הוא מחזיק בכל כך הרבה מספרים יוצאי דופן, רשם הישגים רבים שאפשר למלא איתם ספר עבה מאוד, כך שקשה להחליט מה מייחד מעל כולם את מיני מיונסו, והופך אותו לכל כך שונה. אולי העובדה שהוא שיחק בחמישה עשורים שונים? אולי השם המשעשע, שאתם חייבים להסכים שרק בגללו שווה לעשות פה כתבה.

אולי, בעצם, זו העובדה שהוא היה זה שפרץ את הדרך לשחקני הבייסבול הלטינים השחורים במייג'ור ליג בייסבול? ותראו היום מה הולך בליגה, שלפעמים נראית כמו ה-מייג'ור ליג לטינוס… אבל לא, זה לא זה. החיוך שלו, האהבה הבלתי נגמרת למשחק, התשוקה לכדור ולכפפה, זה הקלף המנצח של מיני מיניוסו.

יותר מהר, יותר גהו, יותר חזק

בעבר, במסגרת סדרת הכתבות הזו, "אגדות אורבניות", סיפרנו על ג'וש גיבסון, שהיה הסלאגר המפחיד ביותר בעולם הנגרוס, על סאצ'ל פייג', הפיצ'ר הטוב מכולם, ועל קול פאפה בל, השחקן המהיר ביותר שראה המשחק.

מיונסו, כנראה, היה השחקן המגוון ביותר. למרות ששיחק בתקופות בהן הגדולים ביותר שיחקו (טד וויליאמס, מיקי מנטל, ארני בנקס, ווילי מייז, האנק ארון וג'ו דימאג'יו), הוא הוביל את המייג'ורס בלא מעט קטגוריות, ואם סיים כסגן, זה בגלל האגדות שעטפו את הקריירה שלו.

אז בן כמה אתה באמת, מיני מיניוסו?

הנה לכם רשימה מקוצרת: הוביל את הליגה שלוש פעמים בטריפלס וגניבות בסיסים, סיים חמש פעמים ב-טופ 5 בממוצע החובטים (אל תשכחו את אלה ששיחקו באותם הימים), השיג ממוצע עליה על הבסיס של 389., יותר טוב מזה של ווילי מייז והאנק ארון. לזה תוסיפו שלוש כפפות זהב, וכנראה היה מקבל עוד אם היו מחלקים אותן קודם…

אבל אולי כדאי להתחיל בהתחלה. Saturnino Orestes Armas Miñoso Arrieta, או מיני מיניוסו בקיצור, נולד, כנראה ב-29 בנובמבר 1923, או באותו התאריך ב-1925, ב-Perico, קובה, סמוך להוואנה. ויכוחים סביב גילו סבבו אותו לאורך כל חייו, כשגם הוא בעצמו לא בטוח מה התשובה הנכונה.

לא באמת מיניוסו

אביו, קרלוס, עבד בשדות קנה הסוכר שליד ביתם, וגם אורסטס הצעיר הלך בעקבותיו, ובמקום ללמוד בבית הספר היה עובד עם אביו. לאימו, ססיליה, היו ארבעה ילדים מנישואיה הקודמים, כששם המשפחה של בעלה הקודם היה מיניוסו. אורסטס הצעיר "אימץ" את שם המשפחה של אחיו ואימו, ונשאר איתו כל חייו. עם חיוך, כמובן.

מיניוסו הצעיר לא ממש אהב את העבודה בשדה, ומה ששמר אותו עם אותו החיוך היו משחקי הבייסבול. הבחור אסף כמה מחבריו, וביחד עם שניים מאחיו החורגים ארגן קבוצת בייסבול, ש-חיה ונשמה מיניוסו. הוא הפציר בחבריו לבוא לשחק, כעס עליהם כשאלה היו מאחרים, וקנס אותם כשטעו. מפתיע שהם המשיכו לבוא….

?Who's On Third

בתחילת דרכו הוא התרכז בתפקיד כתופס, אך הספיק לשחק כמעט בכל עמדה אפשרית. התחנה הרצינית הראשונה שלו היתה Ambrosia Candy, קבוצה מקצוענית בהוואנה. לפני הראיון מול הבעלים, שמע מיניוסו שהקבוצה מחפשת שחקן בסיס שלישי, ולמרות שמעולם לא שיחק את התפקיד, כשנשאל מה התפקיד שלו, ענה, עם חיוך אך בלי להסס: "בסיס שלישי".

