לוזר שטוב לו ווינר שרע לו / דן רוזנבלום

בבית ספר שדה באילת, אותו אני מתחזק כגנן…הגיע איש אחזקה חדש לאייש התפקיד.
ניתן לו בית מגורים במקום ותוך פחות משבועיים, שיפץ את כל הבית.
בנה גדרות, איזורי ישיבה ומאכל וגם שקד על גינתו בלא עזרתי.

בשבוע שעבר נפגשנו שניינו באתנחתא קלה בצל של סככת האחזקה ודיברנו.
הוא סיפר לי שהוא מאוד אוהב לעבוד ושיש בו דחף גדול לעשייה. אני שותף להרגשה הזו והמשכנו לדבר.
הוא סיפר לי שהוא חושב על לקנות אופנוע כביש גדול וכבד, בכדי שיוכל לנסוע מאילת למצפה רמון בפול גז.
חלום שיש לו עוד מגיל מוקדם. "יכול להיות שאקנה את האופנוע, (שעולה 60 אלף שקל) אקרע את הכביש פעם אחת עד מצפה רמון ואז זהו…לא ארצה באופנוע יותר" אמר ושיתף עימי את חששותיו.

מן השיחה הזו נזכרתי במילים של מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט, טייגר וודס, ווליט צ'מברליין וגם כריסטיאנו רונאלדו.
"אתה יודע, פעם בשנות התשעים המוקדמות, ראיתי ראיון של מייקל ג'ורדן עם ברברה וולטרס מ"שישים דקות" אם אתה מכיר. הוא אמר אז, שמה שמניע אותו בעצם לנצחון…הוא הפחד מההפסד. הפחד להיות לוזר. הפחד להיות כלומניק".

"אתה יודע?! בדיוק ככה אני מרגיש!" ענה לי איש האחזקה החדש והייתי שותף מלא לליבו.
"אני יכול לתקן ולשפץ 10 חדרים ביום! לתקן נזילות של צנרת, לתקן דלתות, חלונות ולצבוע קירות…אבל בסוף היום אני מגיע הביתה ומרגיש שלא עשיתי כלום! מרגיש כמו לוזר!" והסכמתי איתו לחלוטין.

עניתי, "אתה יודע? אני מרגיש בדיוק את אותו הדבר! אני יכול ביום אחד להחזיק 4 אחזקות גינון גדולות, לגזום, לנקות, לתקן, לייפות ולשפר את הנוי…אך שאני מגיע הביתה אני לא נינוח. אני שוטף את הרצפה, אני מכין ארוחות טעימות וגדולות (למרות שאני בכלל רווק), אני יכול לכתוב מאמר להופס או להמשיך לכתוב את הספרים שלי, ליצור ממים לאינטרנט, לעזור לאחרים אבל שאני נכנס למיטה…עדיין לפעמים מרגיש כמו לוזר! כאילו לא עשיתי כלום!". היינו שותפים לאותם הרגשות והמחשבות.
בסוף השיחה, ייעצתי לאיש האחזקה להשכיר אופנוע פעם אחת, בלפניי שיקנה כזו. כדי לבדוק אם נפשו תתרצה בנסיעה אחת או שעודנה רעבה לעוד.

כאן נכנסת הכותרת. לוזר שטוב לו ווינר שרע לו.מה גם על קשר בלתי ישיר אל המעורב של מנחם, ששאל על תרבות הדיונים כאן באתר.
כי אם מדובר בספורט או עשייה, לא בטוח שהעשייה או הנצחונות ימלאו את החללים שבתוך הלב והנפש.
ווילט צ'מברליין ידוע כאחד ששכב עם אלפיי נשים במהלך חייו. היה מכור לעשיית אהבה וכיבוש תאוותו.
רק בשלהי חייו ציין : "אני רוצה להגיד לכל הגברים הצעירים והלא צעירים שהושפעו ממני במהלך החיים.
נכון שתמיד אמרתי שלשכב עם אלף נשים הוא הישג ענק, אך בכנות? עדיף לשכב אלף פעם עם אישה אחת".

