס ניצחו 2:5 את גיים 3 ועלו ל-1:2, אך אל לייטר לא הצליח לעצור את האמיצים, שטיילו ל-0:4 במשחק הרביעי ואיזנו ל-2:2.

המשחק החמישי היה קונצרט של הרננדס, עם ניצחון שני בסדרה, הפעם 1:2, על הראש של גרג מדוקס האגדי, ופלורידה רחוקה ניצחון בודד מעליה לוורלד סירייס. בראון היה זה שדאג שזה יקרה, עם ניצחון גדול במשחק השישי באטלנטה, 4:7, הרבה בזכות יתרון 0:4 כבר באינינג הראשון, התחנה הבאה – קליבלנד.

מארלין מונרו

שני המשחקים הראשונים בפלורידה התחלקו שווה בשווה, כשליוואן הרננדס, אלו וצ'ארלס ג'ונסון מובילים את המארלינס ל-4:7 בראשון, אך קווין בראון הובס 6:1 בשני. גם השניים הבאים התחלקו יפה, כשקרב התקפות במשחק הראשון הסתיים ב-11:14 למארלינס, אך מאני ראמירז ומאט וויליאמס הובילו את האינדיאנס ל-3:10 בשני, והנה אנחנו שוב ב-2:2.

ליוואן הרננדס (ניצחון שני בוורלד סירייס) ואלו (הום ראן שלישי) שלחו את הסדרה לפלורידה כשהמארלינס מובילים 2:3, לאחר 7:8 סופר דרמטי. האינדיאנס כפו משחק שביעי עם 1:4 גדול במיאמי, והכל התנקז לתשעה אינינגים אחרונים. סליחה, ספויילר – 11. הראשון של המארלינס, או האינדיאנס לראשונה מאז 1948?

או אנחנו, או הם!

אינינג שלישי, טוני פרננדס קובע 0:2 קליבלנד. שביעי תחתון, בובי בונילה, מי אם לא הוא, יורה טיל – 2:1. תשיעי תחתון, שניה לפני שהכל נגמר, קרייג קאונסל, שחקן ספסל שזכור יותר באליפות יוצאת דופן אחרת – של אריזונה מ-2001, הביא את אלו הביתה – 2:2 ענק, אקסטרה אינינגס! אין יותר דרמטי מזה!

אינינג 11 תחתון, שני פסולים, בסיסים מלאים, אדגר רנטריה מול צ'ארלס נייגי. סינגל לסנטר פילד, קאונסל מגיע הביתה – ויש אליפות היסטורית למארלינס, בעונה החמישית של המועדון!!!

לבנות קשה, להרוס קל…

אז ה-26 באוקטובר 1997 ייכנס להיסטוריה של המארלינס כאחד הימים המאושרים ביותר בתולדות המועדון, אם לא המאושר שבהם. אך ה-11 בנובמבר 1997, קצת יותר משבועיים קדימה, נחשב לאחד התאריכים הארורים בעיני כל אוהד מארלינס באותם הימים. האם הקבוצה הזו תמשיך לשושלת של כמה שנים? יש בסיס טוב, צעירים ומנוסים, המון כישרון, אז בעצם למה לא?

מוייזיס אלו, כזכור, סיים עונה גדולה, כשהוא בפריים של הקריירה (30). אלו העמיד שורה סטטיסטית של 23 הום ראנס (שיא קריירה, הוביל את המארלינס), ממוצע חבטות 292. (שני רק לבונילה), תוך שהוא מביא הביתה 115 רצים (עוד שיא קריירה, שוב הוביל את המארלינס). בוורלד סירייס? הבחור חבט 321. עם שלושה הום ראנס, אז למה לא, נגיד, להיפטר ממנו?

הפאזל מתחיל להתפרק

באותו 11 ארור בנובמבר, נשלח אלו ליוסטון אסטרוז, במה שנחשב לחתיכה הראשונה מתוך רבות שיעזבו במהלך הפגרה הנוכחית. הסיבה, כנראה, היתה להיפטר מהשכר שלו, אותו הוא החזיר על המגרש בכל יום מחדש. העונה הראשונה שלו ביוסטון, אגב, היתה עונת השיא שלו בקריירה – ממוצע חבטות 312., עם 38 הום ראנס, ובסך הכל בשלוש עונות בטקסס שמר על ממוצע של 32 הום ראנס לעונה.

כל שלושת הפיצ'רים שהגיעו בתמורה לאלו, מנואל באריוס, אוסקר הנריקז ומארק ג'ונסון, לא עשו דברים גדולים בבייסבול, ותוך פחות משנה כבר היו במועדונים אחרים… שלושתם ביחד זרקו בכל הקריירה שלהם קצת פחות מ-75 אינינגים… המטרה היתה, כאמור, בעיקר להיפטר ממשכורתו של אלו, שהרוויח בארבע העונות הבאות כ-20 מיליון דולר.