יכולת המשחק המצוינת של אורסטס תפסה את עיניו של אלכס פומפז, שהביא אותו לנגרו ליגס, שם הוא נחת בניו יורק קיובאנס. מיניוסו הפך מהר מאוד ל-ליד אוף היטר של הקבוצה, כשהוא חובט 309. בעונת הרוקי, וממשיך באותו הקצב את כל שלוש העונות שלו בנגרוס, כולל זכיה באליפות הנגרו ליגס ב-1947, רגע לפני כ"ט בנובמבר.

מיני ויתר על ריקי והלך על ביל

התחנה הבאה, כצפוי, היתה כבר המייג'ורס. לאחר ניסיונות כושלים של ריקי בראנץ', הבעלים של הדודג'רס, להביא את מיניוסו לקבוצה, מי אם לא ביל וק הנחית את הבחור בקליבלנד אינדיאנס. לאחר שחבט 525. במדי קבוצת המיינורס, נשלח אורסטס מהר מאוד לליגה של הגדולים.

ב-19 באפריל 1949 הפך מיניוסו לקובאני השחור הראשון במייג'ור ליג בייסבול. האינדיאנס התארחו בסיינט לואיס אצל הבראונס, ומיניוסו עלה כפינץ' היטר באינינג השביעי. תרשמו לו Walk ראשון, הקריירה במייג'ורס יצאה לדרך, כשהוא בן 24. או 26, אבל בכל מקרה – צוחק.

מה הסיבה האמיתית?

במשחקו השני השיג אורסטס את ההיט הראשון שלו, ובמשחק הבא – את ההום ראן הראשון. צעד צעד. אך הבעיה שלו? האינדיאנס, אלופים טריים (שלא חזרו על ההישג הזה עד היום), היו הטובים ביותר במייג'ורס, ולא היה פשוט לייצר לבחור הצעיר זמן משחק. מהר מאוד הוא מצא עצמו שוב במיינורס, וגם כשחזר פה ושם, עמדת הבסיס השלישי היתה תפוסה ומיניוסו, שדאג לחייך כל הזמן, לא מצא את עצמו.

היו שטענו, אגב, שהסיבה היתה שונה מעט… במדי האינדיאנס של אותה העונה כבר כיכבו לארי דובי, סאצ'ל פייג' ולוק איסטר, שלושה שחקנים שחורים, זאת בזמן שלא מעט קבוצות עדיין היו נטולות שחקנים שחורים. כנראה שזה הרגיש מעט מוגזם מדי להוסיף גם את מיניוסו…

תכירו את "מיסטר ווייט סוקס" ו-"השביט הקובני"

הרגע החשוב מבחינתו של מיניוסו הגיע ב-30 באפריל 1951. אורסטס נשלח בטרייד לשיקגו, והפך לשחקן השחור הראשון בתולדות הווייט סוקס. פיץ' ראשון שהוא רואה במדי קבוצתו החדשה – בום – הום ראן. לא רע. הנה לכם, מגיע לעולם "מיסטר ווייט סוקס". את העונה הראשונה שלו בעיר הרוחות סיים מיניוסו עם ממוצע חבטות 324., שני באמריקן ליג. עכשיו פתאום התחילו להכיר אותו…

והוא לא הסתפק בזה. כבר בעונתו הראשונה השיג מיניוסו 112 ריצות (שני בליגה), והוביל את המייג'ורס בטריפלס (14), בסיסים גנובים (31), ובקטגוריה נוספת – 16 פעמים Hit By Pitch. הוא סיים את העונה הזו שני בדירוג הרוקיז, ורביעי ב-MVP. וואו. וכבר בשלב הזה נדבק אליו כינוי נוסף – השביט הקובני.

משתלט על הליגה

מכאן החלו כמה שנים בהן מיניוסו היה הכוכב של הווייט סוקס, כשבמקביל הוא מוביל את הליגה בלא מעט קטגוריות. הוא הוביל את האמריקן ליג בגניבות בסיסים ב-1952 (22) וב-1953 (25), וב-1954 היה מלך הטריפלס עם 18. בשיקגו מיניוסו שיחק בעיקר כ-לפט פילדר, ונחשב לאחד האאוטפילדרים הטובים בליגה, גם הגנתית. הכל, כמובן, עם חיוך.

