יום בהיר אחד, ה-הומסטייד גרייס שיחקו בפיטסבורג, לעוד משחק ליגה נגד הקרופורדס המקומיים. כוכב הקבוצה, ג'וש גיבסון, עלה לחבוט. הוא קיבל כדור נח, והטיס אותו גבוה, חזק, רחוק, ממש כמו ההימנון של המכביה. הכדור, ובזה יישבע כל אחד שישב ביציע באותו היום – פשוט נעלם אל תוך השמיים.

למחרת, אותם גרייס המשיכו הלאה, ושיחקו בפילדלפיה, נגד הסטארס. במהלך המשחק, כשהגרייס תוקפים וגיבסון בכלל יושב על הספסל, נחת כדור, משום מקום, מאמצע השמיים, היישר לכפפה של אחד האאוטפילדרים של פילדלפיה. האמפאייר לא התבלבל, סימן "Out", כשהוא מתסכל לכיוון הספסל של הגרייס: "גיבסון, הכדור שהעפת אתמול בפיטסבורג? נתפס עכשיו. אתה פסול".

אגדה שהיתה באמת?

אמרת אגדות אורבניות – אמרת נגרו ליגס. אמרת נגרו ליגס – קודם כל אמרת ג'וש גיבסון. האיש, שיכול להיות שהיה הופך להיות מייג'ור ליגר טוב, טוב מאוד, ואולי, כמו שרבים חושבים, היה הטוב ביותר שנראה על פני הכדור. כרוכות סביבו כל כך הרבה אגדות, מה שהופך אותו לחצי אדם וחצי מיתוס, כך שלהגדיר את גיבסון "אגדה אורבנית" יהיה די מדויק.

אך ככלל, האגדה העיקרית סובבת את כמות ההום ראנס שהעיף. יש כאלה, בעיקר שחקנים ששיחקו איתו, שטוענים שגיבסון העיף 800 הום ראנס בקריירה. המגזימים אומרים 942, ובספר אחד נכתב 972. ויקיפדיה עצרה את הספירה על 238, ואילו הכי קמצנים הם "בייסבול רפרנס", שהסתפקו ב-165.

אבל לפני הכל, נתחיל בהתחלה. גיבסון נולד בעיירה קטנה ליד אטלנטה, ג'ורג'יה, ב-21 בדצמבר 1911, אוטוטו לפני 110 שנים. כשהיה בן 12 משפחתו עברה לפיטסבורג, ורק אז הוא החל ללמוד בייסבול. כשעלה לכיתה ט' הוא החליט – בייסבול, לא לימודים. ג'וש עזב את בית הספר, והחל לשחק בקבוצות חצי מקצועניות. מייד החל בתפקיד התופס, ומהר מאוד אפשר היה לראות עד כמה הוא מוכשר.

ג'וש והלן לנצח

גיבסון נשא לאישה את אהבת ילדותו, הלן מייסון. השניים היו מאוהבים בצורה שקשה לתאר. כשהגברת היתה בהריון עם תאומים, התפתחו לה בעיות בכליות. הרופאים טענו שלא הלן ולא התאומים ישרדו לידה. ג'וש הגיע לחדר הלידה ממש בשניה האחרונה, ודרש מהרופאים להפיל כדי להציל את הלן.

אך זה היה מאוחר מדי, וב-11 באוגוסט 1930 הלכה הלן לעולמה, אך שני התאומים שרדו. גיבסון היה כל כך שבור, עד שאפילו לא בחר שמות לילדיו… בסופו של דבר הם נקראו ג'וש והלן, על שם ההורים, כשמי שגידלו אותם היו הסבא והסבתא.

מהיציע לפלייט

הנה לכם האגדה הראשונה על גיבסון. בשנת 1930, כשג'וש היה בן 19, הוא ישב ביציע, צפה במשחק בין הקנזס סיטי מונארכס להומסטד גרייס, קבוצה שהתעניינה בשירותיו. התופס של הגרייס, באק יואינג נפצע, והתופס המחליף שיחק באותו היום באאוטפילד. הבעלים של הקבוצה זיהה את גיבסון ביציע, קרא לו, וכך החלה הקריירה המקצוענית של ג'וש שלנו.