לראייה וההסתכלות הזו שייתכן שג'ורדן, בראיינט, טייגר וודס ואפילו לברון ג'יימס הם במהותם אנשים אומללים וקטנים. יכול להיות שהם סובלים מהפרעה נפשית של כפייתיות. כריסטיאנו רונאלדו כל כך פוחד! עד עמקיי נפשו! ליום שהוא יפרוש ממשחק פעיל. כמוהוא גם זלאטן איברהימוביץ' וגם וויין בריידי הענק.

למה? "כי זהו! זהו! אני כלום! לא עשיתי כלום! לא השגתי כלום! אף אחד לא ידבר עליי. אף אחד לא ישמע אותי.
נספיתי למכלול הזמן ואף אחד לא יזכור אותי". עונה האגדה, וכזו היא מחשבה ודרך חיים של לוזר.

הרי איך ולמה תחשוב על עצמך ככה? כאשר אתה היית האדם המפורסם ביותר בעולם. עשיר יותר מ %99 אחוז מבני האדם על כדור הארץ. הגעת להישגים שאין להשתוות אלייהם. למה אתה מרגיש ככה?

ייתכן מאוד, שאתה חולה נפש. כן. שיש לך הפרעה כפייתית ופרנואידית. יכול להיות שאתה נרגן. סוציופת, סאדיסט ומזוכיסט. יכול להיות שמההתחלה, הספורט לא היה טוב עבורך, למרות כל ההישגים וההצלחות שלך. שהעיסוק שבחרת, רק גרע והחסיר מן חייך ושירת נפשך.

זו השקטה, זו האמיתית, הרכה, העדינה, השברירית.
נטולת הזוהר ונטולת הגאווה. אשר היא, נפש האדם כפי שכתב בוראנו.

אז מי הם האלופים האמיתיים? אבינו נח? אשר כל חייו היה תם וחסר מחשבה? אבינו משה אשר גמגם, היה קטן, רך לב ועדין? האם זה הנביא חנוך אשר עלה השמיימה בכדור של אור לאחר חיים שלמים של בטלות הגוף והנפש?

הרבה אנשים שוכחים שגם הרבי מלובביץ' הגדול, "המשיח" (!) שייסד את תנועת חב"ד, עזב את העולם ללא ילדים ובאמיתתו, האמין בריק ובאין האינסופי של חיי הבל וזוטרות הקיום.


אך אם נחזור לספורט, יכול להיות שסטפן קארי הוא הדוגמא המושלמת לאלוף אמיתי.
כי הוא משחק מן תוך חדווה. שמחה והנאה. אין לו עצם רע בגוף או בנפש. הילד הזה נולד על המגרש והיה לצד אביו מן היותו תינוק על מגרשיי האימונים ואולמות נ.ב.א שהכילו עשרות אלפיי בני אדם.
תראו איך הוא משחק! כמו ילד! הברזילאים קוראים לזה "ג'ינגה" והיא ברכת הנפש שבספורט.שמחת חיים ואהבה שביצירה. זהו כל מה שמניע אותו ותו לא. לא כסף. לא זוהר. לא גביעים. פשוט להנות ולשמוח.

האם איכפת לו שהוא מפסיד? כן, אבל הוא לא יחסיר שינה בשל זאת. האם איכפת לו שמדברים עליו רע? ממש לא. כי שירת ליבו מתעלה על מעשיו הפיזיים, הגשמיים בעולם שכולו טירוף והבל. בעוד דוראנט ורונאלדו ידפדפו עד לפנות בוקר כדי לכתוב בחזרה למישהוא שאמר עלייהם משהו רע באינסטגרם.

אולי זה הגנן, איש האחזקה, הרתך, הטבח או אשת הנקיון…שעובדים קשה יותר מכולם בכל יום…
אבל הם לא מחפשים תשומת לב. לא מחפשים העלאה בשכר. לא שואפים להתקדם ולהיות קבלנים, מנכלי"ם או ברי שליטה. כי נפשם שקטה ושמחה על פעולתם. הם חוגגים את חייהם כל יום בשקט ובאילמת חושים.

לא שואפים לזרקור. לא שואפים לתהודה. לא שואפים לזכרון עולם של "ראוני ושמעוני" (שמיעה, לא שמעון).
באופן אישי, בא"י? קשה מאוד להיות אדם כזה. כי החברה בכללותה היא כזו, בעלת נפש של לוזרים. "שתו לי! אכלו לי! איפה הרוגעלך?!" כאלו הם הישראלים. נרגניי התופת והכיבוש. לא הכיבוש של הפלסטינאים, אלא של להיות "הכי הכי"., "גבר גבר!". כי בישראל היום או תמיד? לזכור זה מחסור. "ביבי? מי זה בכלל? סתם אפס!".

