כשהתחלתי לחפש נושאים לסדרה דוגמת "אגדות אורבניות", היה לי ברור שהנגרו ליגס הם כר פורה לסיפורים הזויים. אני, בתפיסת עולמי, תמיד האמנתי בשמירה על מיתוסים, ופחות בניפוצם. מה רע בסיפור טוב, גם אם לא בטוח עד כמה הוא נכון? בנגרו ליגס לא חסרים כאלה.
חלבן על הזמן
אז זה החל עם ג'וש גיבסון, שלא ברור כמה הום ראנס העיף. המשיך עם סאצ'ל פייג', שאין לנו באמת מושג כמה פיצ'ים הוא זרק בדיוק מעל לסיגריה. ועכשיו, מגיעים לתחנה יוצאת דופן: קול פפה בל, מעבר לעבודה שהיה לו את השם הכי מיוחד בנגרוס, הוא לא היה השחקן הכי טוב. אך בדבר אחד כנראה שכולם מסכימים: הוא היה הספורטאי המהיר ביותר בארה"ב ידעה.
- סאצ'ל פייג' סיפר פעם, שכשהשניים חלקו חדר במלון, בל כיבה את האור בחדר, והספיק להיכנס למיטה לפני שהחדר היה חשוך. פייג' נשבע שמדובר בסיפור אמיתי.
ג'יימס תומאס בל נולד ב-17 במאי 1903 ב-סטארקוויל, מיסיסיפי, ל-יונאס בל ומארי ניקולס. הוא איבד את אביו בגיל צעיר, כשאימו גידלה אותו ואת שאר ששת אחיו בעיירה בשם Sessums, ממש מחוץ לסטארקוויל. בילדותו עבד במחלבה, ובמחלקת ניסויי החקלאות של מה שנקרא היום אוניברסיטת מיסיסיפי סטייט.
עלילות ג'יימס בעיר הגדולה
בגיל 17 עבר בל לגור עם אחיו הגדולים בסיינט לואיס, שם הוא תכנן לסיים את התיכון. אך במקום זה, נחשו מה? בל בילה את רוב זמנו במשחקי בייסבול מתחת לביתו. בשלב הזה הוא התרכז דווקא בצד של הפיצ'ינג, ולמד לזרוק Knuckleball, פיץ' שלא כל אחד יודע לזרוק. בזכות הפיץ' הזה הוא קיבל תפקיד ב-קומפטון היל קאבס, קבוצת שחורים חצי מקצוענית, שם הוא רכש ניסיון עד שזו פורקה באוגוסט 1921.
- עוד בימיו כפיצ'ר, כשפסל את אגדת הבייסבול אוסקר צ'ארלסטון, כולם התרשמו מכך שבל היה כל כך "קול". לזה התווסף ה-פפה, כיוון שתמיד היה מתנהג מאוד בוגר, והנה לנו, ג'יימס תומאס "קול פפה" בל.
התחנה הבאה שלו היתה איסט סיינט לואיס קאבס, שם הוא שיחק החל מ-1922, במדיה הוא הרוויח 20 דולר לשבוע. אך במקביל, ג'יימס היה צריך קצת יותר כסף למחייתו, ולכן, בזמן ששיחק בימי ראשון ובחגים בייסבול, הוא עבד בחברת אריזה במשך השבוע.
הכוכב של הסטארס
התחנה המקצוענית הראשונה של בל היתה הסיינט לואיס סטארס, במהלך עונת 1922, במסגרת הנגרו נשיונל ליג – NNL. התפקיד, כאמור, בשלב הזה של הקריירה, עדיין היה פיצ'ר, ועוד אחד עם נאקלבול. ושם הגיע הכינוי המפורסם, אך את זה כבר סיפרנו.