לאט לאט הפך השביט שלנו לאחד השחקנים החשובים בתולדות המועדון, כשב-23 בספטמבר 1957 הוא היה לגרב הלבנה הראשונה שמעיפה 100 הום ראנס. הוא המשיך להוביל את הליגה מדי פעם בטריפלס ובגניבות בסיסים, והחל מהרגע שכפפת הזהב חולקה, בתום עונת 1957, מיניוסו היה בחבורה הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי, ולא בפעם האחרונה. "ג'קי רובינסון הלטיני", כך כינה אותו אורלנדו ספאדה האגדי.

חוזר לאוהיו

לאחר שבע עונות מאוד מוצלחות בשיקגו, בהן הוא חבט 305. עם 100 הום ראנס, 72 טריפלס ו-142 בסיסים גנובים, עשה מיניוסו את הדרך ההפוכה, כשנשלח בטרייד ל…. אינדיאנס. המעבר לקליבלנד, שם הוא שיחק שתי עונות, השאיר אותו שחקן מצוין, עדיין מחייך, אך שונה במעט מזה שהכרנו בשיקגו.

משחקן של למעלה מעשרה טריפלס בעונה, מיניוסו בן ה-32 (או 34) הסתפק בשניים בשתי העונות ביחד, אך מצד שני, לאחר שהציג ממוצע של 14 הום ראנס לעונה, פתאום הוא העיף 24 בעונת 1958, שיא קריירה. אך ממוצע החבטות נשאר גבוה, עם 302. בשתי העונות ביחד. תוסיפו לזה את כפפת הזהב השניה שלו, ותקבלו קמפיין מוצלח בהחלט.

אלוהים תן לי רק טיפת מזל

אך אם יש משהו שהיה חסר למיניוסו שלנו, זה מזל. לקליבלנד הוא הגיע ב-1949, עונה אחרי האליפות ההיסטורית. משם הוא עבר לווייט סוקס, שבמשך שבע העונות במדיה לא הגיעו לפלייאוף, ולרוב גם לא היו קרובים. בעונת 1959, השניה שלו בקליבלנד, שיקגו נסקה עד לוורלד סירייס. כמובן שבשתי העונות הבאות, כשהשביט שלנו חוזר לווייט סוקס, הם שוב לא יגיעו לפלייאוף…

אז כאמור, הפינג פונג בקריירה של מיניוסו נמשך, ולאחר קליבלנד – שיקגו – קליבלנד, חזרו מיני שלנו והחיוך שלו שוב… לשיקגו. בינתיים ביל ווק, שהיה הבעלים שהביא את מיניוסו לקליבלנד בתחילת דרכו, היה בעל הבית בשיקגו באותה התקופה. בטקס הענקת טבעת האליפות, בתחילת עונת 1960, אמר ווק שגם למיניוסו יש חלק גדול בבניית קבוצה אלופה בשיקגו, לפני שזה עזב לקליבלנד.

המילה האחרונה?

התגובה של מיניוסו למחווה היפה? גראנד סלאם במשחק הפתיחה מול קנזס סיטי, כשהוא מביא הביתה שישה רצים, ולקינוח, מעניק את הניצחון 9:10, עם ווק אוף הום ראן באינינג התשיעי. עונת 1960 היתה העונה הטובה האחרונה של השביט, עם הופעה אחרונה באול סטאר (תשיעית), כשהוא מוביל את האמריקן ליג ב-היטס (184). מיניוסו חבט 311. – הפעם השמינית והאחרונה שהוא עובר את ה-300., כל זה בגיל 34. או 36. ולמנה אחרונה – כפפת זהב שלישית ואחרונה, מלאה בחיוך.

מכאן החל הבחורצ'יק להתגלגל ממקום למקום: לאחר שתי עונות בשיקגו הוא נשלח לסיינט לואיס קארדינלס – אך התקשה להשתלב בנשיונל ליג, כשבעונתו השניה במיזורי הוא חבט 196. בלבד, כולל חודשיים של פציעה. משם דילג מיניוסו החייכן לוושינגטון סנאטורס, ולאחר שחבט 229. בלבד הוא שוחרר בסיום העונה (1963).

כובש את מקסיקו

כשהוא בן 38, או 40, את עונת 1964 פתח מיניוסו שוב בשיקגו, אך הופיע ב-30 משחקים בלבד, עם ממוצע חבטות 226., מה שגרם לחבר שלנו להודיע על פרישה ממשחק פעיל, בסיום אותה העונה. אך מיניוסו לא יכול היה להפסיק לשחק, למרות שהבין שהוא לא מתאים לרמות הגבוהות, ולכן חתם ב-Charros De Jalisco מהליגה המקסיקנית, שם הוא חבט 360. חביב, בדרך לשמונה עונות במסיקו.