כולם צריכים להיות הכי חזקים שאפשר. הכי מוצלחים שאפשר. עם הכי הרבה נשים. עם הכי הרבה ילדים.
עם הכי הרבה כסף, אך שיפגשו באשת נקיון שמנקה אסלה עם חיוך…כל עולמם יטולטל.

למה אנו כבני אדם צריכים להתקרב לשעת סופנו כפי ווילט הענק, בכדי לגלות ולספר את האמת שלנו?
אם היינו עושים זאת, עוד בזמן חיינו…יכול להיות שהיינו מחסירים מעצמנו הרבה אנרגיה מיותרת.

\

ייתכן מאוד, שאלו הם האלופים השקטים של החיים והזמן.
אלו ששמחים בחלקם ומתרצים מן הדברים הפשוטים ביותר שישנם לחיים להציע.

כי היו לנו כבר מספר משיחים בעולם הזה. דוד, בודהה, ישו…
הם ברובם נרצחו. ידעו חיי תופת, רגמה, שחיטות (כן, אני אוהב עם ט') ואלימות.
עם נסיונם לזוהר, כיבוש ונודענות…לבעצם הרסו את נפשם, חייהם וליבם עד סופם.

אז אולי לבעצם, הכל ניחן על הנפש ואמיתתה הטהורה ביותר.
לאדם קשה מאוד להיות כנה עם עצמו, כי הוא מושפע מגורמים חיצוניים…
כמו פייסבוק, טיק טוק, הסנהדרין של ישראל, ווי-נט, סי.אן.אן, טיבט, רדדיט, עזה או בית בושת באמסטרדם שבו כל יום מישהוא יוקד על זממו.

"מה יגידו? מה יחשבו? מה יזכרו ממני?" והאמת האבסולוטית היא, שאין לנו שליטה על זה.
אם תשאלו אותי? תשובתי דומה לזו של הרבי מלובביץ'. שהכל הוא אין. ריק והבל.
כי רק בעזרת התעלות הרוח אל משגב התודעה העליונה, נוכל לחיות חיי נצח.

באם אין שותפים לרעיון זה? נמשיך למות. סיוויליזציות יקומו, יפלו, יעלמו ויישכחו.

כמו ספורטאים, אגדות, משפחות וכל שמותייהם.
כי השכינה הינו רעיון בו כלל בני האדם שותפים לתדר אחד. פרטני ומסויים שיגשים את החזון האלוקי.
תדר של חמלה, רוך, עודן, מחשבה, איכפתיות, נתינה, דאגה, זכרון ושפיטה לכף זכות.
קשה להגיד אהבה, כי לעיתים…התאווה שבאהבה דווקא שורפת וכואבת יותר מאשר עוזרת ומנחמת.

רק באמצעות אלו, כולנו נהפוך לאלופים. בני אלמוות.
כאשר ליבנו מלא ולא זקוק לעוד. כי החיים לבדם. מספיקים.
כל זאת כאמור, בלא מילה אחת על חטא, פשע, עוון או שיגגה. חלילה. שלא להכעיס אף אחד.
אברהם אבינו מצידו, אהב לשבת ולשכב מתחת לשיח שלו.
לאכול שוקולד, לעשן חשיש וללטף את החתולים שלו…
מצידו? שרק יעשה את זה תמיד וילך לישון בחיוך בשירת ליבו והאלוהים לצידו.
מי האמין שהוא ייצור ויכתיב את כל הסיווליזציה האנושית, עד לימיינו אנו?

מי האמין? שיש משיח, אלוף ובן אלמוות שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו לצד אלוהים שמדבר ושר מן תוך ליבנו.
פשוט, צריך להקשיב…היטב היטב. הדק. הדק. כי גם חירשים שומעים את קול ה' בתוכם.
האם מה שאנו עושים בחיים, הוא בעבור אחרים ותהודתנו בהם או עבור עצמנו ואושרנו בלבד.
כי יש לוזר אחד שטוב לו וווינר שרע לו.
מי אתם בסיפור הזה?