גיבסון אמנם לא השיג היט במשחק הזה, אך הוכיח שהוא יודע להיות תופס בליגה של הגדולים. ג'וש התחבר בגרייס לחבר חדש – באק לאונרד, שענה לכינוי "לו גריג השחור" (חיבור מוצלח, גריג ורות'), והשניים רצו שנים ביחד.

רות', גיבסון ובו ג'קסון

רבים ששיחקו או ראו את גיבסון משחק, מחשיבים אותו לגדול ביותר. "יש סאונד ספציפי של הכדור כשהוא פוגע במחבט, ששמעתי רק משלושה שחקנים בחיי", סיפר באק אוניל, ששיחק באותן הליגות באותם השנים. "בפעם הראשונה, כשבייב רות' חבט. בשניה, כשגיבסון חבט. מאז נאלצתי לחכות עד לשנות השמונים, כשבו ג'קסון הגיע".

רוברט פיטרסון, שכתב את הספר Only the Ball Was White, אמר על גיבסון: "אני לא חושב שיש ספק – גיבסון היה אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. דיברתי עליו עם שחקנים שחורים, או לבנים, יש שאומרים שהוא היה השחקן הטוב ביותר שהם ראו".

"אפשר להכניס אותו לדיון עם כל אחד מהגדולים, רות', גריג, ארון, דימאג'יו", המשיך פיטרסון. "הוא בוודאות בטופ 10 של כל הזמנים. יש שיגידו בטופ 3, אך אני עדיין לא בטוח שזה נכון. קשה להשוות כשאין לך את הסטטיסטיקה שתגבה אותך".

נולד ב-Scoring Position

סיפור, אותו סיפר אוניל: "בחור בשם ליק קארלייל הגיע לבסיס ראשון, אך נתפס כשניסה לגנוב לבסיס שני. לאחר מכן, קארלייל המאוכזב חזר לספסל, ובדרך אמר לגיבסון: 'הייתי אמור להיות עכשיו ב-Scoring Position'. ג'וש השיב לו: 'כשאני עולה לחבוט, כבר אז אני ב-Scoring Position'".

אותו אוניל טוען, שגיבסון יכול היה גם לחבוט חזק כמו רות', וגם לממוצעים גבוהים, כמו טד וויליאמס. לגבי החצי השני, את זה קל לראות. על פי הנתונים ב-Baseball Reference, ב-14 העונות שרשומות לו, חבט גיבסון 374., כשלשיא הוא הגיע ב-1937, עם 417. מטורף. עונת ה-"שפל" שלו היתה ב-1934, עם 317. "בלבד".

טרומפל-ג'וש

אחת האגדות מספרות, שבמהלך משחק ביאנקי סטדיום העיף גיבסון הום ראן ל-Upper Deck ביד אחת. גארנט בלייר, ששיחק עמו בגרייס תיאר: "הוא השתתה לעצמו, צחק עם כולם, החזיק את המחבט ביד אחת והעיף את הכדור, הכי רחוק שראיתי אי פעם. הקהל לא האמין למראה עיניו, גיבסון בעיקר צחק…"

משחק תחנות, ומחליף תחנות

גיבסון "כדרר" בין קבוצות, כשב-1932 הוא עבר לפיטסבורג קרופורדס, וב-1937 חזר לגרייס, לפני שהצטרף ב-1940 לליגה המקסיקנית. ב-1942 הוא חזר לגרייס לסיבוב שלישי, ובין לבין שיחק בליגות החורף ברפובליקה הדומיניקנית, בקובה ובפורטו ריקו. בכל מקום כולם התרשמו מהיכולות הלא הגיוניות שלו.

עד כמה שהוא היה מושכר ומצליח על המגרש, הוא הסתבך מחוצה לו. הצרות החלו כשהוא הכיר אישה בשם גרייס פורנייר (משעשע, אחרי קריירה ארוכה בגרייס…), שדרדרה אותו לאלכוהול וסמים. הדיבור על הגברת היה, שלא נולד המשקה האלכוהולי או החומר המסמם שהיא לא אהבה. כל זה קרה, בזמן שגיבסון היה נשוי לאשתו השניה, האטי, כשגם פורנייר בגדה בבעלה, שנסע לשרת את המדינה במלחמת העולם השניה.

משתפר לרעה

במהלך התקופה הזו נראה היה שהזיכרון של גיבסון מתחיל להיפגע, כמו גם הדיבור שלו. היו כמה מקרים בהם הוא נראה יושב בשירותים, על האסלה, כשהוא לובש מכנסיים. ב-1943 התגלה לג'וש גידול במח, הרופאים רצו לנתח אותו, אך גיבסון חשש והעדיף להימנע.