- באחד המשחקים נגד קבוצה לבנה, בל עמד על הבסיס הראשון, כשפייג' חבט. בזמן שפייג' הראה באנט, בל החל לרוץ, ועוד לפני שהכדור הגיע אל פייג', בל היה בבסיס שני. כשהוא ראה ששחקן הבסיס השלישי התקדם לכיוון הפיצ'ר כדי לתפוס את הבאנט, הוא רץ לבסיס שלישי. הקאצ'ר רץ לסגור את הבסיס השלישי, אך בל, מבין שאין אף אחד ב-הום פלייט, המשיך לרוץ לשם והגיע בהליכה קלילה הביתה…
כבר בשלב הזה, עלה בל מדי פעם לשחק באאוטפילד, אך ב-1924, לאחר ניסיונות שכנוע של בל את המנג'ר שלו, ביל גייטווד, החל קול פפה להתאמן יותר ויותר על יכולותיו ההגנתיות, וכך זכה ליותר ויותר דקות משחק כאאוטפילדר. אגב, רבים טוענים שגייטווד היה זה שהעניק לבל את הכינוי המפורסם.
שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל
במקביל, בל הבין שהוא צריך לייצר לעצמו יתרון נוסף אם יעבור להיות חובט, ובמקום להיות חובט ימני, למד לחבוט גם כשמאלי. כשחקן שהיתרון הגדול ביותר שלו היה מהירות, העובדה שהוא חובט מהצד השמאלי של הפלייט קידמה אותו לבסיס הראשון (טריק בו גם איצ'ירו סוזוקי הימני השתמש). וכך, כשהפך בל להיות אאוטפילדר במשרה מלאה, כבר היה גם סוויץ' היטר.
- על פי עדויות כאלה ואחרות, בל הקיף את כל הבסיסים ב-12 שניות בלבד. השיא המודרני של המייג'ור ליג עומד על 13.85 שניות, בו מחזיק באיירון באקסטון מהטווינס.
בזכות המהירות המסחררת שלו, הרשה לעצמו קול פפה להתמקם באאוטפילד מאוד קרוב לאינפילד, כך הוא היה תופס בקלות כדורים קרובים, אך לא היה כדור שעבר מעל לראשו, שבל לא היה מצליח להגיע אליו.
תמיד בעמדת כיבוש
בשל המהירות המטורפת שלו, בל כמעט ולא קיבל הולכות. פיצ'רים ידעו שלהוליך אותו נחשב לכמעט טריפל, הוא ימצא דרך להגיע מהבסיס הראשון לפחות לשלישי, ומפה לשם היה מגיע גם הביתה. כשהיה מגיע לבסיס ראשון, סינגל היה מביא אותו הביתה כמעט על בסיס קבוע, כך שמבחינתו – Scoring Position זה מונח שמתחיל מהרגע שעלה לחבוט.
- פייג': "פעם אחת הוא ירה Line Drive שעבר מילימטר ממני. הסתובבתי לאחור, ופתאום אני רואה אותו בבסיס שני, כשהכדור שהוא חבט פוגע בו".
בל סיפר על ההבדל בין המשחק של קבוצות הנגרו ליגס, לזה של הקבוצות הלבנות, נגדם הם שיחקו מדי פעם: "שיחקנו בייסבול שונה משלהם. היינו משחקים טריקי, עשינו דברים שהם לא ציפו להם. היינו חובטים באנט כבר באינינג הראשון, ואז, כשהם היו מצפים לבאנט, היינו חובטים חזק. רצנו על הבסיסים כל הזמן, וגרמנו להם לזרוק לא טוב כדורים, היינו מזייפים גניבות בסיסים וגורמים לפיצ'רים ל-בולק".
המפעל נסגר, הבנק סגר
בל והסטארס זכו באליפויות ב-1928, 1930 וב-1931, אך משם, לאחר שה-NNL נסגרה, עבר בל לדטרויט וולבס, ב-East West League. גם את הוולבס הוביל קול פפה להצלחות, כשהם נאלצו לעצור במאזן של 13:29 כשגם הליגה הזו נסגרה. היתה זו תקופה כלכלית קשה, וקהל לא הגיע למשחקים.