לפוסט הזה יש 53 תגובות

  1. דוקטור רזי הופמן

    7 דצמ 2021 19:17:06

    תודה ששיתפת אח יקר.
    אני רק אוסיף פה משפט אולי קלישאתי ואולי לא: "איזהו העשיר (ולאו דווקא בכסף) השמח בחלקו?
    תמשיך לשתפנו במחשבותיך גם בעתיד. אל תרא ואל תחת.

      1. דוקטור רזי הופמן

        8 דצמ 2021 06:18:22

        לצערי לא באתי עדיין, יש דוח לרט"ג שאני צריך לגמור ולהכין, תקופה דיי לחוצה באוניברסיטאות אתה יכול לשאול את העגל וגם את גילרי.
        כשאני אבוא בטוח ניפגש. אני אדם שעומד בדיבורו.

  2. דוקטור רזי הופמן

    7 דצמ 2021 19:23:17

    ומקווה שלא איכפת לך שאני מכניס פה קטע נהדר שמספר דברים חדשים ושופך אור חדש על אחד מגאוני המאה העשרים ואיש שנתן כל כך הרבה רגעים איקוניים נפלאים ובלתי נשכחים לעולם הזה. נכתב ע"י חאליד אל חסן
    ושהשוורץ יהיה אתך תמיד
    God Bless Melvin James Kaminsky AKA Mel Brooks and his three brothers for their service to our country during WWII.
    Mel Brooks, the Brooklyn-born funnyman best known for directing side splitting comedies such as Spaceballs, Blazing Saddles, The Producers, is not somebody most people would associate with life and death type of dangerous work. Yet, that is precisely what Mel Brooks during the Second World War, when he fought the Nazis as a combat engineer clearing minefields under enemy fire, and was in the thick of in the Battle of the Bulge. As he put it: “I was a combat engineer. Isn’t that ridiculous? The two things I hate most in the world are combat and engineering“.
    Born Melvin James Kaminsky in 1926, Brooks was raised in poverty after his father’s untimely death when the future comedian was only two years old. Understandably, growing up without a father was rough, and it left its mark on Brooks, as a child and into his adulthood. As he put it decades later: “There’s an outrage there. I may be angry at God, or at the world for that. And I’m sure a lot of my comedy is based on anger and hostility“.
    Growing up small and sickly in a borderline slum in Brooklyn, Brooks developed a sense of humor and a precocious comedic talent early on.
    Brooks graduated high school in 1944, with nebulous plans to go to college and study psychology, but then decided to enlist in the US Army. As he described his decision: “I enlisted to go to college, not to be in, you know, foxholes and shot at. But listen, that’s what happens in a war. Being a kid of seventeen, eighteen, I was a peacenik, I was against war, but I knew what Hitler was doing to Jews. So, I really did feel this was a proper and just war, and a war that should be fought. My mother had four stars in her window. I think the limit was three if you had children in the army – that is, I think I could have gotten out of it, but I was gung ho at being a soldier“.
    Mel Brooks, the Warrior
    Like many Americans, Brooks was extra fired up to fight the Nazis, but was also well aware of the extra risks faced by Jews if captured by the enemy. As he put it: “My brother Lenny was an engineer gunner in a B-17, and in his 35th or 36th mission, his Flying Fortress B-17 was hit, and they all bailed out, and they landed in Austria. He knew he had on his dog tags, for Hebrew and he had heard rumors that the Germans were taking Jewish troops and sending them to concentration camps. So in his way down, while still in his parachute, he ripped [his dog tags] off. ”
    Sent to Europe in 1944, Brooks’ qualifications that got him into ASTP marked him out as a soldier of high intelligence. So his first assignment was as a forward artillery observer – a job that requires quick thinking on the fly. He was then assigned to a combat engineer unit, the 1104th Engineer Combat Battalion (ECB), attached to the 78th Infantry Division. Combat engineers often went out ahead of the main assaults, to clear out obstacles for follow on troops.
    Brooks’ unit used demolitions to blast a way clear for the main forces, repaired bridges destroyed by the Germans in a bid to slow the Allied advance, built bridges from scratch, helped lay out and construct field fortifications, and otherwise offered whatever support they could. The combat engineers often did their work under the enemy’s noses, while subjected to artillery raining down on them, and German snipers doing their best to pick them off.
    The 1104th ECB became the first unit to throw a bridge across the Roer River, and later on, it built bridges across the Rhine. Brooks’ tasks included clearing minefields and defusing land mines. It was a hairy job, that was made even hairier when he had to do it while exposed to enemy fire. As Brooks described it to Conan O’Brien on his show: “You take a bayonet, and you look for mines – planted mines. And they could blow a tank, I mean they’re big. You find them, unearth them if it could blow up a tank, it could certainly take away a Jew in no time“. On at least five occasions, Brooks’ unit had to down their tools and pick up rifles to fight as infantrymen, and took casualties while doing so. He also fought in the Battle of the Bulge during the winter of 1944-1945.
    Mel Brooks, the Veteran
    In recalling his WWII experience decades later, Brooks observed that: “War isn’t hell. War is loud. Much too noisy. All those shells and bombs going off all around you. Never mind death. A man could lose his hearing“.
    He distilled his wartime experience to its essence when asked what he thought during the war about saving Europe and the world: “You thought about how you were going to stay warm that night. How you were going to get from one hedgerow to another without a German sniper taking you out. You didn’t worry about tomorrow“.
    Aware of the jarring contrast between his comedic persona and his serious wartime experiences, Brooks once mused to reporters: “I was a combat engineer. Isn’t that ridiculous? The two things I hate most in the world are combat and engineering“.
    The end of the war in Europe came while Brooks and the 1104th were carrying out a reconnaissance in the Harz Mountains of northern Germany. Brooks, by then promoted to corporal, had survived the war, healthy and hale, and had grown up and matured real fast from the teenager who’d enlisted just a year earlier. He closed his days in Europe by taking part in organizing shows and entertainments for American soldiers, as well as for Germans.
    Finally, the time came for Brooks to return to civilian life, and resume his quest to become a professional funnyman. After the war, Brooks was discharged from the Army, and he went back to entertainment.
    Like most WWII veterans, Brooks never viewed himself as a hero, and went out of his way to downplay his wartime experience. He simply saw himself as one of the many millions from his generation who had answered their country’s call, donned uniform and did their part, then returned home, happy to be alive.
    The Giant Killer book & page honors these incredible war heroes making sure their stories of valor and sacrifice are never forgotten. God Bless our Vets!