אז בינתיים החבר מיניוסו שיחק בשנות ה-40, 50 ו-60. בעונת 1976 מונה מיני לתפקיד מאמן הבסיס השלישי, ומדי פעם גם הראשון של הווייט סוקס. לקראת סיום אותה עונה, כשהוא בן 50 (או 52), החבר שלנו גם עלה לחבוט בשלושה משחקים נגד האיינג'לס, השיג סינגל – והפך לשחקן הרביעי הכי מבוגר שמשיג סינגל במייג'ורס.

איש העשור(ים)

חלפו ארבע שנים, והנה, בגיל 54 (או 56), בעונת 1980, עלה מיניוסו שוב כ-פינץ' היטר פעמיים במדי הווייט סוקס, שוב נגד האיינג'לס. בכך הפך לרביעי הכי מבוגר ששיחק במייג'ורס, אחרי ניק אלטרוק בן ה-57, צ'ארלי אולירי בן ה-58 וידידנו סאצ'ל פייג', שכזכור שיחק בגיל 59. בכך הצטרף מיניוסו לאותו אלטרוק, והשניים הם היחידים עד היום ששיחקו בחמישה עשורים שונים (1940-1980).

במהלך 1990 היה ניסיון להחזיר את מיניוסו לשחק במיינורס, ובכך להפוך אותו לשחקן היחיד ששיחק בליגה מקצוענית בארה"ב בשישה עשורים שונים, אך הליגה פסלה את הרעיון. ב-1993 השתתף מיניוסו שלנו במשחק של הסיינט לואיס סיינטס מה-Northern League, מהלך עליו הוא חזר גם ב-2003, ובכך הוא הפך לשחקן היחיד שהופיע בקבוצה מקצוענית בשבעה עשורים שונים.

כולם היו יודעים אז טוב מאוד….

לאחר שפרש זכה מיניוסו לכבוד, כשנכנס להיכל התהילה של העיר שיקגו ב-1994, ולהיכל התהילה של הבייסבול המקסיקני ב-1996, כמו גם למוזיאון מורשת הבייסבול ההיספנית שבסן פרנסיסקו ב-2002, ולהיכל התהילה של הבייסבול הקובני ב-2014. החל מה-19 בספטמבר 2004, התאריך הזה הפך ל-"יום מיני מיניוסו" במשחקי הווייט סוקס, כשבאותו המעמד נחשף פסל של האגדה.

ב-1 במארס 2015 הלך מיניוסו לעולמו, בעקבות סיבוך של מחלת ריאות, כשהוא בן 89. או 91. טקס מרשים, בנוכחות למעלה מ-1,000 אורחים (טרם קורונה, כן?) התקיים ב-7 במארס ב-Holy Family Church שבשיקגו. ברק אובמה, נשיא ארה"ב המכהן ואהד ווייט סוקס, ספד:

"For South Siders And Sox Fans All Across The Country, Including Me, Minnie Miñoso Is And Will Always Be 'Mr. White Sox'"

ברוכים הבאים להיכל

ולסיום, הכבוד הגדול מכולם – היכל התהילה של המייג'ור ליג. לקח לחבר שלנו הרבה זמן, אך 42 שנה לאחר שפרש, ה-"כיתה של 2022" תכלול גם את מיני מיונסו, בעזרת ועדה מיוחדת – Golden Days Era Committee, כשהוא זוכה ל-87.5 אחוזים מהקולות. יש שטוענים, כי הניסיונות להוסיף למיניוסו "כמה עשורים", כששיחק שוב ב-1980 וב-1990, הפכו אתו לקוריוז, ופגעו בסיכויים שלו להיכנס להיכל.

הסטטיסטיקה עימה הוא פרש: ממוצע חבטות 299., לצד 1,225 ריצות, 365 דאבל, 95 טריפלס, 195 הום ראנס ו-216 בסיסים גנובים. תוסיפו לזה שלוש כפפות זהב, פעם אחת מלך החבטות של הליגה, פעם אחת מלך הדאבלס, שלוש פעמים מלך הטריפלס ושלוש פעמים מלך גניבות הבסיסים. וכמובן, חיוך אחד לאורך כל הקריירה. בהחלט רזומה של קופרסטאון.