למרות הקושי הפיזי המשיך גיבסון לשחק, וב-1946 הוא חבט לא פחות מ-361.. באחד המשחקים באותה העונה הוא חבט מול פיצ'ר בשם ג'יימס למארק, שפגש אותו בפעם הראשונה בקריירה: "היה לי ברייקינג בול מצוין. זרקתי אותו לגיבסון ופסלתי אותו פעמיים בסטרייק אאוט. בפעם השלישית זרקתי כדור גבוה, הרחק מהפלייט – וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי את הכדור".

כמעט ראה את הארץ המובטחת

באותה התקופה גיבסון כבר חטף מגוון צרות – מחלות בכליות, בכבד, מה לא… חברים קרובים טענו שמה שגמר אותו היתה העובדה שאסור היה לשחורים לשחק במייג'ורס. כשבסופו של דבר ג'קי רובינסון נבחר להיות "האחד", נשבר לו הלב – "למה לא אני?". לא מתוך קנאה, אלא פשוט כיוון שחשב שמגיע לו.

הצרות מחוץ למגרש נמשכו, כשהשיא הגיע ב-19 בינואר 1947, כשגו'ש סבל מכאבי ראש חריפים. הוא החליט ללכת לקולנוע, בתקווה שהחושך יקל עליו. בסיום הסרט הוא נמצא מחוסר הכרה על הכיסא. גיבסון הועבר להמשך טיפול בבית אימו, ובמהלך הלילה התעורר, וכשהוא יודע שהוא עומד למות, ביקש בקשה אחרונה: "תביאו את הגביעים שלי לחדר". באותו הלילה הוא הלך לעולמו, כשהוא בן 35 בלבד….

ב-1971, סאצ'ל פייג' היה שחקן הנגרו ליגס הראשון שנכנס להיכל התהילה. בדיוק שנה לאחר מכן, גיבסון היה השני. קוני ג'ונסון, פיצ'ר שזרק בנגרו ליגס, אמר עליו באותו המעמד: "הוא היה שחקן ענק. הוא יכול היה לזרוק, לרוץ ולחבוט. רק לתופסים מעטים היתה יד חזקה, עוד פחות היו כאלה שידעו לרוץ".

צודק מי שצודק אחרון

אז כמה הום ראנס גיבסון באמת העיף? ג'ון בי הולוויי, שכתב את The Complete Book of the Negro Leagues, פחות מאמין לאגדות סביב המספרים המוגזמים. "האגדה מספרת שגיבסון העיף 75, או אפילו 85 הום ראנס בעונה, ו-942 בקריירה. זה לא נכון", סיפר הולוויי לוושינגטון פוסט. "המקסימום אליו הוא הגיע היה 22 ב-1943, ו-209 בכל הקריירה, אך זה מכיוון שבנגרו ליגס שיחקו רק 40 או 50 משחקים בעונה. השאר היה נגד קבוצות חצי מקצועניות".

באק אוניל, ששיחק באותן השנים בליגות האלה, לא מסכים: "אל תאמינו לזה. מי שאומר שהוא חבט 209 הום ראנס, סופר רק את המשחקים בהם נכחו עיתונאים. ג'וש שיחק מעל 15 עונות, והעיף הרבה יותר הום ראנס".

"צריך לזכור שהליגות שלנו לא תועדו כמו במייג'ורס", המשיך אוניל. "העיתונים של השחורים סיקרו אותנו רק כשהיינו משחקים בערים שלהם. כששיחקנו בניו יורק סיטי, ה-New York Amsterdam News סיקר אותנו, אבל כשהיינו יוצאים לאולבני, לשחק נגד הניו יורק בלאק יאנקיז, לא היה שם אף אחד. וזה עדיין היה משחק בנגרו ליגס".

אז אולי הוא העיף 160, אולי 970. אולי הוא חבט הום ראן ביד אחת, ואולי העיף בפיטסבורג כדור שנתפס בפילדלפיה. את האגדה האורבנית שנקראת ג'וש גיבסון כדאי לספר, מדור לדור, כי אולי הם סוג הסיפורים שהופכים את הענף הזה לכל כך מיוחד.