      1. דוקטור רזי הופמן

        8 דצמ 2021 06:22:47

        גם אני לא ידעתי ובגלל זה חשבתי לשתף פה.
        מבחינתי ברוקס הוא הווינר האולטימטיבי, לפחות ברוב הדברים שהוא עושה, אם זה כחייל ששרד את מלחמת העולם השניה, הסרטים המדהימים שלו, פאר היצירה, או גילו המתקדם, אוטוטו נושק ל 100, אייקון לתפארת עמנו.

  3. shadow

    7 דצמ 2021 20:47:04

    אולי הקטע הכי טוב וממוקד שלך שקראתי.
    הכל הבל הבלים.
    החיים האלה זה מטריקס אחד גדול, הכל הצגה. מי שעוד לא הבין את זה או צעיר מדי או חיי כמו מכור בסרט שמכרו לו.

  4. יהלי אולמר

    7 דצמ 2021 21:27:03

    קטע חזק מאוד דן
    גורם לך לחשוב טוב
    אני מסכים מאוד עם מה שאתה כותב
    להפיץ את הגישה הנכונה שממלאת את החיים במשמעות זאת ברכה
    מי יתן ותקבל על זה את הטוב שמגיע לך

  5. מנחם לס

    7 דצמ 2021 23:21:33

    דן, הפוסט הטוב ביותר שלך. הייתה לי רק בעייה אחת עם הפוסט: יכול לקצר אותו. אמרת את שלך וזה נקלט יופי אחרי התאור של סטפן קרי. אחרי זה יכול לסגור.
    אבל המשכת ואמרת אותו דבר עוד פעמיים.
    אני בגיל 84 ואחרי מחלת קוביד 19 איומה שעדיין אני סובל ממנה, יודע שמה שכתבת נכון. האדם המאושר הוא האדם השמח בחלקו, ולכן אתה יכול להיות מנצח של ליגת מקומות עבודה ולהיות בהיי כמו אלוף NBA.
    לדעתי קלעת בול עם סטף קרי. הוא נהנה מכל רגע. הפסד משחק שביעי באליפות ידיר ממנו אולי שעת שינה, ולמחרת הוא יתן סיבוב גולף של 18 חורים ב-71 שזה 1 תחת פאר, וההפסד של אמש נשכח לחלוטין ממנו. לכן אני אוהב אותו כל כך.