- בל היה משחק לאורך כל העונה, לא היו לו פגרות. נגמרה העונה? הוא היה עובר לשחק בליגות חורף בכל מני מקומות: במקסיקו, קליפורניה או קובה.
התחנות הבאות של בל היו מוכרות יותר – הקנזס סיטי מונארכס, ומשם לפיטסבורג קרופורדס, ב-NNL שהוקמה מחדש. כאן הוא התאחד עם טד פייג' וג'ימי קראצ'פילד, והשלושה נחשבו ביחד לאאוטפילד הטוב בתולדות הנגרו ליגס. בקבוצת הקרופורדס של 1936, היה בל אחד משישה שחקנים שהגיעו להיכל התהילה.
עוברים דרומה
לקראת עונת 1937 החליט הבעלים של הקרופורדס, גאס גרינלי, לקצץ במשכורות של שחקניו, מה שגרם לבריחה המונית מהקבוצה. בין יתר הבורחים היו בל ופייג'. היעד – הרפובליקה הדומיניקנית, שם בחור בשם רפאל טרוחיו הקים ליגה. בדומיניקן הכיר קול פפה את פטרוצ'יו סאפדה, אביו של אורלנדו סאפדה האגדי, ושחקן ענק בפני עצמו.
- שמועות מספרות… שבאחת העונות, בה שוחקו 200 משחקים, גנב בל 175 בסיסים. זה שווה ערך ל-142 גניבות בעונה הסדירה של היום.
החלק הקשה בליגה הזו – היו האיומים, כשלעתים, לאחר מספר הפסדים, היו מעורבים אפילו אקדחים. מספרים שלאחר אחד ההפסדים כינס קצין צבאי את השחקנים בלובי של המלון, ירה כמה יריות לתקרה ואיים עליהם שאסור להם להפסיד שוב. בל נבהל, בכה וביקש לעזוב את הרפובליקה הדומיניקנית, אך לבסוף נרגע ונשאר.
טאקו-בל
לבסוף, למזלם, בל וחבריו זכו באליפות, ולאחר עונה אחת גם הליגה הזו נסגרה, כשבמשך 12 שנים לא היה בייסבול מקצועני בדומיניקן. היעד הבא – הליגה המקסיקנית. שם עבר קול פפה ארבע קבוצות: Tampico, Torreon, Veracruz ו-Monterrey. באחת העונות זכה בל ב-טריפל קראון, כשהוא חובט 437., מביא הביתה 79 רצים ומעיף 12 הום ראנס, שמונה מהם Inside The Park. בעונה זו קבוצתו אף זכתה באליפות.
- הקאצ'ר האגדי, טד "דאבל דיוטי" רדקליף, אמר עליו: "אם הוא חבט באנט והכדור פגע פעמיים ברצפה? שים את הכדור בכיס שלך, חבל על הזמן שלך".
בזאת הסתיימה חוויית החו"ל של ג'יימס שלנו, וב-1942 החליט בל לשוב לארה"ב. אחרי עצירה קצרה ב-שיקגו אמריקן ג'איינטס, נחת בל שוב ב-הומסטייד גרייז, כשהוא מוביל אותם לשתי אליפויות רצופות, והפסד בוורלד סירייס בעונה שלאחר מכן. בל, כבר בן 43, חבט לא פחות מ-396. בעונת 1946, כשזו גם היתה עונתו האחרונה כשחקן בלבד.
תולה את הבסיסים
לאחר עונה אחת כמנג'ר שחקן פרש בל סופית, כשהוא עוצר את ממוצע החבטות בקריירה על 341., פלוס 330 גניבות, מספרים שכנראה משקפים אולי חצי ממה שהוא באמת עשה… סיפור שבל סיפר מסביר מדוע: "באחד המשחקים חבטתי חמישה סינגלים וגנבתי חמישה בסיסים, אך כלום לא נרשם, כיוון ששכחו להביא את המחברת"…
לאחר הפרישה המשיך בל את חייו ב-סיינט לואיס, כשהוא עובד כסקאוט של הסיינט לואיס בראונס, ולאחר מכן במספר תפקידים בעירייה. ב-1974 היה קול פפה לנגרו ליג החמישי שנכנס להיכל התהילה, שם נכתב: "הרץ המהיר ביותר על הבסיסים". ב-7 במארס 1991 הלך בל לעולמו, לאחר התקף לב, שבועות ספורים בלבד לאחר מות אשתו.