הרימו ווייט פלאג

נמשיך הלאה, ונעצור בדיוק שבוע מאוחר יותר, ב-18 בנובמבר. הסנטר פילדר דיוון ווייט, שהיה ידוע בעיקר ביכולותיו ההגנתיות, אך תרם כמה רגעי קסם באוקטובר האחרון, נשלח לאריזונה דיבאקס, בתמורה לפיצ'ר העונה לשם חסוס מרטינז, אחיו הצעיר של פדרו. הוא לא יזרוק ולו פיץ' אחד במדי המארלינס, או בכל קבוצה אחרת במייג'ורס…

כמה שעות מאוחר יותר, וגם הקלוזר של פלורידה עבר לעיר אחרת. רוב נן, ששמר 108 משחקים בארבע וחצי עונות במדי הקבוצה, נשלח לג'איינטס, בתמורה לפיצ'ר בשם חוסה פונטנוט. הבחור הצליח להיפצע אחרי שמונה הופעות בלבד במדי המארלינס, ובזאת הוא סיים את חלקו במייג'ורס…רוב נן, לעומתו, ישמור עוד 206 משחקים במדי הג'איינטס, עם ERA של 2.43, כשהוא יגיע עם הענקים עד לוורלד סירייס ב-2002.

גוד ביי מיסטר מארלין

נעבור עוד יומיים, ל-20 בנובמבר. שלושה חלקים משמעותיים עזבו? אפשר להמשיך הלאה. ג'ף קוניין, ששיחק במדי הקבוצה מיום היווסדה וכבר זכה לכינוי "מיסטר מארלין", נשלח לקנזס סיטי רויאלס, בתמורה לפרוספקט פיצ'ר בשם בליין מול (Blain Mull), שלא הצליח להגיע למייג'ורס… יש כאלה שמחשיבים את הטרייד הזה ככואב מכולם.

קצת מאוחר יותר, וגם הפיצ'רים הפותחים נעלמו. קווין בראון, אולי האייס שבחבורה, נשלח לסן דייגו פאדרס, אך לפחות הפעם הגיעה תמורה נאותה – דרק לי, שחקן הבסיס הראשון, שיככב בקבוצת האליפות הבאה של המארלינס ב-2003.

אל – נא תאמר לי שלום

החוליה השניה שנטשה את הרוטיישן היתה אל לייטר הוותיק, שניצח 11 משחקים במהלך העונה המפורסמת, ולקח חלק פעיל גם אם לא ממש מוצלח, באוקטובר. לייטר נשלח במהלך הפגרה למטס, שם הוא יהיה חלק משמעותי בקבוצה שהגיעה לוורלד סירייס ב-2000, בתמורה לפחות או יותר כלום…

אז עד לשלב הזה הלכו למארלינס לאיבוד קוניין, ווייט, אלו, בראון, לייטר ונן. אך בדיוק חודש מפתיחת העונה, הגיע אם כל הטריידים. ה-14 במאי 1998, בובי בונילה, גארי שפילד, צ'ארלס ג'ונסון ושני שחקנים נוספים מצאו את עצמם על המטוס בדרך ללוס אנג'לס, שם חיכו להם נציגי הדודג'רס. בתמורה פלורידה קיבלה את מייק פיאצה האגדי, ואת טוד זיל המצוין. מעניין….

כיכר מלכי ניו יורק

פיאצה??? הוא היה בפלורידה? כן, לשבוע. ב-22 במאי כבר נשלח התופס הנפלא למטס, בתמורה לכמה שחקנים חביבים, שום דבר מרגש. ליבת הטרייד מול המטס היתה פרסטון ווילסון, שייתן חמש שנים נחמדות במארלינס. שום דבר שדומה לפיאצה, שהפך לאחד מסמלי המטס בכל הזמנים. זיל, שגם הוא יגיע למטס בהמשך, עזב את המארלינס במהלך העונה, כשנשלח לריינג'רס…

אז עכשיו אנחנו חודש בתוך העונה, והמארלינס, שהעיפו 136 הום ראנס בעונת האליפות הגדולה, נפרדו מ-103 מהם בפגרה וקצת! תוסיפו לזה 35 שמירות של רוב נן ו-27 ניצחונות של בראון ולייטר, ותקבלו פחות או יותר את קבוצת ה-AAA של פלורידה, בחיזוק שחקנים ספורים. ומה עשו המחליפים שלהם ב-1998? הסתפקו ב-66 דינגרס, שהביאו אותם למאזן 108:54 מזעזע, ומקום אחרון בבית. וואו. מאיגרא רמה לבירא עמיקתה…

משתפרים לרעה

משום מה, בפלורידה התאהבו ברעיון של פירוק, וגם בפגרה שלאחר מכן זה נמשך. ב-14 בדצמבר 1998 נשלח עוד כוכב מהאליפות הגדולה, אדגר רנטריה, לסיינט לואיס קארדילנס, תמורת פאבלו אוזונה וארמנדו אלמנזה, שלא תרמו הרבה, כשהם קיבלו גם את ברנדון לופר, פיצ'ר שלקח חלק באליפות הבאה של 2003. לפחות זה…

וכך קיבלנו מצב, שעונה אחת לאחר עונת האליפות, הליינאפ של האלופה בדימוס לא כלל ולו שחקן אחד מאותה קבוצה גדולה, וברוטיישן נשארו שני פיצ'רים, אלכס פרננדס וליוואן הרננדס. זהו. ייאמר לזכות המארלינס – ב-2003, כאמור, הם הצליחו לזכות שוב באליפות, לאחר בניה מחודשת, שגם היא לא החזיקה זמן רב, כשב-2006 הם כבר רשמו מאזן שלילי…