    מגיעה לך תודה על הפוסט החשוב הזה.

  6. Berch

    7 דצמ 2021 23:51:42

    אתה צודק לגמרי ואהבתי את הגישה. אני לגמרי ככה.
    כשכולם כעסו על דוראנט בפרשת החשבונות המזוייפים אני די ריחמתי עליו… בדיוק מהסיבות שהזכרת.
    ואצרף שתי קלישאות שאני חי לפיהן
    You live, you die. Enjoy the way
    עבודה מחליפים. ילדים לא מחליפים.
    תמשיך ככה. זה עדיף
    😇❤️

  10. Jonathan

    8 דצמ 2021 08:26:41

    יופי של כתיבה.
    אני לא יודע עד כמה הפרסונה הציבורית שונה ממה שרואים מקרוב – אבל זה גם מה שאני רואה אצל השחקנים שתיארת. כאלה שעושים את זה קודם כל בשביל הכיף וההנאה לעומת אלה שעושים את זה כי האפשרות של להפסיד פשוט נוראית בעיניהם.
    מזכיר לי את סיפור "הזקן והים" של המינגוויי שמעביר את המסר שמה שחשוב זה המסע וההתגברות על האתגרים ולאו דווקא הפרס הגדול.
    בקיצור – יצאת וינר.

  11. MBK

    8 דצמ 2021 08:49:31

    אחלה פוסט
    בהיבט ספורטיבי ווינר זה שחקן שנלחם, יש מאות שחקנים שלא עשו קריירה ופרשו אחריי 2-3 שנים.
    ווינר זה אחד שמנסה, שלא מרים ידיים, שמתגבר על פציעות, על יבוש על הספסל.
    לא צריך לנצח או להיות אלוף בשביל להיות מאושר, גם אלוף יכול להיות לוזר

    1. דן רוזנבלום

      8 דצמ 2021 18:05:17

      אשתדל. אני מאוד מתחרט שברגע של כעס מחקתי את כל כניסותיי הקודמות.
      שמנחם היה חולה, רבתי עם חבריי צוות אחרים בנוגע ליעילות של Ivermectin…
      אשר התגלה !כן! כתרופה יעילה ביותר נגד הקוביד, אך כזו שאינה רווחית ע"י הממסד הנצלני ולכן נדחק הצידה ע"י כוחות המדיה אשר שוטפות את המוחות של כולם.

      תודה רבה על התגובה.

      1. דוקטור רזי הופמן

        8 דצמ 2021 21:29:16

        בעוד 100 שנה ייתכן שאנתרופולוגים ידונו במדיה של תחילת המאה ה 21 וילמדו על שטיפות המח שעברנו פה על ידי הטפשורת העולמית…..

  15. מולי

    8 דצמ 2021 14:03:32

    אהבתי. גם לטעמי הפוסט הטוב ביותר שלך.
    ההשוואה היא אבי כל חטאת.
    אם לא היינו משווים עצמנו לאחרים – חיינו היו יותר קלים.
    כן, גם אני צופה אדוק בחצי הכוס הריקה, ויודע שיכולתי לעשות יותר. אבל חינכתי עצמי לבחון גם את חצי הכוס המלאה, לראות מה כן הספקתי (הן היום, והן בחיי ככלל).
    ויודע מה? רשימת ההשגים גדולה למדי!

    אז נכון, אני (עדיין?) לא מיליארדר אבל הייתי הורה, ולמדתי (סקרן בלתי נלאה שכמוני לעולם לא מפסיק ללמוד) וכתבתי (וכותב) ותרגמתי (דווקא בזמן האחרון לא מתרגם) ועבדתי (ועובד) וניסיתי ומנסה להיות אדם טוב בהתאם להשקפת עולמי.