- אגדה נוספת מספרת, שבאחד המשחקים נכח ביציע ג'סי אוואנס, האצן הגדול בדורו ואולי אף מעבר לזה. כשנשאל האם הוא מוכן להתחרות בקול פפה בל, סירב אוואנס… אפשר להבין אותו
אור
31 דצמ 2021 13:00:06לפני שאני קורא, ראיתי סרטון על אגדה אורבנית בשם Eddie Feigner, מכיר? נשמע כמו פוסט מעניין אם בא לך..
יוני לב ארי
31 דצמ 2021 15:59:28נתקלתי בשם. לא לעומק. נרשם (:
Berch
31 דצמ 2021 14:30:21אחלה סיפור…
🙏
שחר דלאל
31 דצמ 2021 18:21:20מעולה יוני! סיפור נהדר שלא הכרתי.
.
אומנם קראתי את כל הסדרה באיחור ניכר, אבל אתה עושה פשוט עבודת קודש. מבחינתי הבייסבול (וגם האיגרוף במידה מסוימת) הוא ענף שבנוי על המיתוסים שלו. דרך נהדרת לחבר אוהדים חדשים.
.
ואם כבר ניגרו ליג'ס ומיתוסים, אני חושב שגם טוני סטון ("השחקנית הגדולה בהיסטוריה") או אפילו ג'קי מיטצ'ל, שפסלה את בייב רות' הגדול ראוית לכתבה בסדרה.
מנחם לס
31 דצמ 2021 18:34:27סיפור שלא הכרתי. תמונות נפלאות. אבל כרגיל, סיפורי העבר מלאי נוסטלגיה והגזמות, והזמן מעצים כל דבר שקרה אז. כמו השיר שתרגמתי פעם על קייסי הגדול מהעיירה מדוויל. כשהפואמה ניכתבה הסופר טען שזה סיפור אמיתי. עשו על זה מחקרים ועד היום לא בטוחים אם היה קייסי בכלל. פרנק דיפורד כתב על כך מאמר קלאסי בספורטס אילוסטרייטד. אם מישהו רוצה שאכניס את השיר – רק לבקש
מנחם לס
31 דצמ 2021 18:41:25הנה מאמר שכתבתי עם הפואמה:
געתי לארה"ב – למנהטן – בתחילת הקיץ של 1961, ישר אל תוך המאבק של רוג'ר מאריס ומיקי מנטל לשבור את ה-60 של הבייב. הגעתי למשחק שרק שמעתי עליונ בארץ בערפול רב, ולפתע אני במרכז העניינים של העולם. הפכתי לשפוט כמעט בין רגע. מאז הבייסבול הוא אהבה גדולה, גדולה שלי, שרוב הגולשים לא מודעים לה כי הבייסבול לא ידוע ולא מובן לרוב הגולשים, אפילו שהקדשתי למשחק שני פרקים בספרי. כמובן שאני מוד'ע לכל המאורעות שהזכרת. למזלי הגדול אשתי גייל היטא עכברית בייסבול אמיתית. פעם הדודג'רס – עוד מברוקלין שם נולםדה וגדלה – ואז המטס. המטס היא האהבה הגדולה ביותר בספורט. את 'קייסי עם האלה' תרגמתי באהבה הכי גדולה, וברשותך אכניס אותו כאן לאלה שלא קראו את תרגון הבלאדה מס' 1 בספורט האמריקאי:
הבלאדה הזאת שתרגמתי לפני הרבה שנים, פורסמה ב'ידיעות אחרונות' , בספרי חיצים ובונבונים, ובאתר הזה, לאלה שעדיין לא קראו אותה. אני די גאה בבלאדה המתורגמת שתרגמתי לפני כמעט 40 שנה. היום אין מצב שאני מסוגל לדבר כזה.