    אז האם אני מאושר? לא כל הזמן, אבל יש בחיי גם נגיעות של אושר.
    האם אני ביקורתי? (לעתים, וכמעט תמיד רק כלפי עצמי).
    והאם אני מתוסכל? כמעט ולא ( בעיקר כי למדתי גם להתגבר על מכשולים ובעיקר להדחיק את המכשולים שהיו בלתי עבירים)
    האם הזזתי הרים? (לא – ולא מנסה), אבל כן הצלחתי ליזום תיקון סעיף באחד מחוקי הכנסת, אז חושב שכן הזזתי גבעונת.

    בקיצור, מ י נ ו נ י ם !!! ותמיד לזכור שיש לנו שתי עיניים כדי שנפקח עין אחת על החיובי ועין אחת על השלילי…

  16. Zvika Bar-Lev

    8 דצמ 2021 14:38:20

    אחלה פוסט דן. אני ממחר בקלאב הוטל אילת עד מומ"ש, עם האישה והנכדות. אם מסתדר לך, קפוץ להגיד שלום, נשב על איזה בירה.

  17. החקלאי מאי שם

    8 דצמ 2021 16:05:55

    תודה .אהבתי והתחברתי מאד. שולח לך טפיחה על השכם ממושב צופר שבערבה מקום בו גם אם תעשה משהו נפלא …..אף אחד לא יראה

    1. דן רוזנבלום

      8 דצמ 2021 18:09:04

      תודה רבה איש ערבה.
      כן, מי כמוך יודע שהחום היוקד לא תמיד מוציא מהיושבים את הטוב ביותר.
      מוכיי שמש והבל כאמור. תמשיך בעבודתך המסורה. כי מעבר לעינייהם של בני האדם אשר לרוב עסוקים בזוטות…
      ישנם יישויות גדולות הרבה יותר שכן מעריכות ומכבדות. ישר כח ותצליח תמיד!

    1. דן רוזנבלום

      8 דצמ 2021 18:15:45

      ייתכן וכן.
      כי המושג עצמו אמור להיות פרטני ואישי. אשר לא כולל התניות של הסביבה.
      לא הדת, לא הלאום, לא השפה או הצביון אמורים לקחת חלק במושג הזה.
      לא ההישגים שלנו. לא איך שאנו נראים, מה אנחנו לובשים או כמה אנחנו מרוויחים..

      מה עוד שבזמננו אנו, העידן הטכנולוגי הנהיר…המושג הזה הפך קשה ובלתי נתפס עוד יותר…כי מעורבים בו דעות וגניבתם ע"י כוחות אופנתיות והתפוצצות של אגו וגאוות יתרה על מטבע המין. מין אשר הולך ומתעוות אל מול עיניינו ומסבך את המושג הפשוט והכנה הזה עוד יותר.

      אך האמת היא, שכל אדם אשר נרדם…ישנה בו טיפה של אושר. גם אם מועטה ביותר.
      כי הנפש אשר אין בה אושר כלל, לא תדע נחת, מרגוע או מנוחה אף לא לדקה אחת.

      "ספור את ברכותייך מאשר את קללותייך" – ציטוט שלי 🙂

      תודה על התגובה.

      1. shadow

        9 דצמ 2021 06:03:56

        אושר הוא מצב זמני שבא והולך בדיוק כמו עצב. לדעתי לא מעט אנשים מבלבלים בין אושר לאופוריה ולא יודעים לזהות שהם בעצם כבר מאושרים. אני חושב שהגשמה ומשמעות הרבה יותר חשובים לחיים יציבים ותקינים ואושר הוא תוצר שלהם. אני גם חושב שאנשים בעולם של היום כל כך התרגלו לחיים המונטונים, המוגנים הבטוחים והסטרילים שהם שכחו שסבל עצב קושי וכו' הם חלק מהחיים ויש לכל אדם את הכוחות הפנימיים להתמודד איתם רק שמרוב הימנעות זה כבר הפך לפחד ופחד משתק ומעוות.

        1. דן רוזנבלום

          9 דצמ 2021 19:28:34

          אני שותף למילותייך ודעתך.