ביום שירדתי מהאונייה "שלום" ורגלי דרכה בראשונה במנהטן, המספר היחיד שראיתי לאן שפניתי היה "60": שיא ה"הום-רנס" האלמותי – כך חשבו – של בייב רות', ששחקן היאנקיס הצעיר רוג'ר מאריס מאיים לשבור (הוא שבר אותו כעבור חודש כשחבט את ההום-רן ה-61). אחרי שני מאמרי הכדורסל הראשונים שלחתי שניים על בייסבול – אחד על בייב רות' ואחד על אגדה ושמה "קייסי" והמיסטיקה שהתעוררה אחרי פואמה שכתבה לפני 120 שנה העיתונאי ארנסט לורנס ת'אייר, שהתפרסמה בעיתון "דיילי אגזמינר" של סן-פרנסיסקו תחת הכותרת "קייסי עם האלה, בלדה של הרפובליקה". אין לי מושג אם המאמרים ששלחתי לחדשות הספורט פורסמו או לא. אני מניח שלא כי אז העתון כולו היה בן 4 עמודים…
איך הגעתי לבלדה? ניגשתי לרד סמית', העיתונאי הדגול של "ניו-יורק הרלד טריביון" ואחר "ניו-יורק טיימס" (וזוכה פרס פוליצר לעיתונות ב-1982), שלקח אותי – עם העיתונאי בראור – תחת חסותו, ושאלתיו כיצד הוא מציע שאציג את משחק הבייסבול וחוקיו לקוראי בישראל. הוא ענה, "בני, יש בלדה על אחד ושמו 'קייסי', שבעצם מסבירה את כל המשחק. תרגם אותה ותחסוך לעצמך הרבה מילים".
מה שהיה אז בניו יורק היה סיפור בייסבול לעולמי עולמים. מיקי מנטל ורוג'ר מאריס נלחמו ראש בראש על שבירת השיא (נדמה לי ששניהם היו על 56) כשמיקי מנטל – הגיבור הניו יורקי מאוקלהומה, הקאובוי של ניו יורק וכוכב הספורט הגדול ביותר אי-פעם בתפוח הגדול – הוכנס לבית החולים, והיחיד שנשאר לשבור את שיאו של רות' היה רוג'ר מאריס שהיה 'נקי' מדי עבור מטורפי הבייסבול של העיר (מיקי מנטל – לעומתו – היה כוכב פרוע יפה-תואר, שותה בירה בגלונים, וחתיך של כל הבובות בעיר) הפך לאוייב שקהל היאנקיס החל לשרוק נגדו בריצה לשבירת השיא. היתה זו תקופה בלתי נשכחת בעיר הגדולה שבילי קריסטל – חולה בייסבול ידוע – הנציח בסרטו הנפלא "61" שאם יש לכם זמן בשבת אני ממליץ בחום להסתכל עליו. הסרט יהפוך אתכם לאוהדי בייסבול לעולמים.
*
באותו חורף, אחרי שכבר כתבתי שני מאמרי כדורסל, כתבתי מאמר על בייב רות' ואחד על הבלאדה. אין לי מושג אם הם פורסמו או לא. אני מניח שלא. אבל למזלי שמרתי את התרגום. ביום השנה לכתיבת הבלאדה – כשאני כבר כתב של 'ידיעות אחרונות', שלחתי אותו לעתון והעורך של אז – איתן עמית – כל כך התלהב ממנה שהוא פירסמה במוסף הספורט באותיות גדולות.
תרגמתי אותה תוך נסיון לשמור על המקור בצורה המדוייקת ביותר. זה היה קשה, אבל I DID MY BEST.
הבלאדה הזאת נחשבת לאוצר ספרות אמריקאי.
קייסי החובט – בלאדה לריפבליק
הבלאדה התפרסמה בעתון היומי של סן פרנסיסקו "דיילי אגזמינר" בשנת 1886, ונחשבת לאוצר אמריקאי (https://www.poets.org/poetsorg/poem/casey-bat)
וכך היה. ניצלתי את יום המאה להולדת השיר במאמר שהתפרסם בידיעות אחרונות.
התור של קייסי לחבוט
קייסי הגדול
*
*
*
*
*
*
*
*
הסיכויים היו קלושים עבור תשיעיית "מדוויל ביי בום"/
התוצאה הייתה ארבע-שתיים לחובתם, ורק אינינג אחד לסיום/
ואז, אבוי, קוני נשרף בבסיס הראשון וברוס אף הוא נישחק/
ושתיקה נוראה הייתה התגובה של צופי המשחק/
אחדים בגועל נפש קמו לעזוב, אך הרוב נשאר עם אמונה/
שהרי תמיד יש תקווה – כל עוד נותרה נשימה אחרונה/
"אלוהים, רק תן צ'אנס לקייסי באלה לחבוט/
והוא ימצא דרך את הנס לעשות/
כי קייסי האהוב הוא גיבור הגבעות/
ועל יכולתו עם האלה רבות האגדות/
הצרה היא שלפני קייסי חייב פלין להכות/
ואחריו בא ג'ימי בלייק, ושניהם נמושות/
מספיק שאחד מהם יישרף – פלין או בלייק -/
וגאוותה של מדוויל לעולם תישחק/
הראשון סתם לוזר ולשני ידיים שמאליות/
אין כלל סיכוי שיגיע תור קייסי להכות/
3,000 אוהדי מדוויל ביציע ולאורך הגדרות/
ידעו גם ידעו: אנחנו בצרות צרורות/
אך פלין, שומו שמים, הִיכה בכדור שנזרק חזק/
גבוה בסיבוב, לצד ימין, במהירות הבזק/
עתה הוא רץ לבסיס הראשון/
ו-3,000 הצופים צורחים בשיגעון/
וכשג'ימי בלייק אחריו עם הכדור מגע יצר/
הלבבות ביציעים חדלו לפעום, העולם נעצר/
כשהאבק התפזר וקרני השמש החלו לשקוע/
השתתק הקהל, ת'כרוז הם רצו לשמוע:/
"הקשיבו כולם", הרעים הכרוז, "פלין בבסיס השלישי/
ובלייק שלנו הוא 'SAFE' ב'שני'/
ועכשיו כשלרעתנו TWO נגד FOUR/
קייסי שלנו הוא הבא בתור/
מ-3,000 גרונות שאגה נשמעה בגאון/
עלתה בהרים, התגלגלה במדרון/
הבוקרים, החוואים, הרועים את הצאן/
ידעו שהתור של קייסי וכולם בשיגעון/
קייסי בצעדו המוכר לחבוט מתקרב/
מצבים כאלה הוא כה אוהב/
קייסי הוא הטוב בנמצא וזו לא גוזמה/
מתח? רעד בקהל? התרגשות? אז מה?/
הוא צועד לאיטו עם פנים מלאי ביטחון/
ובכל זיק של תנועה רק יכולת ואון/
קייסי לא ממהר; הקהל עומד על רגליו/
נענוע קל של הכובע ונפנוף קצר בידיו/
באותו רגע היה לכולם ברור/
שקייסיי גיבורם ירטש ת'כדור/
ואז מגיע הרגע, איש לא גורע מבטו/
כשהוא יורק קלות ובידו משפשף מחבטו/
או, כמה בוטחים הם בקייסי הגדול/
שאת גאוות מדוויל עומד הוא לגאול/
הפיצ'ר מניף ידו, וכקליע הכדור באוויר/
אך קייסי רק מתבונן והמעמד הוא אדיר/
קייסי לא נע: "זה לא הכדור שחיפשתי", ובחול הוא בעט/
"סטרייק אחד", צועק השופט לקהל לאט-לאט/
השופט כמובן דייק אבל מהיציעים עלתה נהמה/
"מה הבנזונה עושה לנו? מה? מה?"/
ביציע צורחים: "להרוג ת'שופט, לחסל אותו/
ואסון היה קורה שם אלמלא הרים קייסי ידו/
בהינף זרועו הוא מפיס, וזה כמובן מספיק/
להרגיע ת'קהל, את האוהדים להשתיק/
קייסי תוקע מבט בפיצ'ר ללא הנד עפעף/
כשבאמנות וחן הכדור השני הועף/
היה זה כדור איטי, כזה שעף בקשת/
וגם לכאלה שונא קייסי לגשת/
"סטרייק שני", קורא השופט מאחורי הבסיס/
ונותר רק כדור אחד ת'אויב להביס/
הגרונות ניחרים, עצבנות, המתח איום/
"מה יהיה, 'הולי ג'יזוס'" רועד ההמון/
ואז את הקריין ששת אלפי אזניים/
שומעים מצהיר, "עדיין ארבע-שתיים"/
"שדידה"! הם צרחו, "שקר וכזב"!/
אך מבט אחד מקייסי והם בידו כחגב/
פרצופו של קייסי מתקשה ומרצין/
הקהל יודע שהגיע יום הדין/
עוד סטרייק אחד והסיפור גמור/
"אבל החובט הוא קייסי, וניצחוננו ברור"/
שריריו מתקשים, ידיו בעוצמה אוחזים באלה/
ו-3,000 צופים בלבם נשאו תפילה/
חיוכו עתה נעלם, והנה בראשונה/
כוסו פניו זיעה, כווצו עיניו כלטאה/
משפשף ידיו, מכה אלתו בחול ואבק מתרומם/
ועכשיו תוקע בפיצ'ר מבט מאיים/
והפיצ'ר – שומו שמים – מחייך, מניף ידו כברק/
ואת הכדור האחרון בעוצמה הוא זרק/
בגבעות ממול השמש כבר שקעה/
כשהכדור האחרון הגיע למטרה/
התזמורות ממשיכות לנגן, הילדות משחקות בשלווה/
ויש מקומות שבהם חיים כאילו מאומה לא קרה/
אך לא במדוויל, שם לעד יספר זקן לטף/
איך הכדור האחרון נזרק – וקייסי נשרף/
הבלדה מוכרת וידועה לכל אמריקאי חובב ספורט. כמעט בכל בית ספר היא מין חובת קריאה. הרצאות ניתנו עליה; ויכוחים היא עוררה; ספרים נכתבו עליה, והשאלה העיקרית היא אם, אמנם, הייתה קבוצת בייסבול בעיירה מדוויל, ואם באמת היה להם עילוי בייסבול ושמו קייסי. פרנק דיפורד, העיתונאי הדגול של ספורטס אילוסטרייטד, כתב לאחרונה תיזה שלמה על הבלדה. הדיעות עדיין חלוקות. נראה שאת האמת לעולם לא נדע.
<
אור
31 דצמ 2021 23:17:49תודה יוני, מעולה
ארז
1 ינו 2022 20:51:44נהדר יוני, עונג שבת.
את קול פאפא בל ״הכרתי״ בזכות הסרט על טיי קוב שיצא עם טומי לי ג׳ונס בתפקיד קוב הקשיש. באחת הסצנות קוב והביוגרף אוספים טרמפיסט שחור שמספר להם על בל, וזה שוב חיבר אותי לנגרו ליג שחיברה אותי לג׳קי רובינסון שממנו התחיל (בשבילי), הכל. אם כבר טיי קוב ואגדות, הסרט הזה, והספר עליו הוא מבוסס יצר את האגדה האורבנית שהיא טיי קוב, הגזען האלים ודי חירב לקוב האמיתי את הלגסי, כך שטיי קוב היה אגדה שהיתה באמת, אבל התיאור שלו כמייצג את כל מה שרע באמריקה של תחילת המאה באופן קיצוני היתה אגדה אורבנית.