          רוב בני האדם חושבים שאושר זה משהו שצריך להראות…כמו ריקודים מטורפים במסיבת אסיד.
          שזה חיוך, שזה נשיקה…שזה הרבה דברים תיאטרליים שאפשר להסתכל ולגעת בהם…
          אך לעיתים אושר הוא הדבר הפשוט ביותר שקיים. אין לו צליל או מראה, אי אפשר לזהות או לראות אותו.
          כמו לשתות כוס תה ולהביט אל האופק או להתעורר בבוקר לאחר שינה טובה.

          אני מקווה שהדורות הצעירים והבאים לבוא לא ישכחו את הדברים הללו. למרות שנראה שהכל הולך ההיפך.
          החיים פשוטים כל כך כדי להבין, להצליח ולהנות מהם…
          מאחל לכל בן אדם לדעת מהו אושר וכמה לבעצם קל להרגיש את זה.

          למרות שנראה שהכיוון ממשיך להראות ההיפך והדורות הצעירים מתבלבלים עוד יותר

  19. אופיר נ.

    8 דצמ 2021 16:46:54

    טור נהדר דן.
    האושר מגיע מהדרך, מסיפוק מעבודה קשה והשקעה, מהישגים קטנים לצד הישגים גדולים, מאופטימיות, ומהכרת הטוב על מה שזכינו בחיים.

  21. Yinon Yavor

    8 דצמ 2021 18:39:30

    תודה דן. מעניין מאוד.
    לטעמי מה שנשאר בסוף זה הילדים ומי שאתה מוריש לעולם, לכן הופתעתי כשכתבת שהרבי היה נטול ילדים.
    מתחבר לחדוות המשחק, שהיא בעצם מהות העניין, ולאו דווקא הכמיהה והרדיפה אחר ניצחון בכל מחיר. בסוף, אם רימית כדי לנצח ("עשיתי הכל…") לעד תרגיש לא שלם עם ההישג.

    1. דן רוזנבלום

      8 דצמ 2021 18:47:38

      תודה על התגובה ינון.
      בנוגע לרבי, זו עובדה…לא המצאתי. האיש לא השאיר צאצאים.
      אני לא נגד הבאת ילדים לעולם. חלילה. אך ראה את המציאות כאשר כל אדם זוטר רואה בהישג הפשוט הזה משגב עולם.
      העולם רועד מן רוב נפשות. העולם מצטמק והופך לכדור לחץ אשר בו ילדים צופים במסכים על מסיכות על פנייהם.
      רבים הם גדולים אחרים, כמו ממציאים (אלן טורינג למשל, שהיה גם הומוסקסואל) שימשיכו להשפיע על העולם בדרכים שגם צדיק מבית שמש עם 16 ילדים ו40 נכדים לעולם לא יגיע אלייהם. אז האבחנה של האמת האבסולוטית היא כזו שהמין איננו הדרך לזכרוננו במעוף הזמן…אם מעשיינו ותרומתנו לחיים.

      לחלוטין כן. תראה את ג'ורדן היום. לא ירחק היום בו יבינו כי למרות ההישגים בכדורסל, כאדם? הוא פשוט נבזי, אלים ובוטה.
      קובי שיעתק את רוחו אחד לאחד. לבעצם היה משובט שלו וראה את גורלו המר.

      גדולים המעשים הפשוטים, חסריי האגו והכוחניות. אם מדובר בתאווה או זהות, כדי להיות מקור לאור וברכה אינסופי בחיים אלו.
      אשר אלה, לעולם לא ישכחו. גם אם ינסו.

        1. דן רוזנבלום

          8 דצמ 2021 18:59:42

          סליחה, תיקון טעות שני.
          *המין איננה הדרך היחידה לזכרוננו במעוף הזמן, אם כי מעשיינו ותרומתנו.

          זאת בלא להחסיר מן הגאווה והברכה שביצירת חיים.
          כי באמת ייתכן שאחד מן יציריינו…יעשה ויגשים את אלו המעשים ממש.

    1. דן רוזנבלום

      8 דצמ 2021 19:45:14

      תודה רבה לך מאנו דה מאן. מאוד שמחתי לראות אותך במפגש. אתה אחלה בן אדם והשארת עליי רושם חיובי ומלבב.
      מקווה שלא כמו הרבי מלובביץ' ושלך דווקא כן ישנם כמה קטנים שיצרת.
      תבורך.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט